יומן אימוץ: הטלפון מגיע, הילד שלנו בדרך
הדרך לאימוץ ילד ארוכה ולעיתים מייסרת. גם כשהוא מגיע כבר הביתה, האתגרים לא נגמרים. אביה גד, אמא מאמצת טרייה לאלעד החמוד, מתארת את הדרך, הקשיים, הרגעים המתוקים והתקוות לעתיד
לפני שנה יצאנו לדרך. שלחנו טפסים, חיכינו, ובסוף הגענו לריאיון אצל עובדת סוציאלית שזכתה אצלי בנייד לכינוי "אימוץ גלית" (לא שם חשאי במיוחד בדיעבד). הוזמנו לקורס הכנה קצר בן שלושה מפגשים ולאחריו הודיעו לנו שניאלץ להמתין. אז המתנו. והמתנו עוד קצת.
שנה חלפה מאז. לאורך הדרך, מעט מאוד אנשים היו שותפים לתהליך. בעיקר שתי גיסותיי היקרות. למדנו בדרך על סבלנות ואורך רוח, על בירוקרטיה וחוקים נוקשים, אבל גם למדנו על אהבה, משפחה ונתינה. הכרנו אנשים טובים וגילינו מהי עזרה הדדית. אנחנו עדיין לומדים.
נחתי בצהריים כש"אימוץ גלית" התקשרה. יום ראשון, תחילת החופש הגדול. אחרי כמה חודשים של ציפייה, דווקא עכשיו לא שמעתי את הצלצול. בתי הבכורה נכנסה לחדר והכריזה ש"אימוץ גלית" התקשרה. חזרתי אליה נרגשת. היא ביקשה שנגיע אליה למחרת בשעה 7:45.
התקשרתי לגיסתי חמש פעמים, אבל היא לא ענתה (בפעם הבאה, כנראה, אהמר על גיסתי השנייה). אחרי כן הודעתי לבעלי, ששינה במהירות את התוכניות שלו. הילדים נשלחו לישון אצל סבתא וסבא, ואנחנו מצאנו את עצמנו נרגשים, עומדים ומחכים, בשעה 7:45 בבוקר בדיוק, שהשירות למען הילד יפתח את דלתותיו.
כעבור 15 דקות, וטלפון ל"אימוץ גלית", התברר שהשירות למען הילד עבר דירה למעון חדש. שוב לאוטו, ושוב לחפש חניה, ושוב להיכנס למשרד ולהתרגש, ושוב לראות את "אימוץ גלית" מחייכת, מחזיקה ביד תיק מלא מסמכים, ומסתירה בנחישות את התמונות. מכבים את המכשירים הסלולריים וממתינים שתתחיל לדבר.
היא מספרת את הסיפור, לא חוסכת בפרטים. ילד בן ארבע שכבר שנתיים נמצא במוסד, במצב רגשי מאוד מורכב. אני מרגישה שהדם אוזל לי מהגוף. אחרי כך זולגות לי הדמעות.
בעלי הפרקטי לא מבזבז זמן ושואל שאלות מעשיות. גלית עונה בסבלנות. רגע לפני סיום המפגש אנחנו מביטים לראשונה בתמונת הילד. הוא קטן, מתוק, עם עיניים עצובות ושיער חום קצר. אנחנו יוצאים מהמשרד עם המון מסמכים, בעיקר מסמכים רפואיים, אך בלי תמונת הילד. אנחנו נרגשים מאוד. מתחילים להתקשר ולסמס לכל המשפחה. זה קורה, אנחנו מגשימים חלום.
אבל הילד לא מגיע הביתה כל כך מהר. עכשיו צריך לחכות לצו 12 ג'. מדובר בסעיף בחוק האימוץ, המופעל על ידי בית המשפט, כאשר מצבו של הילד מצדיק העברה דחופה למשפחה אומנת למטרת אימוץ. בתרגום חופשי, עכשיו אנחנו מחכים לחסדי השופטת (ובעצם לחסדי ה') לקראת הצו שצריך להינתן בימים הקרובים. רק אחריו נוכל להמשיך בתהליך.
בינתיים אני הולכת עם התיק הרפואי של הילד אל רופא הילדים הקבוע שלנו. הוא מסביר לי בשפתו הפשוטה שמצבו הרגשי של הילד קשה מאוד. הוא מציע בזהירות שנשקול שוב. "אולי היריון נוסף?" הוא שואל בסוף.
אני לא נרתעת מתגובתו המהוססת. להפך. אני נתקפת בדחף עז ללמוד עוד על הילד ועל הקשיים שלו כדי לעזור לו, אבל גם יודעת שמחכה לנו דרך ארוכה וקשה עד שנהיה משפחה שלמה ומאושרת.
***
הכתבה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם