חצי שנה אחרי הפיגוע אמא של אדל ביטון מחכה שתתעורר
כבר כמעט חצי שנה יושבת אדווה ביטון ליד המיטה של אדל. היא שרה לה, מעסה אותה, אוחזת בידה, ולא מפסיקה להתפלל ולהאמין שבתה בת השלוש שנפגעה בראש מאבן שיידו מחבלים, עוד תשוב לחיים רגילים
כמעט חצי שנה, ואדל חיה ביטון, רק בת שלוש, שוכבת מאז במיטת בית חולים, שתי בובות דובונים פרוותיות מונחות לידה, משני צדי ראשה. מספקות לה גם תמיכה פיזית, שומרות על יציבות המיקום שלה במיטה הגדולה, במחלקת הילדים של בית לוינשטיין. הפנים שלה מתוקות, יפהפיות, העיניים שלה לפרקים פקוחות, אבל המבט שלה - לא כאן.
אמא שלה, אדווה, מדברת אליה כל הזמן. מעסה, מלטפת, מחליפה צינוריות במיומנות. "ההתקדמות של אדל היא מינורית", אומרת ביטון. "אבל הכול ממוקם כמובן על סקאלה השוואתית, ביחס למצב בו היינו. בהתחלה, הפגיעה שלה הוגדרה כאנושה ונתנו לה 24 שעות לחיות. מאז ועד היום יש שינויים עצומים. מובן שבאופן טבעי, אנחנו רוצים לראות דברים גדולים יותר. חולמים לראות אותה מדברת, הולכת. אבל כבר עכשיו, עצם זה שהיא איתנו, שהיא נושמת בעצמה, זה בכלל לא ברור מאליו".
אדווה ביטון (33) היא אשה יוצאת דופן. ד"ר לכימיה תרופתית, אם לארבע בנות, רהוטה מאוד ונחושה מאוד. יש בה חיבור מפעים בין מודעות עמוקה למציאות, ובין אמונה בלתי מסויגת בבורא עולם וביכולת שלו לשנות מציאות. "עדיין מגיעים לכאן מבקרים מכל רחבי הארץ. מגיעות אלינו חבילות ותפילות מקהילות יהודיות בכל העולם. רק לאחרונה קיבלנו מכתב מרגש מבית ספר יהודי בברזיל, שהתלמידים בו מתפללים עבור אדל", היא אומרת. "יש פה במדינה לצערנו כל שני וחמישי אסונות, ולא ברור מאליו שדווקא אדל-חיה נשארת בתודעה הציבורית. אפילו פה, בבית לוינשטיין, כשאני עולה למשל במעלית, אנשים מזהים אותי ומברכים אותי באיחולי החלמה. אני מרגישה כאילו כל עם ישראל דואג לילדה הזו, ושיש כאן מהלך מאוד גדול.
"אבל יחד עם זאת, אני לא יכולה להגיד שאני לא נמצאת בצער גדול. הרי לא נולדנו ככה. אדל-חיה הייתה ילדה בריאה, מאוד פעלתנית, חכמה, שובבה, וכשאני רואה אותה עכשיו אני בהחלט בצער עמוק ביותר. אני משתדלת לשים את הדברים על המאזניים ואומרת לעצמי שאני בקלות יכולה לדעוך, יכולה ליפול למרה שחורה, אבל זה לא יוביל אותי לשום מקום. ברוך ה', שיש לי עוד שלוש בנות בבית ובן זוג מדהים".
איך ביומיום מצליחים לא לפגוע בבית? איך מנהלים את היממה?
"כיום שעות אחר הצהריים הם הזמן שלי עם הבנות. אני נמצאת כאן, בבית החולים, בבוקר ובצהריים, ויש מתנדבים שנמצאים עם אדל אחר הצהריים עד שבעלי, רפי, מגיע לערב וללילה. רוב הלילות הוא ישן כאן, לפעמים אני. מדי פעם אנחנו אפילו יוזמים יציאות זוגיות של שנינו. שמנו לעצמנו החלטה שאנחנו צריכים להמשיך לחיות, ואני מאמינה שהדברים הטובים יגיעו אלינו מתוך שמחה שנהיה בה ולא מתוך שקיעה לצער".
יום חמישי, 14 במארס, ערב. אדווה ושלוש מהבנות, נעמה (7) אביגיל (4.5) ואדל חזרו מביקור של אחרי הצהריים אצל סבתא, אמא של אדווה, באריאל. מוריה הגדולה (8) הייתה אצל חברה. "זו הייתה נסיעה רגועה. שמענו מוזיקה בשקט, ובבת אחת הכול נקטע".
היא שמעה פתאום קולות נפץ בחלקו האחורי של הרכב שהגיעו, כך היא יודעת היום, כתוצאה מהאבנים הגדולות שיידו לעברן צעירים פלשתינים, "וברגע אחד נהיה חושך".
מכוניתה של ביטון נמעכה מתחת למשאית שנהגה בלם בפתאומיות כתוצאה מהאבנים שיודו גם לעברו, ונגררה יחד איתה על הכביש, עד שנעצרה. אדווה שמעה את נעמה ואביגיל צורחות במושב האחורי, ולמרות שלא הצליחה לראותן, ועל אף הבהלה העצומה, הבינה שאם הן משמיעות קול הן בסדר, בהכרה. אבל אדל שישבה בכיסא בטיחות מלפנים, לא בכתה. הראש שלה היה שמוט, מדמם, והיא הייתה מחוסרת הכרה. גם בחשיכה, תקועה מתחת למשאית, פתחה ביטון מיד בצעדים נחושים להצלת חיי התינוקת שלה, וייצבה בעזרת ידה את ראשה של אדל, מאפשרת לה לנשום. דקות ארוכות עמלו כוחות ההצלה על ניסור המכונית, עד שחילצו ממנה את הפעוטה הפצועה.
כחודש וחצי לאחר הפיגוע, פרסמה המשטרה את ממצאי החקירה מהם עלה כי פציעתה של אדל נגרמה ישירות מאבן בגודל אגרוף שחדרה אל הרכב הנוסע.
את חושבת לפעמים על המחבלים ההם שיידו עליכם אבנים?
"הנערים הללו שינו לנו את החיים ב-180 מעלות, אבל מבחינתי זה כבר קרה ואין מה להתעסק בלמה ואיך. יש לי יותר האשמות כלפי המדיניות, כלפי המדינאים שלנו שעסוקים בלתפור אחד לשני תיקים ובקליקות בינם לבין עצמם, במקום בהגנה על האזרחים. שחרור המחבלים האחרון עשה לי מאוד רע. אני מאוד מזדהה עם משפחות נפגעי הטרור. אני רואה את כל יפי הנפש, כולל עמירה הס, וזה לא נתפס בעיניי, איך היא רואה שחור בתור לבן?" אומרת ביטון, ומתכוונת לעיתונאית 'הארץ', שפרסמה טור דעה, בו כתבה בין היתר כי "יידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר". ביטון מוסיפה כי "אמירות כאלו יכולות להוציא מהדעת. אני מזמינה אותה להיכנס לרכב עם משפחתה, ולחשוב אם היא באמת רוצה ניסיון כמו שלנו".
"אני מקפידה עם עצמי לעשות מדי פעם אתנחתה", מספרת ביטון ,"אני מרגישה שזה לא יהיה נכון להישאב לאומללות. מפני שאדל-חיה היא לא אדם מבוגר אלא קטנטונת, אני מרגישה שאני צריכה להיות חזקה בשבילה, כדי שיהיה לה מאיפה לשאוב כוחות לשיקום. לכן אני משתדלת להתלבש, להתאפר, כדי להיות עבורה צינור של אנרגיה חיובית, חזקה.
"אני נותנת מקום גם לצער. אני חושבת שזה לא נכון לא לתת לו מקום. אני מנהלת שיחות עם הבנות בבית, רפי ואני מדברים על הכול. על כך שזה לא פשוט, על מה יקרה אם היא תישאר ככה. טוב שיש לנו אחד את השני ויש לנו את המשפחה שלנו".
חוסר הידיעה הזה, לגבי מה צפוי לאדל ולכם, איך עומדים בו?
"במובן מסוים, חוסר הידיעה אפילו מחזק, כי זה נותן מקום של תקווה. הרופאים לא אומרים לך חד משמעית מה יהיה, כי הם באמת לא יודעים. היכולת של המוח לנצל חלקים אחרים וללמוד מחדש, במיוחד אצל ילדים, היא עדיין בגדר תעלומה. לי זה נותן חלון של תקווה".
שאדל-חיה תחזור להיות כפי שהיא הייתה?
"כן. ברור שאני משלבת בזה גם המון אמונה ותפילה למלך מלכי המלכים. אני אומרת לו 'אתה כל כך גדול, מה זה בשבילך להעיר אותה?' אני מסתכלת עליה ולא רואה ילד קמל. היא מאוד שלווה. אני מרגישה שהיא נמצאת במקום מאוד רוחני, שיש צדיקים ששומרים עליה. היא כמו עובר ברחם אמו שלומד עכשיו תורה מהמלאך. אז אי אפשר לא לקחת את המציאות בחשבון וזה גם לא יהיה נכון, אבל לרופאים קשה מאוד לקבל את הקטע הרוחני הזה. כבר בטיפול נמרץ הסתכלו עליי כמו על טרלללה. 'גברת, אומרים לך שלילדה יש 24 שעות, מה את עכשיו מדברת על הקב"ה'. אני לא מתעלמת מעולם המדע, אבל אני קודם כול מאמינה שיש בורא לעולם, ורק אחר כך מגיעות כל הסטטיסטיקות והניסויים.
"הילדה שלי היא קודם כול נשמה ולא רק נתונים.
אני מסתכלת עליה כל יום ואומרת לה 'מה הבעיה? תתעוררי'. אני מרגישה שהיא כלואה בתוך הגוף שלה, שהיא רוצה לצאת, לחזור אלינו. אני מרגישה את זה כשהיא מחזיקה לי את היד, בהבעות שלה, ולכן יש לי כל יום מחדש תחושה שהנה, הנה, היום הנס שלנו יקרה".
***
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם