אודטה מסבירה איך משתחררים מהעבר
וגם: פטנט להחייאת הטעם של גפילטע קפואים
למרות שאז חשבתי שהוא פשוט לא אוהב אותי, ההבנה השונה הזו ל'מה שקרה שם', מאפשרת לי כיום לראות את כל התנהגותו אליי באור שונה לגמרי. זה לא שהייתי ילד רע או 'לא בסדר'. זה פשוט היה 'הסיפור הפנימי' שלו, שלא קשור אליי, שהוא השליך עליי. פשוט מדהים איך ההבנה הזו (וכתוצאה ממנה, התרגום השונה שלי ליחסו של אבי) שחררה אותי בבת אחת מהשק שסחבתי על גבי, בקשר לאבי".
והבאתי את הסיפור הזה, כדי להמחיש כמה כדאי לנו לקחת כל טראומה מעברנו, תחנה אחת קדימה. השבח לבורא, תמיד יוצא לנו לעלות עליה מחדש, בגלל טריגר מההווה. ואיך לוקחים אותה תחנה אחת קדימה? באמצעות בחינתה מחדש, בעיניים בוגרות, כדי שנוכל סוף־סוף לשנות לעצמנו את הסיפור הפנימי הרע שסיפרנו לעצמנו בגללה. מפני שכילדים, אנחנו מניחים הנחות על אירוע מסוים, והפרשנויות עליו הן תמיד מבית שמאי ולרעתנו ("זה קרה לי רק מפני שלא הייתי מספיק אהוב/חשוב/שווה/נחשב/חכם/יפה" - מלא את החסר...). והצרה היא שגם בתור בוגרים אנחנו ממשיכים לאחוז באותן ההנחות השגויות שהסקנו בתור ילדים. אז מה מפריע לנו לחשוב אחרת, ולהביא לעצמנו "סיפור פנימי" שונה, מבית הלל? הוא תופס לא פחות מהסיפור הדמיוני שסיפרנו לעצמנו עד רגע השינוי.
הקטע הכי גדול, לדעתי, הוא לזהות איזה סיפור גדול וקשה מהעבר מפעיל לנו סיפור קטן ועכשווי. כמו במקרה של חברתי:
פעם, מזמן, איזה ג'חש סימס לה במשך יומיים חיזורים אינטנסיביים, ופתאום הוא התאדה מהקווים. היא דווקא ידעה לזהות שזו הטכנולוגיה הגברית הידועה להיות־להיות־להיות ואז להיעלם בבת אחת, רק כדי לחזור אחרי זמן מה ולמצוא את האישה זוחלת על ארבע, ו"בשלה". לא היה ביניהם דבר גדול או עמוק יותר ממסרונים, כי הטמבל לא חיכה עד שיחסיהם יעמיקו, כדי שהנומער שלו יהיה יעיל. היא גם לא הייתה איזו סתומה'לה מתלהבת בת שש עשרה, אבל ביום הראשון של השקט, היא נתלתה על הנברשת ואכלה את הטיח מהתקרה.
רק מפני שהיא נטרפה־גדול־מדי־על־אירוע־קטן־מדי (גם לדעתה המשתאה), לא היה ספק שהאירוע הקטן הזה היה רק הטריגר לאירוע "קודם ודומה" גדול וקשה יותר, ולא מפוענח בהקשר הספציפי הזה. וכששואלים את השאלות הנכונות ("מה האלמנט שהכי הטריף אותך באפיזודה הזו?") מגיעות גם התשובות. וזה היה אלמנט ה"ממאה לאפס". כי אצל כל גבר היא הייתה מתחילה את הקריירה בתור "מלכת העולם" (מאה), ואחר כך היא הייתה הופכת אצלו ל"לא קיימת" (אפס). מעשי ידיה הפעילים, והבלתי מדווחים לעצמה, כמובן, כי אנחנו מחנכים את הזולת איך לנהוג בנו, באמצעות הצבת גבולות - או היעדרם.
והפעם הכי קדומה שהיא זכרה את עצמה חווה את האלמנט הזה, בול, הייתה כשאמא שלה "עזבה" אותה כדי ללדת את אחותה הקטנה. וככה, בגלל ה"היעלמות" וה"נטישה" הטראומתית הזו, מבחינתה של חברתי, ממרכז תשומת הלב ומשוש חייה של אמה (מאה) – היא הפכה באחת (בעיני עצמה) לגורנישט, ללא קיימת, ללא אהובה, וללא חשובה (אפס). אלמנט שהפך ל"סיפור פנימי" מזעזע, שהיא שכפלה אותו לעצמה שוב ושוב (ושוב), דווקא עם הגברים בחייה (אבל זה יכול היה להיות גם ו/או עם נשים, או עבודות), רק כדי לתקן אותו. מה זה "לתקן אותו"? זה להצליח לעשות לו "סוף שונה".
אלא שסוף שונה, היה בלתי אפשרי, מעצם הנוקשות של האלמנט הזה בתסריט. והוא חייב היה להיות נוקשה, כי רק לאלמנט הזה, המשוכפל בדיוק גנטי כמו הכבשה דולי, היא רצתה סוף שונה. ואיך שונה, איך, אם הוא היה חייב להיות כל כך זהה? מלכוד מושלם, והנה המבנה של השריטה.
כי השריטות האלה הן כמו בבושקות: גרות יחד, בשלום, האחת בתוך השנייה, בסינרגיה מושלמת, וכולן בתוך עצמנו.
סופו של דבר שזיהוי הטראומה הראשונית ההיא, היה בינגו. כי איך שהיא נפגשה עם אותו האלמנט, בול, בחוויה "הקודמת ודומה" שלה, הטרפת שלה נרגעה.
וככה היא גם נתנה לעצמה הזדמנות לבחון בעיניים בוגרות את הסיטואציה העתיקה: להבין, לתרגם אותה לעצמה אחרת, וכתוצאה מזה, לצאת ממנה לחופשי. כי אם אמה הייתה יודעת יותר טוב מזה - היא הייתה עושה זאת. ובכל מקרה, נהיה לחברתי פטור מהוויית ה"אפס". כי בעיניים בוגרות, החוויה ההיא כבר לא הגדירה אותה בשום אופן.
והכי "הפי אנד"? שמאז, (וזה רשום בדברי הימים...) נהיה לחברתי גם פטור גורף משכפול יחסים רגשיים שבהם היא מתחילה כמלכה והופכת לחסה דרוסה. "גיליתי" היא סיפרה לי יום אחד בהנאה, כולה אפופה ומעורסלת באהבה הנכונה (קודם וראשית לכל, זו של עצמה!), "שכדי להיות מלכה לגבר, כולה, את רק צריכה להישאר לו מלכה. בלי התחלקויות מכסא המלכות, רק כדי לטפס לשם בחזרה"...
בחגים, תמיד מכינים יותר קציצות געפילטע ממה שאפשר לאכול, אז מקפיאים את מה שנותר. אלא שלאחר ההפשרה, טעמן של הקציצות ספוגי ומרקמן כשל קלקר. אז איך בכל זאת? או.
מפשירים קציצות (ורוטב) בהפשרה הדרגתית ביותר, בתוך המקרר. ואז, שימו לב, מבשלים אותן מחדש, ברתיחה עדינה למשך שעה. מצננים על השיש, כרגיל, מאפסנים במקרר, כרגיל, והרוז' (וגם הטעם המוכר והטוב) חוזר להן ללחיים. עושים זאת רק פעם אחת, לא מחזירים אותן שוב לפריזר. מה שאומר שאולי עדיף לאפסן אותן מראש, כולל רוטב, בקצובות/במכלים קטנים יותר, של ארוחה אחת לכל המשפחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם