ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות: למה אנחנו אוהבים בלונד?
למה אנחנו מעדיפים את הגוון הזה על פני האחרים, מה מושך בו כל כך? כתבנו מצא שני הסברים: תרבותי ומדעי. הוא מצדד בשני ומוסיף: אין סיכוי שישו היה בלונדיני. וגם: הפקת אופנה בלונדינית במיוחד
הסופרת האמריקאית אניטה לוס היא החשודה העיקרית בהפצת המוסכמה הפופולרית העכשווית שגברים מעדיפים נשים בלונדיניות על פני נשים בעלות צבע שיער אחר.
- עשו לייק לעמוד הפייסבוק של סגנון
אניטה לוס הייתה סופרת ותסריטאית מפורסמת בימי "הדור האבוד", או "דור הג'אז", של שנות ה-20 של המאה שעברה, עידן אחר שבו סופרים ומשוררים היו הסלבריטאים הכי גדולים (מי היה יכול לדמיין אז את סקאזי ב"מחוברים"?). אניטה לוס כתבה תסריטים ללהיטים ההוליוודיים של אז ונודעה בעיקר באלו של דאגלס פיירבנקס. כמו כותבים רבים אחרים בני זמנה היא הייתה חברה בחוגים ספרותיים שונים כמו "השולחן העגול של אלגונקווין" (שכלל, בין היתר, את דורותי פרקר) או בחוגים הספרותיים הניו יורקיים של ה.ל מנקן או זה של האמריקאים הגולים בפריז כמו גרטרוד שטיין.
לוס וחבריה, בני הדור האבוד, היו אבות המזון של אורח החיים הבוהמייני של הזמנים המודרניים (זאת אומרת, בוהמיינים עם הרבה כסף. בפריז של ימינו קוראים לזה "בובו" - בוהמיינים בורגנים): הם חיו בין מסעדה לבית קפה ובין לוס אנג'לס, ניו יורק, פריז והריביירה הצרפתית. הם היו חוג הסילון לפני שבכלל המציאו את הסילון ומטוסים עדיין טסו על פרופלורים. לוס הייתה ראי של תקופתה ואך טבעי היה שיום אחד היא תנסח את הדברים בספר "גברים מעדיפים בלונדיניות", רב המכר הענקי שכתבה, שהיה לשנות ה-20 מה ש"סקס והעיר הגדולה" היה לשנות האלפיים.
"גברים מעדיפים בלונדיניות" פורסם תחילה כסדרה של סיפורים קצרצרים במגזין האופנה האמריקאי "הארפר'ז באזאר". הסיפורים הסאטיריים האלו עקבו אחר הרפתקאותיה של לורלי לי, בלונדינית אמיצה ואמביציוזית, אישה שיודעת מה היא רוצה ושתמיד מעדיפה מתנה יקרת ערך על פני הצעות נישואין ("איזה הורסת, הא?").
לורלי לי הייתה הביטוי הספרותי המדויק ביותר של האישה ה"פלאפרית" (Flapper). הפלאפר היו נשים מסוג חדש בתרבות המערבית: הן היו הראשונות ללבוש חצאיות ושמלות קצרות (כאלו שחשפו - רחמנא ליצלן - את רגליהן), הן הסתפרו קצר, שמו הרבה מייק אפ, עישנו סיגריות ושתו אלכוהול בפרהסיה, הקשיבו למוזיקת ג'אז, נהגו באוטומובילים, הזדיינו חופשי ובלי יותר מדי רגשות אשם ולעגו למוסכמות חברתיות שמרניות באופן כללי.
לורלי לי הייתה כל זה והרבה יותר. היא הייתה פאם פאטאל עם עודף ביטחון עצמי וקודים מוסריים משוחררים לאללה. מי שבחן את דמותה בעין מזוינת היה יכול גם להבחין בעומק שלה: האישה הזו הבינה את משמעות החיים הקפיטליסטיים: היא רצתה כסף, וכמה שיותר. היא השתמשה בנשיות שלה להשגת יעדיה החומריים, בשונה מאוד מהנשים הוויקטוריאניות הקפואות של ג'יין אוסטן או אמילי ברונטה שחיפשו אחר דבר מה מצחיק שנקרא אהבה ומצאו אותה בדרך כלל אצל איזה פוץ מתנשא כזה או אחר. לורלי לי הייתה אישה חדשה. עם ביצים. קהל הקוראים האמריקאי של שנות ה-20 עף על זה.
ב-1925, בעקבות הצלחת הטור הסאטירי ב"הארפר'ז באזאר", יצא הרומן "גברים מעדיפים בלונדיניות" והיה לרב מכר היסטרי. המבקרים היו אדישים, אבל סופרי ענק כמו וויליאם פוקנר, אלדוס האקסלי ואידית וורטון הכי העריצו. לימים עובד הספר למחזמר מצליח בברודווי ובשנת 1953 לסרט מפורסם בבימויו של האוורד הוקס, בכיכובה של מרילין מונרו. היא הייתה ההוכחה החיה לטענה של אניטה לוס: באותו רגע היא הייתה האישה האהובה בעולם. והיא הייתה בלונדינית (מחומצנת).
התשוקה שלנו לבלונדיניות (ולבלונדינים) היא עתיקת יומין. ביוון הקדומה חלק מהאלים תוארו ככהי שיער וחלק כבלונדינים, אבל באודיסיאה של הומרוס, למשל, אף על פי שרבות מהדמויות מתוארות ככהות שיער, כל הגיבורים מתוארים כבלונדינים. הספרטנים ומלכם מנלאוס גם כן תוארו כבלונדינים.
אבל ברומא העתיקה הדברים היו קצת יותר מורכבים. רבות מהדמויות ההיסטוריות ברומא תוארו כבלונדיניות. כ-250 מבין דמויות היסטוריות אלו נשאו את השם פלביוס שהוראתו "בהיר שיער". אבל באורח מוזר בעידנים הראשונים של רומא העתיקה רבים מהבלונדינים האלו נהגו לצבוע את שיער ראשם לצבעים כהים יותר כי בלונד נתפס אז כצבע בעייתי שלא פעם נקשר בזנות. השינוי הגיע כשהתרבות היוונית חדרה לרומא ואיתה החמצון (הערת אגב: אמנות צביעת השיער, כך מתברר, היא אמנות עתיקה, וכבר ביוון הקדומה ידעו לעבוד עם כל מיני תערובות צמחים, כמו חינה, במטרה לשנות את גון השיער).
מאוחר יותר, אחרי כיבוש גאליה (צרפת של היום) והבאת העבדים הגאלים לרומא, נשות האצולה הרומאיות החליפו את החמצון היווני - שגרם לא פעם לאובדן השיער - בפאות בלונדיניות משיער העבדים והשפחות הצפוניים. ואף על פי כן המלומד הרומי הקדום מארוס סרוויוס הונרטוס כתב שמטרונית רומאית מכובדת תמיד תהיה שחורת שיער, לעולם לא בלונדה. עם זאת, ובאותה נשימה, קאטו הזקן כתב שגבירות רומיות היו מתיזות אבק מוזהב על שיערן כדי לשנות את גונו. איך שלא יהיה, כבר בעת העתיקה היה הבלונד "אישו" הן ביוון והן ברומא. וזה לפני שהזכרנו את צפון אירופה.
האדם הבלונדיני הראשון נולד כנראה לפני יותר מ-5,000 שנה באזור ליטא של ימינו בקרב השבטים ההינדו-אירופיים הראשונים שהתיישבו באזור הודות לאיזו מוטציה גנטית שנוצרה שם. הגן התפשט לסקנדינביה הסמוכה ונשאר שם עד היום (אם כי בשנים האחרונות עדים המדענים לתופעה מדהימה של גן בלונדיני חדש באיי שלמה ואיים אחרים בדרום האוקיינוס השקט כמו ונואטו).
עמי הצפון היו, כאמור, בלונדינים מקדמת דנא ולכן במיתולוגיה הנורדית שלהם אלה חשובה כמו סיף, אלת האדמה, מתוארת כאישה בלונדינית. במיתולוגיה הצפונית רבות מהבריאות האגדתיות, כמו האלפים והפיות, תוארו כבהירות שיער. כשחושבים על זה גם דוד המלך שלנו מתואר כג'ינג'י (סוג של בלונד, לא ככה?) עם עיניים כחולות, ואם כך האסוציאציה הזו שבלונד שווה יופי שווה משהו טוב היא עתיקת יומין.
הדבר המשיך גם לספרות מאוחרת יותר. דמויות ספרותיות רבות מתוארות כבלונדיניות, כמו, למשל, דולסיניאה, מושא האהבה של דון קישוט, המתוארת כאידיאל היופי, ושערה, איך לא, זהוב. כשעוצרים וחושבים על זה באמנות הוויזואלית דמויות היסטוריות ומיתולוגיות תמיד תוארו כבהירות שיער, עור ועיניים, אפילו אם במציאות אין סיכוי שאכן היו כאלה. אם רק נחשוב על כל אותם דיוקנאות בכנסיות המציגים את ישוע הנוצרי כבלונדיני נבין שהאסוציאציה הזו של בלונד-יופי-טוב היא חזקה משחשבנו. ישו, אם היה אדם כזה, היה יהודי שחי בארץ ישראל לפני אלפיים שנה ורוב הסיכויים שהוא היה בלונדיני בערך כמו איתי תורג'מן.
סופר המתח האמריקאי ריימונד צ'נדלר כתב פעם ש: "אני עורך תחקירים מעמיקים לפני שאני כותב, בעיקר בדירותיהן של בלונדיניות גבוהות". לצערי, לא יכולתי לערוך תחקירים זהים לצורך כתבה זו, אבל בניסיון להבין למה, בעצם, אנחנו מעדיפים בלונדיניות (או בלונדינים), נאלצתי לחפש תשובה במדע. ולדעתי, גם מצאתי אותה: בסופו של דבר, הגן הבלונדיני הוא דבר מה הולך ונעלם. רק שני אחוזים מאוכלוסיית העולם הבוגרת היא בלונדינית אמיתית. הבלונד הוא, אם כן, מצרך נדיר, ובני אדם אוהבים מצרכים נדירים. זו אולי הסיבה המרכזית למה אנחנו אוהבים בלונד.
צילום: עידו לביא, סטיילינג: שרון בונד מטרסו, איפור ושיער: מיקי בוגנים, דוגמניות: אירנה ויולה ל-MC2, פאולינה ושביט ויזל ל-ADD, ע. צלם: לירון מיימון, ע. איפור ושיער: גלית לגזיאל, מאור קידושים ומקס מלייר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם