בגיל 40 פלוס ומאוהבת - פתחתי פרק ב'
אחרי חמש שנות אלמנות, סופיה רון-מוריה מתארת במונולוג מיוחד את השנים לבד, את הקושי ביציאה לדייטים בגיל 40 פלוס, ואת הרגע הגדול שבו הבינה שהיא שוב מאוהבת
כשאת בת 20, ארץ הדייטים היא גן פורח בעיצומו של אביב, אבל כשאת בת 40, ארץ הדייטים היא שממה בשיא החום של הקיץ. בלי גינון והשקיה זה לא הולך. חייבים המון מים. זה מה שהקוסמטיקאית שלי אומרת. עשר כוסות מים ביום. תה, קפה וקולה לא נחשבים. אפילו קולה דיאט. ואני בכלל לא ידעתי אם אני רוצה לצאת למסע חדש.
השינוי בחיי התחיל בערב חורפי אחד כשהבן שלי, שלמד אז בגן חובה, העלה אפשרות מצמררת. "אמא", אמר בדרך אגב, "אני מפחד שתמותי ותהיה לי אם חורגת".
"מה פתאום שאמות?" ניסיתי לנפנף אותו. "אני צעירה".
אבל הוא היה רציני. "גם אבא היה צעיר וגם אמא של סינדרלה".
"לא יכולה להיות לך אמא חורגת", שיתפתי פעולה. "אמא חורגת יש כשאבא מתחתן שוב, אבל אבא שלך נפטר".
"אז יהיה לי אבא חורג", הוא לא ויתר. "והוא יהיה רשע. תמיד הם רשעים. אמא של סינדרלה הייתה רשעית וגם אמא של שלגיה".
ניסיתי להסביר לו שבספרים תמיד כותבים רק על היוצא דופן, והבהרתי שרוב ההורים החורגים הם דווקא טובים. הוא נשאר מהורהר. כמה ימים לאחר מכן הילד הפתיע אותי שוב. "אמא, מתי תתחתני?" שאל.
"למה שאתחתן?" עניתי בשאלה.
"כי לא כל חורג הוא רשע. רק לפעמים הוא רשע כמו אצל סינדרלה", ענה הילד. "אז אם אבא חורג יכול להיות טוב, אני רוצה שיהיה לי אבא חורג".
חזרתי הביתה ונרשמתי למספר אתרי היכרויות. בשם בדוי.
הילד חיזק אותי, אבל הוא לא היה הסיבה היחידה לתחילת החיפוש אחר הבעל הבא. חמש השנים של בדידות שחתמתי השבוע (להוציא את הקיץ האחרון, שבו כבר הכרתי את בעלי החדש), לא היו שנים טובות.
אבל למרות הבדידות, לא מיהרתי לחפש. מדובר היה עבורי ביציאה למסע פרק ג'. התאלמנתי בתום שש שנים בהן סברתי שהגעתי למנוחה ולנחלה. כשאת גרושה את מבקשת לשדרג. לרוב יש מצב. כשאת אלמנה, את מבקשת לשחזר. וזהו כבר חלום באספמיא.
ידעתי שהעולם בנוי כתיבת נוח ואילו אנחנו, נשים שנאלצות לחזור ולצאת לדייטים בחיפוש אחרי פרק ב' או ג', שוכנות במערה כבנות לוט. התחושה היא שלא נותרו עוד אנשים בעולם. לכל הפחות אנשים מהיישוב, אנשים כמוך, שהיית מוכנה להכיר. אבל אחרי השיחה ההיא, ובתום חמש שנים של לבד, החלטתי לצאת לדרך. אל מסע במדבר, שכלל גם תיק עור וכיסאות ישנים עם ניילון חדש.
הייתה לי רשימת דרישות צנועה ביותר. אקדמאי חובש כיפה סרוגה, יליד הארץ או עולה ותיק. בעל חוש הומור, שמסוגל להתחבר לילדים שלי, לא מבוגר או צעיר מדי. מנוי על 'מקור ראשון' (רצוי). אחד שאוכל לדבר איתו (חובה). אחד שמסוגל להחזיק מעמד כשבעיצומו של ערב רומנטי או בשעות הקטנות של הלילה אני מקבלת טלפון ושוקעת במשך 40 דקות בדיון על המשבר הקואליציוני האחרון.
איפה אפשר להכיר בחור כזה? באתרי השידוכים באינטרנט, דרך שידוך של חברים או במפגשי פנויים-פנויות.
יצאתי לדרך. את ר' הכרתי באחד האתרים. הוא שאל אם התיק שלי עשוי מעור. עניתי שכן והוא ביקש לראות את הטבעת שלי. "יהלומים שחורים?", בירר. "שברי יהלומים, מתנה מבעלי", עניתי.
בסוף הפגישה הוא ליווה אותי למכונית והתעניין בשנת הייצור. למחרת קיבלתי מכתב בדואר אלקטרוני. "חשבתי על העניין שלנו ארוכות. הגעתי למסקנה שזה לא מתאים לי. אני לא יכול לקנות יהלומים שחורים, לא עובד בבנק ולא מכיר אף חבר כנסת".
את מ' הכירה לי ידידה שהיא גם שדכנית. אלמן, בגיל המתאים, נראה לי קצת חסר חוש הומור, אבל נתתי הזדמנות. לאחר כחודש הוא הזמין אותי לארוחת בוקר בביתו. הדירה הייתה מסודרת למפליא. באמצע הסלון ניצב שולחן מעץ בהיר וסביבו שישה כיסאות שמושביהם מכוסים בניילון. "תתחדש", אמרתי בשמחה. "זה לא חדש", השיב מ'. "זה כך כבר שבע שנים".
ד' מדד לי בקפדנות את אורך השרוולים ודרש לדעת עם איזה כיסוי ראש אני מתכוונת ללכת אחרי החתונה. זה שבא אחריו טען דווקא שאני דוסית מדי. ויצאתי אפילו עם מישהו שהתחזה לבכיר במשרד ממשלתי ועם אחר שיצא איתי רק כי אני מקורבת לכמה חברי כנסת והוא רצה ג'וב כדיין.
החלטתי לוותר על כל עניין הדייטים הזה. זה פשוט לא הצליח.
ואז זה קרה. בני הגיע.
חבר ותיק ניסה להציע לי אותו דרך הפייסבוק. "זה לא ילך", אמרתי כששמעתי את הפרטים. "כבר ניסו להכיר בינינו כמה פעמים".
החבר מהפייסבוק לא הסכים לוותר.
"טוב, שיתקשר", הסכמתי. "אבל רק בעוד כמה ימים. אני נוסעת עם הילד לחופשה בנתניה".
נסעתי לנתניה. יצאנו בערב לטיילת. טעמנו מהעוגות הצרפתיות שאין למצוא בירושלים, הילד בחר רובה מים ואני קניתי כובע שוליים לבן עם פרחים כחולים וירוקים. אבל בני לא רצה לחכות. למחרת הגיע לנתניה. נפגשנו בכיכר, עשינו סיבוב בטיילת ותפסנו שולחן קטן שצופה לים. בהסכמה שבשתיקה עברנו על סעיף בתקנון הדייטים שקובע כי בדייט ראשון אוכלים רק קפה ועוגה. או רק שותים קפה.
כבר בפגישה השנייה הבנתי שמשהו טוב קורה לי. חזרנו להיות בני 20. גם ההמשך היה כזה. היה לנו קיץ רומנטי. מדי שבוע קיבלתי פרחים לשבת. כמעט מדי ערב הוא התייצב מתחת למרפסת שלי. בחרתי שמלה פרחונית, התאמתי חגורה וסנדלים וירדתי למטה ויצאנו לעיר או ליער שמול המרפסת. חצינו ברגל את כל מרכז תל אביב, משדרות רוטשילד ועד לטיילת. שפשפתי את הרגליים כי נעלתי סנדלי עקב חדשים, שכשכתי את רגליי בים, ולמונית שלקחה אותנו חזרה לאוטו נכנסתי יחפה.
כשגמרתי את מלאי השמלות (אני מקפידה ללבוש לדייטים שלי שמלה אחרת בכל פגישה) הבנתי שהפעם זה רציני.
וזה באמת היה רציני. בט"ו באב נכנסנו לחנות קטנה ברחוב בן יהודה ובחרנו טבעת.
בצהריים הילד שיחק עם בני דודים, נפל מהנדנדה והתלונן שכואבת לו היד. קבעתי תור לרופא ליום שלמחרת, אבל הוא בכה והיד התנפחה. נסענו עם בני לשערי צדק. אחרי המתנה של שעה וחצי הפנו אותנו לצילום. טכנאי רנטגן, בחור מזוקן עם כיפת ברסלב, אמר לילד שעליו להיכנס לבד, הוא הרי ילד גדול. "אבא ואמא יחכו בחוץ".
"זה לא אבא שלי", הבהיר הדייקן. "אבא שלי נפטר. זה חבר של אמא שלי".
כשחזרנו הביתה והשכבתי אותו לישון, הוא אמר לי: "בני מאוד חמוד. חבל שיש לו אשה".
"למה אתה חושב שיש לו אשה?" שאלתי.
"כי לכל אחד יש אשה", הוא הסביר.
אמרתי שלא. שלאשה של בני קרה מה שקרה לאבא.
"אז למה שלא תתחתנו?"
"אם אתה מבקש", חייכתי. "נחשוב על זה".
סופיה רון-מוריה, הכתבת הפוליטית של 'מקור ראשון', התחתנה באירוע בוטיק קטן בירושלים. 70 אורחים, בני משפחה וחברים קרובים ליוו אותה בהתחלה החדשה של חייה. מזל טוב!!
***
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם