תחליטו: לואי ויטון או לואי ביטון
אלינור דביר חושקת בתיק חדש ומתלבטת: האם לקנות את הדבר האמיתי והיקר או את החיקוי שנראה זהה אבל עולה פחות. האם לגיטימי לרכוש חיקוי ממש מושלם?
האירוע: בא לי תיק. טוב, זה לא באמת אירוע כי זה קורה לי כל שעה בערך, אבל משהו בהתחדשות העונות ובהתיישנות התיק הנוכחי צורם לי כבר כמה שבועות.
סוציו-אקונומיה: תיק הוא מוצר יקר. לא משנה אם את פריקית מעצבים או קניינית רשתות - תיקים ראויים מתומחרים גבוה. תיקי מעצבים מתומחרים ממש גבוה. מרגע שהיה ברשותך תיק יוקרתי אחד - ולא משנה אם קנו לך אותו במיוחד ליומולדת עגול, נניח, או שהוא היה בהנחה משמעותית - מהרגע שליטפת את התיפורים הנכונים ואת העור המושלם, זוהי נקודת אל-חזור.
המציאות נושכת: והנשיכה שלה כנראה כואבת יותר מנשיכת הקרוקודיל שממנו עשו את תיק ה-Jours2 קרוקו של פנדי (15,000 יורו , למתעניינות). בחורה מן היישוב כמוני לא יכולה להרשות לעצמה להתחדש בתיק יוקרה יותר מפעם בשנה (וכמובן, רק בשאריות של הקלירנס). ומה לעשות? גם התיק המושלם ביקום מתחיל קצת להימאס אחרי ארבעה חודשים בערך. המחשבה לחזור לתיק הקודם, גם אם הוא מהזן היקר, גורמת לך להרגיש בערך כמו לגרוב שוב היום את הגרביים שהתהלכת בהם כל יום האתמול.
הפתרון: מבלי לגלות למקורבי, אני חופרת כבר שבועיים בחנות אונליין סינית מלאה כל טוב. מסתבר שאפשר למצוא במעצמה המתפתחת חיקויים מצוינים. ממש-ממש טובים. כאלה שאפילו המקור מחוויר לידם. אני בטוחה שגם אלכסנדר לא יוכל להבחין מה וונג ומה זבנג, וגם פיבי לא תבדיל בין פילו לפילוס. אגב, המחיר לרפליקות המשובחות כלל לא נמוך, ונע בטווח שבין 200 ל-900 דולר .
התייעצות מס' 1: אני אוזרת אומץ וחולקת את הדילמה עם בן זוגי, שמשבית את השמחה ברגע וטוען שכבר הספיקה לו התנסות אחת בסגנון זה עם מקרה הלובוטן נפט.
לובוטן נפט: אפיזודה כואבת מלפני ארבע שנים, שבה ניסיתי להשיג בכוח את נעלי הפיגאל של לובוטן במחיר הנמוך מ-800 הדולרים שנדרשים עבור המקור. במסגרת השיטוטים הגעתי לאתר שנקרא כריסטיאן לובוטן דוט קום דוט צ'יינה או משהו בסגנון, והזמנתי את הזוג הנכסף לכתובת של חבר בניו יורק. כעבור שבוע התקשר החבר בבהלה, ואמר שהגיעה אליו בדואר קופסת נעליים עם ניחוח חריף של גז רעיל. כשהוא פתח הוא לא גילה שם נפט, לצערו, אלא זוג נעליים שומני וכעור שלא מזכיר אפילו בקצת את המקור. אבל פה רק התחילה הסאגה, כי חלפו עוד שלושה חודשים עד שהצלחנו להחזיר את הרכישה ולהזדכות על חלק ממנה. במסגרת התהליך קיבל בן זוגי אימיילים של נאצה דוגמת "הזיכוי שלך מתעכב בשל חגיגות היום הלאומי שלנו. אנחנו לא חופשיים כמוכם. אנו צריכים לצאת לרחובות ולהראות את אהבתנו למדינה, אחרת ניזרק לכלא".
התייעצות מס' 2: כשניסיתי ללחוץ בשנית, בן הזוג התחיל לאבד את זה. רשימת העלבונות שספגתי הייתה ארוכה מנשוא, וכללה את הטיית השורש ע.ל.ב על כל פעליו. "אם אין לך 2,000 דולר לרכוש את המקור, אז זה אומר שאת לא צריכה ללכת עם תיק כזה" הוא טען. "מה הקשר?", התנגדתי . "זה ברמת גימור זהה ובמחיר נמוך בהרבה, אז אין טעם לרכוש את האמיתי", הסברתי, ואז השחלתי: "למרות שאני די בטוחה שתוך כמה שנים לתיקי יוקרה יהיה שווי שוק גבוה כמו לחפצי אמנות שמשביחים עם הזמן וערכם עולה". בן הזוג סגר את הוויכוח במבט מזלזל.
התיק(ון): מצד שני, בן הזוג יודע שלא אשקוט על שמרי, ושבמשך רוב היום אני אשה חופשייה עם יד קלה על כפתור ה-Submit Order. מיוזמתו הוא הציע לי לחפש תיק במחיר שפוי, עכשיו כשעונת הסיילים בפתח. ליתר ביטחון אחסנתי במועדפים את הלינקים של התיקים מסין, כי אני עוד מאמינה באלטרנטיבה האטרקטיבית. בינתיים, בדרך נס, איתרתי תיק קסום של זאק פוזן במחיר כמעט סיני. או שניים סינים. עם הכינור הגדול.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם