אודטה: הדרך הכי טובה לאלף גבר סורר
וגם: סיפור קצר ולקוני על שני מלאכים. לגזור ולשמור
שידרו פעם ב"יס" סדרת טלוויזיה נפלאה ומחכימה אבל עם שם גועלי לאללה, "בעל על ארבע". נשים היו מצלצלות למנחה, קשישה בריטית חביבה שניהלה בית ספר לאילוף כלבים, ומתלוננות על בעליהן: הראשונה, שבעלה זורק גרביים ובגדים מלוכלכים בכל רחבי הבית, השנייה, שבעלה מגרבץ שעות מול הטלוויזיה ולא הולך איתה אף פעם לסרטים, השלישית, שבעלה וורקהוליק ולא עוזר לה בשיט עם הילדים - אטצטרה אטצטרה.
היא הייתה מזמינה כל מתלוננת, בתורה, לבית הספר לאילוף כלבים, ומלמדת אותה איך מאלפים כלבים. אבל מהיסוד. האישה הייתה צריכה לבקש, למשל, שהכלב הלא מאולף והרחוק ממנה יבוא אליה. בכל פעם שהכלב היה עושה תנועה, או אפילו חלקיק תנועה לכיוון הנכון (לכיוונה), היא הייתה אמורה לתת לו "טריט" (ממתק), וגם להשמיע לו איזה "קליק" במכשיר תיק־תק, כדי שהוא יקשר בין הצליל, הממתק והתנועה הנכונה שלו. עכשיו, בכל פעם שהוא היה פונה לכיוון הבלתי רצוי לה, היא הייתה חייבת להתעלם לחלוטין - גם ממנו וגם מהפעולה השגויה שלו. מאה אחוז תגמול (קרי: תשומת לב) לפעולה הנכונה (גם אם היא הייתה, כאמור, רק חלקי פעולה, בכיוון הנכון), ואפס תשומת לב לפעולה הלא נכונה. מין משחק של "חם־קר", דרך סימני דרך חיוביים: הממתקים הכלביים, הליטוף ותשומת הלב. אבל! אפס צומי, כאמור, כשהוא לא היה ממלא את רצונה. וכמובן, גישה של מנהיגות וביטחון עצמי במעשיה, שכל כלב חש ומגיב על זה טוב.
כך, תוך זמן קצר, גם האישה הכי שפופה, זו שרק לפני דקה לא היה לה צל מושג כיצד גורמים לאחרים לעשות את רצונה, הייתה מצליחה בזאת עם הכלב. ורק בגלל החיזוקים החיוביים (בלבד!) שהיא הייתה מביאה לו.
ההפקה הייתה שותלת מצלמות בבית, באישור הבעל, כמובן, שסופקה לו סיבה שונה מזו האמיתית, לתיעוד המלא. והאישה, מצדה, הייתה אמורה ליישם על הירחמיאל הפרטי את חוויית ההצלחה מאילוף הכלב.
להעניק לבעלה "ממתק" (חיוך, מילה טובה, חיבוק, מאור פנים וכו', אבל לא "גדול מהחיים") על כל פעולה, או אפילו חלקי פעולה בכיוון הנכון והרצוי לה – ואפס תגובה כשהוא מפשל. כן, זה הצריך ממנה לכבות לאפס את כפתור האמוציות המוטרף שלה, אבל האמונה בתהליך סיפקה לה את המוטיבציה.
פעם בשבוע המאמנת החביבה הייתה בודקת עם האישה את הקלטות, ונותנת לה משוב: "הנה, פה שוב נפלת לבור הצעקות, הטענות והנזיפות בו, ופה עשית טוב. חייכת אליו חיוך זוהר, מכל הלב, על מעשהו". סופו של סיפור שבתוך חודשיים, נס מאלוהים, הבעלים הכי "קשים" היו משנים את דרכיהם הנלוזות.
ואז היה מגיע היום הגדול (המתועד במצלמות, כמובן), שבו המאמנת הייתה מגלה לבעל, בטקס חגיגי, את מטרתו האמיתית של הניסוי. וגם מראה לו את "ההתקדמות" המתועדת שלו, איך מבעל קקה הוא הפך לבעל לדוגמה.
בשנייה הראשונה הבעלים היו צוחקים במבוכה, איך "ניהלו" אותם, אבל תגובתם - וזה הקטע המדהים - הייתה זהה: לאף אחד מהם זה לא נחווה כמו "אילוף" אלא כמו נישואים לאישה חדשה, נעימה, כיפית ומדליקה. כזו שבמקום צעקות, טענות ומרמור, מרעיפה עליהם חיבה ומילים טובות (שתולות במקומות הנכונים, כמובן, אבל מי סופר...), ועל כן ממש בא להם, מרצונם החופשי (!) לעשות לה כיף ונחמד.
עכשיו תגידו "איחחחס, מניפולציה!", אבל הרי אנחנו כל הזמן עושים אותה לאנשים. רק שהיא בכיוון ההפוך מזה הרצוי לנו, ובלתי מדווחת, לחלוטין.
כי במציאות, כשמישהו מתנהג נחמד וטוב, אנחנו שותקים לו כמו דג (אפס תשומת לב), מפני ש"מה יש לשבח בנאדם על זה שהוא מתנהג נורמלי?", אבל איך שהוא מפשל אנחנו עושים עליו דאיית עיט עם הקקופוניה שלנו (תגמול של מיליארד יחידות תשומת לב על התנהגות רעה).
נו, אז אני שואיייליית: זה הגיוני?...
זה קרה בשנת 2007. אחרי שכבר סיכמנו שמתגרשים, ההוא מ"המוסד" עשה לי בתחכום כל מיני הפרעות ועיכובים לתהליך הגט. היוויתי לו שריון אנושי, חותמת בד"ץ על שקריו האפלים לכל העולם ואחותו, ולא הייתה לו שום מוטיבציה להפסיק לעצמו כזה סידור מניב.
בצר לי פניתי לעדי ונחמה מ"גולדמיינד", שמלמדות איך מייצרים מציאות רצויה, והתפוצצתי באוזניהן: "איך, איך אני יכולה לייצר לעצמי את המציאות הרצויה של הגט, כשכל ההוכחות בתוך המציאות הזו מראות לי שזה לא קורה?!"
וככה הן אמרו לי: "זה נכון שכל מה שאת רואה עכשיו במציאות זה רק ‘לא' ועיכובים. אבל אנחנו מזמינות אותך לספור רק (אבל אך ורק!) את סימני ה'כן', ולו הכי זערוריים שייתכנו. עורך הדין התקשר אלייך להודיע לך מה קורה? סמני וי ב'כן'. החזרת לו שיחת דיווח? שוב, סמני ב'כן'. השיפוצניק צבע עוד קיר בדירתו? (תום השיפוצים היה אמור להיות הגונג לגט). סמני ‘כן'. סמני ככה כל פירורון של ‘כן' שאת יכולה, והתעלמי לחלוטין (אבל לחלוטין!) מכל ה'לא'אים".
מה לומר, מהבהלה על החיים שלי, מילאתי את הוראתן באדיקות פנאטית.
וסופו של סיפור? שבדצמבר באותה השנה היה לי הגט ביד. בארווור שהתנהלתי חכם, כי סוף־סוף הייתי בצד של עצמי, אבל ספירת ה"כן"אים הזו הייתה לי כוכב הצפון.
ללמדך איזו עוצמת נפץ יש לשימת הפוקוס רק על המציאות הרצויה. מפני שכל מה שאנחנו שמים עליו פוקוס – גדל. ו"פוקוס", חברים, זו מילה אחרת לתשומת לב, שהיא מילה אחרת לאנרגיה. ואיפה שנשים את האנרגיה שלנו - שם יצמחו לנו דברים.
ותחשבו על זה, היה אומר ז'וז'ו...
על הכתפיים של כל אחד מאיתנו יושבים שני מלאכים, האחד טוב והאחר רע. ומי משניהם מנצח? זה שאנחנו מאכילים עם תשומת לב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם