הקרחנה חוגגת 20: עולם האופנה מציין 20 לתרבות הרייב
סוודרים מקרושה, צמידים זוהרים, מכנסוני ג'ינס קצרים, חולצות טאי דאי, וסטים אוריינטליים וצבעי ניאון. סצנת הרייב חוגגת 20, והיא עדיין חיה וקיימת. הפקת אופנה
- עשו לייק לעמוד הפייסבוק של סגנון
קולקציית הקיץ של המעצבת איזבל מארה מושפעת מדמות שהיא מעין רייברית צעירה שמסתובבת בעולם הגדול ללא דאגות. זוהי קולקציה המיועדת ללקוחותיה הצעירות של מארה, המעצבת הכי טרנדית כיום ואחת שיודעת בדיוק מה היא עושה. הנערה שלה לובשת הדפסי טאי דאי, ג'ינסים מטולאים, וסטים אוריינטליים עם מראות, חולצת איכרים וטופים בסריגה גדולה שהפכו כבר ללהיט אצל חובבות האופנה ואף מככבות בגרסתם המקורית בחנויות יד שנייה באירופה.
"דיסקוורד" החליטו ללכת העונה על נושא הפסטיבל. האישה שלהם טסה בעולם מפסטיבל מוזיקה אחר למשנהו ולובשת מכנסוני ג'ינס קצרים, חולצות משובצות, טי שירטים, צמידים ומשקפיים זוהרים ותיקי ז'מש, ונהנית להתפלש בבוץ, כך לפחות נראה על פי מכנסי הג'ינס שלה, המרוחים בו.
ב"ראג אנד בון" יצרו חיבור בין הרייברים של הניינטיז ובין באי פסטיבל גלסטונברי והגולשים של הסבנטיז שנשען ישירות על ילדותם ונעוריהם של צמד המעצבים הבריטים. הם הציגו סוודרים מקרושה בצבעוניות חללית, חולצת עשויות עור עבה, חולצת בטן, פונצ'וז, מעיל חסין מים מפלסטיק, חולצת איכרים, משקפיים נוסח משקפות שחייה, בגדי ים שנלבשו מתחת לקרדיגנים וחולצות רשת.
כל הסיפור של הרייב התחיל למעשה עוד בשנת 1958 כשבאדי הולי שחרר לעולם את להיטו Rave On, שמילותיו ביטאו את רצונו שהאהבה לעולם לא תיגמר. המושג רייב נכנס לשימוש בשנות ה-60 כשרצו לתאר מסיבות פרועות ובוהמייניות שנערכו בלונדון בשנים בהן היא הסתחררה. המילה גם שימשה את המודס כדי לתאר מסיבה פרועה באופן כללי ואלו שהפכו לחיות מסיבות כונו אז "רייברס".
בשנת 1965 הלהקה הבריטית יארדבירדס שחררה אלבום בארצות הברית בשם Having a Rave Up. האלבום כיכב ברשימת 500 האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים של מגזין "רולינג סטון", שטען שהוא "גשר בין להקות קצב לפסיכדליה". בהמשך הביטוי "רייב" יצא מהאופנה ואיבד מהפופולריות שלו. ב-1973, כשהמילה "רייב" יצאה מזמן מהאופנה, השתמש בה דיוויד בואי בשירו
באמצע שנות ה-80 רוח חדשה החלה לנשב והביאה עימה את המוזיקה האלקטרונית ובעיקר את האסיד האוס והטכנו שעלו לגדולה והשתלטו על המועדונים, המחסנים והמסיבות שהתקיימו בלונדון ולאחר מכן במנצ'סטר (שכונתה "מאדצ'סטר"), אותה ייצגה בכבוד להקת ההפי מאנדייז, שהתפוצצה כסוכריות קופצניות ב-1990 כשיצא אלבומם השני Pills ‘n’ Thrills and Bellyaches. יחד עם הטרנד גם המאנדייז מתקאמבקים וצפויים להופיע בתחילת יולי בפסטיבל T in the Park. הרייבים הראשונים נקראו במקור "מסיבות אסיד האוס", אירועים מיינסטרימיים שמנו אלפי משתתפים, שהפכו לתופעה שסחפה אחריה את כל בריטניה.
בשנת 1989 התקשורת הבריטית החלה לכנות את המסיבות "מסיבות רייב". מסיבות אלה הזכירו משחקי כדורגל מכיוון שאל הרייבים הגיע קהל רב של אוהדי כדורגל שרופים. הרייבים יצרו איחוד מלאכותי של מעמד הפועלים בדיוק בזמן שבו התרסקו ארגוני העובדים בבריטניה ואנשים נשארו מחוסרי עבודה ועם הרבה תסכול - אותו באו להעביר באמצעות התקרחנות.
הפוליטיקאים בבריטניה לא יכלו כמובן שלא לתפוס טרמפ על הרייבים והחלו לנאום נגד הרייברים ותרבותם. בתחילת שנות ה-90 המשטרה התחילה להפעיל יד נוקשה, חילקה קנסות למארגני אירועים והתפרצה לתוך מסיבות בלתי חוקיות, מה שגרם למארגנים לעבור מיקום ולהתחיל לארגן רייבים באזורים כפריים מחוץ לעיר ובעיקר במחסנים ישנים, בתי חרושת נטושים, אתרי בנייה, משטחי דשא ובעצם בכל מקום שאפשר לרקוד עליו.
מארגני רייבים גדולים כגון פנטזיה, יוניברס, ריינדנס ואמנזיה האוס החלו לערוך מסיבות ענקיות בשטחים פתוחים. אחד הרגעים המכוננים בחיי הסצנה היה רייב שנערך באוויר הפתוח ובמשך כל הלילה, אליו הגיעו 30 אלף חוגגים. פנטזיה ארגנו רייב סילבסטר בין 1991 ל-1992: מסיבה שאליה הגיעו עשרת אלפים איש וציינה את השיא.
שנת 1992 הייתה למעשה שנת הרייב, ולסצנה היה המנון רשמי: שירם החלקלק של להקת השיימן, Ebeneezer Goode ובו שורות כגון "יש בחור במקום, בעל פרצוף מר מתוק והוא מכונה איבניזר גוד. חבריו קוראים לו איזר והוא הגייזר הראשי", או: "אפשר לראות שהוא מסתורי, רע ותחמן כשהוא עובר בין האנשים במקום. אבל ברגע שתדעו שהוא פאן ולפעמים גאון, הוא נותן חיוך מרוח שגודל מסביב, מפנים לפנים לפנים, אחורה ואז קדימה קדימה ואז אחורה". וסיכמו זאת יפה ובפשטות "הוא חודר למוחך עם 'הלו' שמשי". הבדיחה הייתה על חשבון הממשלה ולובשי החליפות - השיר הגיע לראש מצעד הפזמונים למרות מילותיו המטופשות אך העמומות.
עם עלייתה לגדולה של סצנת הרייב והתפוצצותה כתופעה ניסו בממשלת בריטניה ליצור חוקים חדשים על מנת למנוע התארגנות של רייבים. במקביל הסצנה התפצלה לכמה ז'אנרים מוזיקליים, מה שהפך מסיבות גדולות - שזה רייב בהגדרתו - למשהו בלתי אפשרי מבחינת עלויות הפקה ויחצון.
עם התווספות הז'אנרים המוזיקליים הסטייל השמח של הרייברים הוותיקים התחלף בעגמומיות של מוזיקת ג'אנגל והארדקור, ורייברים מקוריים רבים מתקופת הרייבים האופטימיים, שנראו לעתים כלונה פארק, נטשו את הסצנה. בשנת 1994 ממשלת בריטניה כבר התערבה בנושא באופן רשמי וחוקקה חוק שמטרתו לשים קץ לחגיגה הבלתי פוסקת. החוק החדש הוצג ככזה שבא למנוע רעש ופורענות שנגרמו כתוצאה ממסיבות באזורי מגורים ולהגן על האתרים הכפריים שבהם התרחשו, אך רבים טענו שבפועל חוקק על מנת לשים קץ לתרבות הנעורים הפופולרית שגרמה לכך שרבים מצרכני האלכוהול הפוטנציאליים עברו ממרכזי הערים אל מרחבי הטבע, בהם צרכו כימיקלים במקום לשלם מס על אלכוהול לבעלי העסקים בערים. בשנת 1997 נערכו עוד כמה רייבים גדולים וחשובים בבריטניה, אך הסצנה מתה לאט ושבה ברובה לתוך המועדונים.
גם כיום מתקיימים עדיין רייבים, חלקם בלתי חוקיים, אבל עינה של המשטרה תמיד משגיחה עליהם מלמעלה, והרוח התמימה של אותו רגע בזמן בניינטיז כשהכול היה שמח נעלמה מהם.
בשנים 2008-2005 ניסו להחיות בבריטניה את הרייב, הפעם באמצעות ז'אנר מוזיקלי חדש בשם "ניו רייב", שיש שכינו אותו "נו רייב". זוהי מוזיקה ששילבה מרכיבים אלקטרוניים יחד עם מוזיקת אינדי רוק ואף פופ. להקות הז'אנר לקחו אלמנטים מחגיגות האייטיז במנצ'סטר וסצנת הרייב של הניינטיז וערבבו את הכל לכדי משהו חדש שהקפיץ את הבנות על הרחבה. סממניו החיצוניים של הניו רייב היו דומים מבחינה ויזואלית למקור: הרבה צבעים זוהרים עם ויז'ואלז פסיכדליים, רק שהמוזיקה הייתה מבוססת על אינדי רוק והתנהלה בלוקיישנים קטנים.
העניין עם הניו רייב הוא שזהו מושג שהתחיל בכלל כבדיחה של להקת קלקסונז, שהחליטו להשתעשע עם התקשורת כשהתבקשו בראיון להגדיר את המוזיקה שלהם והמציאו מושג שאינו קיים. מגזין NME קידם את הז'אנר ואת הלהקה וגם ביצע בו המתת חסד רשמית ב-2008, פשוט משום שהז'אנר - שהיה בלון נפוח חסר כיסוי - נמאס על הקהל מהר מן הצפוי. כעת חזר שוב הרייב למרכז ההתרחשות ומסרב למות. בשנת 2012 אנחנו מביטים בערגה 20 שנה לאחור לשנת 1992, שהפכה לשנה שבה התפוצצו הרייבים ברחבי בריטניה, בווייב וודסטוקי, עם מסר של הדוניזם, חופש, אהבה ובתוספת "ביסקוויטי דיסקו".
צילום: יניב אדרי, סטיילינג: ראובן כהן, ארט דירקטור: ויטה דול. ההפקה המלאה מתפרסמת בגיליון "את".
- מחווה להרואין שיק של שנות התשעים
- שנות התשעים כאן כדי להישאר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם