העדות: תיעוד נדיר של חברי קהילת האמיש
איך מתנהלים חיי היומיום של בני האמיש, המתנגדים לטכנולוגיה ולחיים המודרניים ומקפידים על חוקי צניעות נוקשים? חוקרת התקשורת הדתייה, ד"ר רבקה נריה בן שחר, הצליחה לחדור אל לב הקהילה ולהביא משם תיעוד נדיר למגזין 'נשים' על אחת הקבוצות הסגורות בעולם
הבחורה התלבטה, אבל בסוף הסכימה והכירה לה את אמה. כך התחיל הרומן של ד"ר בן שחר, המתמחה בחקר החברה החרדית ובין אחת המשפחות המוכרות של בני האמיש במחוז לנקסטר פנסילבניה, שבארצות הברית.
"הדבר הראשון שמשך את עיניי היה ערימה ענקית של כביסה, מחולקת לבגדים שחורים ולבנים", היא נזכרת בריאיון טרנס-אטלנטי, כמעט שנתיים אחרי ממקום שהותה בארצות הברית. "כשהסתכלתי על הערימה צחקתי משום שזה נראה כמו ערימת כביסה של משפחה חרדית אצלנו. בגדי הבנים שחור ולבן. הכביסה של הבנות מורכבת משמלות ארוכות וצנועות. הרהיטים בבית היו מעץ פשוט, ועל החלונות היו וילונות ירוקים. היה ברור מיד שהם עניים מאוד".
השיחה הראשונה בין אם המשפחה והחוקרת מישראל, דווקא קלחה. "שאלו אותנו על ישראל ועל היהודים. גם אני הייתי מלאת שאלות, רציתי לדעת אם באמת אין להם חשמל, אם יש להם ריטואלים נשיים. אני זוכרת שבעיקר רציתי להישאר ולא ללכת". העובדה שנריה בן שחר, נכדתו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, בוגרת אולפנת כפר פינס, היא בעצמה אשה דתית המקפידה על כללי הצניעות, הקלה ככל הנראה על יצירת הקשר הייחודי הזה ונתנה לה את הפתח להיכנס אל תוך עולמם הייחודי של בני האמיש.
קהילת האמיש נחשבת לסגורה ומסוגרת. רבים מכנים אותם "כת" בשל אמונתם הסגפנית. המקור של בני האָמִישׁ (Amish) הוא בשווייץ וגרמניה, ומשם היגרו לצפון אמריקה. הם מאמינים בחיי צניעות, סגפנות, פציפיזם והתרחקות מכל מה שקשור למודרנה. כ-300 אלף בני אמיש חיים כיום בכפרים ציוריים הפזורים ב-22 מדינות בארצות הברית ובחבל אונטריו בקנדה. בעיניהם, החיים המודרניים אינם מאפשרים לעבוד את האל כמו שצריך, ולכן הם לא משתמשים בחשמל וכל מה שנגזר ממנו. אין להם גם טלפונים. לכל מספר משפחות יש טלפון משותף הממוקם בקצה החווה המשותפת. הם לא משתמשים בשירותי המדינה למרות שהם משלמים מיסים.
הנשים מקפידות לכסות את ראשן, מנהלות ביעילות משפחות ברוכות ילדים, לובשות את השמלה הטובה ביותר שלהן כשהן הולכות להתפלל, ולעולם אינן צופות בטלוויזיה. לכן, לא ממש מפתיע שחלום חייה של ד"ר נריה בן שחר (37), חוקרת תקשורת מירושלים המתמחה בנשים חרדיות, היה לחקור את בנות האמיש. לבדוק אם קיים דמיון בינן לבין הנשים שאת תרבותן היא חוקרת. הבעיה היא, שהקהילה הזו אינה נוהגת להכניס אליה אנשים מן החוץ.
"החלטנו לצאת לטיול משפחתי במקום מגוריהם של האמיש בפנסילבניה". זה היה לפני שנתיים, בנובמבר 2011. אמרו לנו מראש שלא נוכל להיכנס לחוות שלהם אלא רק למוזיאון, אבל סירבנו להשלים עם העובדה שלא נראה את בתיהם מקרוב והחלטנו לנסוע לשם ולקוות שיקרה משהו.
הביקור הראשון ארך רק מעט יותר מחצי שעה, אך נמשך לכדי קשר חם ויוצא דופן בין שתי המשפחות. משפחתה של ד"ר נריה בן שחר, ואחת המשפחות המכובדות בקרב בני האמיש, שאת שמם היא הבטיחה שלא לחשוף.
"ההתחלה הייתה מביכה מאוד לשתינו", נזכרת ד"ר נריה בן שחר. "היא שאלה מה ציפיותיי מהשהייה אצלם, ואני עניתי: לראות וללמוד ממך.
סדר יומה של הד"ר היה עמוס מאוד. "הנשים קמות בארבע לפנות בוקר, כדי להכין לכל ילד את ארוחת הבוקר שהוא אוהב, ואת ארוחת הצהריים לבית הספר. בשבע בבוקר, לאחר שהאם סיימה להאכיל את הילדים, נכנסים האבא והבנים העובדים בחווה ואוכלים ארוחת בוקר. למעשה, רוב היום הנשים עסוקות בעבודות המטבח, מבשלות ואופות המון. בנוסף הן עסוקות בכביסות ובניקיונות או בעבודת הגינה. האיכות של התותים שהם מגדלים והאפונים פשוט מדהימה".
בביקור הראשון היא נשארה חמישה ימים. בחודש מאי של אותה שנה חזרה לכמה ימים נוספים. אז גם הביאה שאלונים בנושא מחקרה, צריכת תקשורת בקרב נשים בנות הקהילה בהשוואה לנשים החרדיות. בביקור הנוכחי שלה, כבר חייתה שלושה שבועות אצל האמיש.
עם כל העבודה שלהם, יש להם גם זמן לבילויים?
"בני האמיש מאוד אוהבים לבקר בבתי הספר שלהם כדי להתרשם מאופן הלימוד. זה הבילוי שלהם. הילדים לומדים שם רק שמונה שנים, בכיתות המכילות את כל הגילאים, בנים ובנות יחד. מדהים לראות כיצד המורה מצליחה להשתלט ולתמרן עם החומר בין ילדים בני 6-14. במבחנים משווים שנערכו לילדים עד כיתות ח' בארצות הברית, בני האמיש הגיעו להישגים מאוד טובים, זאת עובדה מאוד מעניינת. יחד עם זאת, עם סיום שמונה שנות הלימוד, הבת מצטרפת לאמה לעבודות הבית והבן מצטרף לעסקי אביו.
"בערבים הם הולכים לישון מוקדם, בין תשע לעשר, משום שאין חשמל ומשום שהם קמים בארבע בבוקר. לפני שהולכים לישון, המשפחה מתכנסת בסלון עם פנסים ומנורות גז, יושבים, משוחחים ושרים, הנשים רוקמות ותופרות. מבחינתם מדובר בבילוי משפחתי".
מבחינתה, העובדה שהן אפשרו לה להיכנס היא סוג של נס. "זה שהגעתי מארץ הקודש מאוד עזר. מבחינתם הגעתי מארצו של ישו. שאלו אותי שאלות רבות לגבי ארץ הקודש, האם אנחנו מתכננים לבנות את בית המקדש השלישי, אם כלי התחבורה שלנו הם גמלים וחמורים. הם היו מאוד מופתעים מרמת האיסורים בדת שלנו. היה בינינו ויכוח של מי הדת יותר קשה. האם יותר קשה לא לנהוג ברכב, או להקפיד רק על אוכל כשר ולהתפלל שלוש תפילות ביום", היא צוחקת.
לקראת הביקור האחרון, שאלה את אם המשפחה מה להביא לה מהארץ. "תשובתה הייתה 'תבואי בידיים ריקות ובלב מלא'. כשלחצתי אותה קצת, היא ביקשה מים מנהר הירדן.
ההתרגשות שאחזה בקרב בני המשפחה כשהבאתי להם את המתנה הייתה הזויה. כל בני הקהילה באו לראות את המים והאדמה מארץ הקודש. הרבה דמעות נשפכו שם באותו יום".
בני האמיש ידועים בלבושם הייחודי, בגדים פשוטים הנראים כלקוחים מן המאה ה-17. הבנות אוספות את שיערן לפקעת קטנה על העורף, ומגיל צעיר הן חובשות כובעים לבנים. בבית הן מכסות את שיערן במטפחת. הגברים לובשים חליפות כהות ומקטורנים הנרכסים באמצעות לולאות. "רוכסן זה מודרני ואסור לחלוטין. למרות כללי הצניעות הברורים, אין את המתח שקיים אצלנו בין המינים. כשבת מוצאת חן בעיני בן, הוא שולח לה מכתב ושואל אם אפשר ללוות אותה לביתה בסיום השהייה במפגש הנוער. כך מתחילה ביניהם קרבה שאמורה בשלב מסוים להפוך לנישואים, סביב גיל 21 לנשים ו-23 לבנים"
הדור הצעיר לא מורד? אין ניסיונות לבחון את הגבולות?
"האמון הרב שקיים אצל האמיש בין הצעירים למבוגרים הוא דבר מדהים. ההורים משקיעים המון אנרגיה בלחנך את הילדים ולדאוג שיצטרפו לאמיש. בין גילאי 18-16 קיימת תקופה בה הנוער יכול להחליט האם הוא רוצה להיות שייך לכת או שהוא מחליט לפרוש. מתברר ש-90 אחוז מקרב בני הנוער בוחרים מרצונם להצטרף לקהילה, למרות כל המגבלות שלה".
ד"ר נריה בן שחר מסבירה שכמו שהגבולות מאוד ברורים, כך גם החינוך. "התפילה נמשכת אצלם כשלוש שעות, כאשר כל חברי הקהילה מחויבים להגיע לתפילה ואף אחד לא מאחר. ניתן לראות בני שלוש ומעלה יושבים על הספסל ולא מנידים עפעף. אם תינוק צורח, ההורה יוצא איתו החוצה ומרגיע אותו. מגיל צעיר זה ברור שהילדים מחויבים בכל התפילות. הסמכות ההורית שם מדהימה. יחד עם זאת, אני מניחה שכמו בכל קהילה גם שם יש סטיות. הייתי עדה למספר מרידות קטנות, אבל הכול נעשה בצורה מכובדת ועדינה".
מה קורה למי שעובר על חוקי הקהילה?
"הקהילה מתכנסת, העבריין צריך להתוודות בפני כולם על העבירה שביצע ולאחר מכן הם מחליטים מה לעשות איתו. מי שנתפס, למשל, על צריכת פורנוגרפיה מורחק לחצי שנה. נהיגה בכלי רכב או שימוש בכלים שהם חלק מהמודרנה נחשבים גם כן לעבירה, ולכל עבירה יש המחיר שלה. אגב, גברים ונשים נענשים באותה מידה. לאחר שהעבריין מרצה את עונשו, הוא צריך להתחייב בפני הקהילה שלא יחזור לסורו".
באיזו שפה הם מדברים?
"בני האמיש מדברים ב'גרמנית של פנסילבניה', זהו ניב גרמני, ככל הנראה מן המאה ה-18 ומזכיר מאוד את שפת האידיש. התפילה היא בגרמנית גבוהה. ביומיום הם קוראים וכותבים באנגלית".
ייתכן שמוצאם יהודי?
"ממש לא. למרות הדמיון ולמרות שהם נושאים בשמות עבריים כמו אהרון או רחל, הם נוצרים טהורים, אוכלים מאה אחוז טרף".
ממה הם מתפרנסים? בסרט 'העד', האמיש נראים עניים מאוד.
"העיסוק המסורתי שלהם היה חקלאות. כיום אין מספיק חוות ולכן קשה יותר להתפרנס מכך. יש להם כל מיני עסקים קטנים. הם נחשבים למומחים גדולים בבניית בתי עץ איכותיים. בנוסף, יש להם חנויות בהם מוכרים את השמיכות היפהפיות שהנשים רוקמות, רהיטי עץ, עוגות או כל מיני צמחים לבריאות".
החיים של מי קשים יותר, של האשה החרדית או של אשה מבני האמיש?
"אין ספק שחייה של האשה החרדית קלים יותר. למרות ששתי הקבוצות עובדות מסביב השעון, לחרדיות יש יותר זמן בשביל עצמן. הן לא מכבסות בידיים. נשים חרדיות יכולות לצאת לעבודה, ללמוד, אצל האמיש מי שהולך לרכוש השכלה יוצא מהקהילה"
היא מוסיפה כי "בנות האמיש מאוד מסופקות מהידיעה שהן עושות את הדבר הנכון, לעומת הנשים בחברה המודרנית שכל הזמן שואלות את עצמן האם הן מסופקות ואולי צריך לעשות את הדברים בדרך אחרת".
כיצד נשות ההאמיש קיבלו את העובדה שאת אשה ודוקטור?
"היה להן מאוד קשה עם זה. כשחברתי שמעה שיש לי דוקטורט, היא נדהמה. תגובתה הראשונית הייתה 'בשביל מה את צריכה את זה'. גם העניין שאני פמיניסטית הפריע לה מאוד. היא לא הצליחה להבין זאת. אצלם התפיסה היא חד משמעית, הגבר מעל האשה. אם כי בפועל, ברמת המחויבות הדתית בהגעה לתפילות או בהצבעה בכנסייה, דווקא אצלם קיים שוויון מוחלט".
***
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם