אודטה: איך נייצר לעצמנו מזל?
וגם: כמה מילים על שגיאות וכישלונות, על תרבות החסך בשינה שלנו ועל מה שאנחנו עושים פה על האדמה הזו.
יש הגורסים שכדאי להתחיל מרמת הפעולה (" ג'סט דו איט!") ובירי צפוף. אבל בעיניי, כדאי יותר להתחיל מהמחשבה הנכונה שמביאה לרגש הנכון. וכבר סיכם את זה לפני אלפי שנים סון דזה: "מלחמות נקבעות במקדשים לפני שדה הקרב". מכאן שהגאולה היא לחיות בתרבות לומדת (נתונים פורצי תודעה) וגם בידיעה מה עושים עם זה. ואז, ככל שרמת השליטה במחשבות שלנו תהיה גבוהה יותר - כך רמת השליטה שלנו בפעולות תהיה גבוהה יותר - ובהתאמה, רמת השליטה שלנו בתוצאות תהיה גבוהה יותר. אבל אין ספק שכדי שיקרה ה"מזל" - שני המרכיבים האלה, ה"מוכנות" וה"הזדמנות", חייבים להיפגש.
אני יכולה להצביע על כל מיני אירועים בחיי, שההזדמנות הופיעה, אבל לא הייתה לי עדיין המוכנות (שהיא מילה אחרת לבשלות להכיל את ההזדמנות הזו), ולכן היא כביכול "הוחמצה". אבל היא לא הוחמצה, כי בלי ההצטלבות של שני רכיבי החיים האלה (ואי אפשר למהר את הבשלות) לא היה לזה צ'אנס לקרות. מה שמסביר את חוסר הסבלנות והסובלנות שלי לכל התייסרויות ה"אילו" וה"אם רק" האלה. כי הן כשל לוגי, ועל כן אין כזו חיה, "אילו".
מה שקרה זה בדיוק כל מה שיכול היה לקרות לנו באותה נקודת זמן. זו הייתה רמת המוכנות/הידיעה/התודעה שלנו אז. ולחילופין, כשיש לבנאדם, לכל בנאדם, את המוכנות - השלב האבולוציוני הבא הוא שהוא כבר יכול לייצר לעצמו את ההזדמנות. מפני שפעולות מביאות לתוצאות. ואם בוחרים את רצף הפעולות הנכונות, המגובות בכיסוי רגשי מלא (שזו ה"מוכנות" המפורסמת), מקבלים את התוצאה שרוצים. כי מציאות מייצרים. באחריות.
בעיניי גם אין כזו חיה "שגיאות", או "טעויות" בבחירות שלנו. כי מה שאנשים מכנים "שגיאות" ו"טעויות", לשיטתי , הן רק "התנסויות הכרחיות". כי מהטעויות ומההתנסויות האלה לומדים, וככה צומחים. ו"צמיחה", בעיניי זו תכלית הקיום.
לאור זה, ברור למה כל כך אהבתי את האמירה הבאה של אריאנה הפינגטון (יזמית ובעלת אתר הבלוגים המצליח מאוד "הפינגטון פוסט", שבו היא נותנת לאנשים במה וקול להתבטא):
"הרבה פעמים יש לנו רעיון טוב, אבל אנחנו פוחדים להיכשל. ראיתי את זה הרבה פעמים, במיוחד אצל נשים, ונשים צעירות בפרט. הפחד מפני כישלון הוא הדבר שעוצר אותנו יותר מכל. היה לי מזל שהייתה לי אמא חכמה שאמרה לי: 'הכישלון הוא לא ההפך מהצלחה. הוא רק קרש הקפיצה ואדן הזינוק להצלחה'. והרי אין איש שלא נכשל לאורך הדרך. וזה מאוד חשוב לנשים צעירות שרק מתחילות את החיים שלהן לדעת את זה. אחרת הן רואות רק את ההצלחות של האחרים, וזה כמובן רק חלק מהתמונה. אז כשאני מדברת איתן - אני מדברת איתן גם על הכישלונות שלי".
והנה עוד ציטוט חכם מאותה אריאנה הפינגטון, על תרבות ההגזמה שלנו:
"אנחנו צריכים להפסיק להשתמש ב'היא עובדת 24/7, היא כל כך מחויבת ומסורה'. וזה נכון גם לגבי גברים, כמובן. אנחנו צריכים להפסיק להשתמש בזה בתור מחמאה. מפני שאם בנאדם עובד 24/7, אין שום אפשרות בעולם שהוא אפקטיבי או יעיל. אנשים צריכים להתחיל להיות יותר כנים בקשר לזה. אם הם אכן עובדים ככה, הם לא עושים שום דבר אחר: לא ישנים, לא אוכלים, לא עושים כושר, מדיטציה ולא שום דבר מהדברים שיש לעשות, כדי לא להשתגע. הרבה מהבעיות שלנו נובעות מכך שאנחנו אומה עם חסך בשינה (היא מדברת כמובן על האמריקנים, שלצערי הפכנו להיות כמותם בנושא הזה, א"ש). אנחנו תרבות עם חסך בשינה. למעשה, אחת הדרכים שבהן אנחנו, הנשים, צריכות לשנות את העולם - היא לשנות את זה שגברים רואים בחסך בשינה סימן לווירליות ולגבריות.
"אכלתי לפני כמה ימים ארוחת צהריים עם בחור צעיר, שהתרברב בפניי שהוא ישן רק ארבע שעות בלילה הקודם. לא אמרתי לו את זה, אבל חשבתי לעצמי: 'אם היית ישן חמש שעות בלילה הקודם, אולי ארוחת הצהריים הזו הייתה יותר מעניינת'. מפני ש'כמה מוקדם היום שלך מתחיל' הפך בתרבות שלנו לסימן של 'כמה חשוב ועסוק אתה'. " אבל איך אתה לא מבין כמה זה מחליש, וכמה היעילות שלנו פוחתת ככה? למעשה, בשעות יום מסוימות אנחנו כבר כמו זומבים.
גישתנו לנושא הזה חייבת להשתנות! מדהים כמה מחקרים/ הוכחות יש על הנזק שנגרם לנו מחסך בשינה, על כמות התאונות שהחסך הזה גורם לנו, שלא לדבר על דברים שאי אפשר לכמת כמו ההחלטות הגרועות שאנחנו מחליטים, ובכל זאת זה ממשיך ".
המחויבות הכי גדולה שלנו היא לצמיחה שלנו, ואלה המשקפיים היחידות ששווה להתבונן דרכן על המתרחש. זו, לדעתי, הסיבה לכך שבאנו לכאן וקיבלנו גוף שדרכו אנחנו יכולים לפעול. זה מה שאנחנו עושים, בעצם, על האדמה הזו.
בעיניי, בטרם היוולדנו (כשעוד היינו רק נשמה ללא גוף), החלטנו לכמה זמן נגיע לכאן (כשעצם היוולדנו וגם מועד מותנו הם למטרות הצמיחה של כל הנשמות הקשורות בנו). החלטנו אצל מי ניוולד, ואיזה שיעורים נעבור. כי כל השיעורים והמורים (כן, גם אלה הרעים) שאנחנו מזמנים לחיינו, הם למטרות הצמיחה. למעשה, הם הם האמצעי לצמיחתנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם