מזל סרטן: אודטה נפרדת מחברה אהובה
אודטה אומרת שלום לשלי שרמן, זמרת, בדרנית, סטנדאפיסטית מחוננת, חברה טובה ובעיקר, מנוע פרארי עם הנד-ברקס
עולם ומלואו של יופי פנימי ושל טוב נכחד עם מותך, שהבטחת לכולנו שהוא לא יקרה, כי את פשוט תבריאי. במובן הזה, היית כמו הדוגמנית תמי בן-עמי, שלדעת חבריה הקרובים, עד היום היא לא יודעת שהיא מתה, מרוב שהיא הייתה בטוחה שהיא תבריא. "דטוש-שיינ'לה", היית חוזרת באזניי על המנטרה, "חכי חכי, אנחנו עוד נטוס לפריז, לקנות שם נעלללים כמו שאת אוהבת. עשרות זוגות נקנה לנו, אנחנו נטבע בנעלללים" והיינו מתגלגלות מצחוק, כי הבטחת לי עוד דברים שנעשה בפריז, ושתינו חזקות בדיבורים.
חטפת סרטן לבלב - הכי מהיר, הכי קטלני. וכשזה קרה, לא ויתרנו לו - שתי סתומות אופטימיות, שהאמינו בכל לב שאת תצאי מזה, כי נסים קורים. עפתי איתך על כל רעיון, על כל מרפא אלטרנטיבי שנתן לך תקווה. ההוא של ענת גוב, וההוא של הכדורי זהב, וההוא מרעננה ששלח אותך לקליניקה בניו מקסיקו, "כי מקבלים שם רק אנשים עם סיכויים גבוהים להירפא". הא הא.
טסת לשם בנסיעה אחרונה של אושר, ומתת בשנתך, מות צדיקים, יומיים אחרי שהגעת. ולמרות שידעתי שזה עמד להגיע, נשברתי לרסיסים. כל כך אהבתי ועודני אוהבת אותך. וכל כך מודה לאלוהים על שהיית בחיי, על שהייתי בחייך, כי תמיד גנבנו סוסים ביחד. שנים זה היה ככה, אבל זה התגבר עם המחלה. סחבתי אותך בעליצות לכל סרט, הצגה, אירוע, פתיחה או השקה. העיקר שתשימי ליפסטיק, תדפקי הופעה ותצאי מהבית, פורחת. כי זה מה שעשה לך טוב. גם אם את הליפסטיק הזה היית מורחת באוטו, אלופת המתאפרות-בין-רמזורים שכמוך. צחקנו בדרך כמו משוגעות, היינו כמו שתי ילדות שברחו מבית הספר.
ובין לבין לא החמצתי שום הזדמנות לחלץ מתוכך את "הילדה הרעה". זו שתרשה לעצמה לחשבן רק את עצמה לפעמים, זו שתפסיק לרצות כל כך את כל העולם ואחותו. צחקנו איך ה"פרונקל" שלך, כך קראנו לסרטן, עזר לך להתחצפן לחיים. בעזרתו, סוף-סוף קיבלת "צידוק" להיות בצד של עצמך, גם כשזה לא היה כל כך נוח לסביבה שלך, שהרגלת אותה שאת "הצופה הנאמן שתמיד מוכן ומזומן". וגם עם ה"פרונקל", עדיין ריצית יופי-יופי את כולם, ואני רציתי לדפוק את הראש שלי בקיר, עם כל סיפור ריצוי חדש שלך. אני לא מדברת על בעל, ילדים, נכדים, אח ומשפחה מורחבת שהשתגעת עליהם, והם היו לך אקסטריטוריה של חשבונאות. אלא על מעגלים חברתיים רחוקים של נודניקים שהתעלקו עלייך, ולא היה לך עוז להיפטר מהם, או לסרב להם במשהו. מה לומר לך, שלינקה, אחלה "אקזיט" מצאת לך מכולם.
שתינו היינו בטוחות שהמחלה שלך היא רק במפר זמני על הדרך. ידעתי שאת שונאת רחמים, ותיעבתי ביחד איתך כל מי שאמר עלייך "מסכנה", כי לחשוב את זה על הזולת זו באמת התנשאות איומה. הרי אפשר פשוט להושיט יד, וזהו. יותר מחצי שנה התנהלנו ככה, באופטימיות ממארת, כשאת צוללת לפרקי כימותרפיה, ומפציעה משם כמו ונוס של בוטיצ'לי עם הפאה הבלונדינית שלך. מותירה את הרופאים שמוטי לסת על החיוניות שהפגנת. מבטיחה לי שתאספי לי טיפים לספר לכולם מה צריך לבלוע בתקופת הכימו, כדי שהיא תעבור הכי קל. ולא הספקת. וסיפרת כמה חשוב לדבר עם האחיות כשקשה ומציק. הבנת שעדיף לדווח להן, כי הן יודעות במה לעזור. ובדיעבד, גם זה היה חלק מהמחלה שלך, אהובתי: לא להכביד על אף אחד. תמיד לדאוג להשאיר "טעם טוב" ממך אצל הזולת. להיות זו שלא עושה שום בעיות ועוד לוקחת את כולם על כתפיה.
כן, תמונת מראה מבהילה וקיצונית של עצמי. היית חייבת להיות זו שמצחיקה את כל החולים, האחיות והרופאים, כדי לזכות מהם בליטוף על הראש. היית "ילדה טובה" כפייתית, והשתגעתי מזה. פשוט השתגעתי מזה. ועם כל האופטימיות, לפני שבועיים, בארוחת הבוקר מול הים, צער עולם נהיה לי. כי פתאום קלטתי שאת הולכת למות. את דיברת בהתלהבות על הנסיעה שלך לניו מקסיקו, ואני רק ראיתי ויז'ן ברור, איך את חוזרת משם בארון. ונפלתי, קרסתי לתוך עצמי. ואת יודעת מה הטריף לי את הקופסה? שהיית כבר חלושה ואנקורית, פחד אלוהים היה לחבק אותך כדי לא למעוך בטעות, והנחת לרגע את מצחך על השולחן. ואז הרמת את הראש ושאלת: "אתן לא כועסות עליי שאני ככה עם הראש למטה, נכון? " היית באפיסת כוחות, ועדיין דאגת לפלוץ הזה, "שתצאי בסדר". בסדר בעינינו?
חיית בסרט. תאמיני לי, חיית בסרט, עם מקהלה יוונית שיפוטית מחמירה בתוך הראש שלך, ואף פעם לא ידעת איך מפטרים אותה. ומשלמים את המחיר, יהיה אשר יהיה. וכלום מזה לא משנה עכשיו, כי אני רק רוצה את שלי שלי, עם החיוך הזוהר והשמח שלה, בחזרה.
חייו של אדם קצובים לו - רק איכותם היא לחלוטין בידיו. ולא הרשית לעצמך איכות חיים. תמיד היית "הנסיכה השבויה" וסוג של מרטיר, כי זה היה הסיפור הפנימי שלך, שייצר לך את המציאות. אהבת את משפחתך אהבת נפש, והיא עודנה אוהבת אותך עד כלות. אז לא מדובר בהם, אלא בדבר החמקמק הזה, שהוא היחסים של האדם עם עצמו. כמה נוח לו בתוך העור של עצמו. ושם, למרות האהבה של כולם, לא היה לך נוח. כי לא גידלת לעצמך "קולטנים" לאהבה ללא תנאי, מלבד זו שקיבלת כשריצית וריצית וריצית. ומכיוון שככה אולפת משחר ילדותך, לקבל "אהבה", לא ידעת איך מתפטרים מהג'וב (באומץ) שהפך לך לקטע זהותי פנימי.
כמה כישרונות קיבלת מאלוהים - זמרה, כתיבה, משחק וסטנד-אפ - ולא ממש עשית עם זה משהו. כי פחדת מדי מביקורת. ובנאדם מרצה ימות לפני שהוא יסכים להיפגש עם דחייה או ביקורת. אז זה הצליח לך, לאללה שלינקה. לצערי, זה הצליח לך מאוד.
***
הצעות, בקשות, טיפים? שלחו לאודטה פקס 03-5682892 או מייל odetta@maariv.co.il אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם