אודטה: להפסיק לצפות מהילדים ש"יחזירו לנו"
מה עושים כשהילדים עוזבים את הקן ולא רוצים לחזור אפילו לביקור, ספר נהדר וטיפ לשעון חורף
כותבת נ"ש: "איך אתנהל מול חמשת ילדיי המבוגרים (שהם כבר בעלי משפחות משלהם), שלא ממש מתאמצים לתמוך בי בכל המצב המתמשך הזה של נישואים איומים עם אביהם? אגב, כל הילדים מעוניינים כבר שנים שנסיים את הנישואים האלה.
אני כותבת לך כי מצאתי את עצמי לבד כמעט בכל ימי החג והשישי־שבת שביניהם, שעברו עליי בעצב גדול ובבדידות מעיקה. יש ימים שאף אחד מהם לא מתקשר, שלא לדבר על להגיע, או להתעניין איך אני מרגישה. הבת הגדולה אפילו לא מעוניינת לשמוע ומתעלמת לגמרי ממה שקורה.
מאוד מאכזב אותי היחס הקר אליי ולמה שקורה, כי חינכתי אותם אחרת: לתמוך, להעניק, לעזור זה לזה וכו'. ואני שואלת, איפה טעיתי? איך זה שאני צריכה להתחנן שיבואו? וכשהם כבר באים, שיישארו קצת. אני מבינה שלכולם יש חיים משלהם ולא ארצה להפריע להם, אבל נראה לי מוגזם להתעלם כך. אף פעם אינני בטוחה מה נכון לעשות ואיך להתייחס, אז אשמח לשמוע את דעתך".
יקירה,
אני שומעת הרבה תלונות של הורים לילדים מבוגרים, שמצפים לקבל יותר ממה שהילדים האלה רוצים/מסוגלים/מעוניינים להעניק להם. אבל הכלל הראשון של יחסי אנוש טובים הוא לא לצפות מהזולת לתת לנו את מה שהוא לא יכול או רוצה (ויחסי ריצוי הדדיים לא שייכים להגדרה הזו).
ובאפליקציה לילדינו: להפסיק לצפות מהם "שיחזירו לנו", כי התרגום לכך הוא שנתנו להם כדי לקבל בחזרה, שזו לא "נתינה" אלא "עסקה", וכדאי שנקרא לזה בשם הנכון. אם העסקה הזו גרועה בעינינו, מותר ואף חובה עלינו "לקצץ בנטיעות" מולם, ועדיין לא לצפות. כי כל ציפייה גורמת לנו להתנהל מולם מתוך אכזבה קבועה, או פחד ו"הליכה על ביצים" (אחרת "הם לא יתנו"). אז שלא יתנו.
וכלל שני של יחסי אנוש טובים זה יחסים חבריים, שמתנהלים מגובה העיניים.
ובאפליקציה לילדינו: מילים, גווני־קול, או גישת "אני־יודע־יותר־טוב־ממך־מה־טוב־בשבילך" (ובמיוחד כשלא נשאלנו), שלא היינו מעיזים לתת לחברים שלנו – אין לתת אותם גם לילדינו המבוגרים.
תבדקי כל באג ותקלה ביחסי הורים וילדים מבוגרים, ותראי שיש פה עברה על אחד מהכללים האלה או על שניהם.
את שואלת למה ילדייך המבוגרים ממעטים להיות בקרבתך? כי את ובעלך "כבר שנים ככה", וכמה, לדעתך, ילדייך יכולים לספוג את התקליט המקולקל הזה של הצרות שלכם? אז הם נאטמים, כדי להציל לעצמם את השפיות.
כי יש להם חיים משל עצמם, והם לא אשמים בכך שאין לך חיים משל עצמך, ושעשית מהם ומאביהם את מרכז הקיום (המאכזב) שלך. כי חייהם מספיק כבדים להם לניהול, גם בלי שתצפי מהם שהם יכילו אותך ויעשו לך "נעים בתלתלים". את רוצה שיחות ופגישות איתם? חייגי ו/או סעי אליהם, בלי חשבונות. כי מה שאת עושה עם ההמתנות האלה שלך בבית לסנטה קלאוס שיגיע (חוץ מלהפוך אותם ל"לא בסדר" בקבע), זה רק מבחני ערך מיותרים לעצמך ("אם הייתי אהובה/שווה, הם כבר היו מתקשרים/באים").
ועוד לא דיברנו על גישת הקורבנות שלך. כי הקורבן יסבול שנים על שנים מחיים קשים ואיומים, כוווווולם יתעמרו בו ויעשו לו עוולות, אבל הפרס שלו הוא פטור גורף מאחריות ומאשמה. "לא אשם, אדוני השופט. זה לא אני. זה הוא/היא/הם/המצב/הנסיבות". שזה, בעצם, להישאר ילד אינפנטילי בתוך אריזה של מבוגר. ועוד לא דיברנו על הייסורים הבלתי נגמרים האלה שלך, ומחלת התרצת (למה את צריכה לשאת ייסורים כאלה), שבעזרתה את מחזירה אותם לכור מחצבתם החולה, שממנו הם ברחו הכי רחוק. זה למה, אישה יקרה.
מטוב לא בורחים, וטיפה של דבש תמיד תמשוך אלייך יותר זבובים מלוג של חומר הדברה. אז במקום להיתלות עליהם כבד, עם ציפייה לכך שהם ייתנו, יתעניינו, יתמכו, יבואו, ישהו (שמה לעשות, כרגע אלה דברים מאוד לא נעימים מבחינתם, כי ככה ייצרת ביניכם את הדינמיקה), שני את כיוון התנופה של הגלגל. ותרי על כל הציפיות שלך מהם (ו"ציפיות" הן כל מה שלדעתך הם אמורים להיות/לעשות) ותני למציאות להיות מה שהיא. את תייצרי ככה מצב חדש של נפרדות מבורכת ביניכם, כי "שפת הקרבה" שלכם, כרגע, היא לעשות האחד לאחר רע. ואל תיבהלי אם בהתחלה זה ירגיש לך כמו "זרות". תתחילי להתבונן בילדייך כמו בזרים מקסימים, כי במובן מסוים, את באמת לא מכירה אותם.
אל תדברי איתם מילה על מצב נישואייך. ואם לא נשאלת או התבקשת לכך במפורש, אל תפילי להם על הראש עצות ואבחנות מניסיונך כי רב הוא. ואם הם יבקשו ממך עזרה - אז תני/עשי, אבל רק אם בכיף שלך לתת או לעזור. ואם הם לא רוצים ממך איזה דבר, אל תעבירי שום זקנות בכוח את הכביש, כדי לצאת "טובה". את רוצה יחסים טובים איתם? תיצרי איתם נעימות חדשה.
תדאגי לעצמך ועזבי אותך מהקלישאה הזו ש"אב אחד יכול לפרנס שבעה ילדים, אבל שבעה ילדים לא יכולים לפרנס אב אחד". כי אם כל הילדים האלה לא מסכימים לפרנס אותו, אז האבא הזה עשה שם משהו מאוד לא נכון כדי להרוויח מהם יחס כזה - קודם כל לא לספור את עצמו, ולתת לילדים האלה הרבה מדי, בלי שום מידתיות והדדיות.
והנה לך כל התורה שביקשת על רגל אחת: אם אנחנו לא נכבד את עצמנו, אף אחד לא יעשה זאת, מפני שאנחנו אלה המלמדים את האחרים איך לנהוג בנו - דרך גבולות שאנחנו שמים להם, או לא.
לאף אחד לא מגיע לחיות בבדידות (ועוד בתוך קשר), אבל את הכלא הזה, יקירה, אפשר לפתוח אך ורק מבפנים.
"הורות כמעשה נסים" של שי אור (בהוצאת בדיוק).
זה בכלל לא ספר הוראות לגידול ילדים, אלא ספר של חשיבה חדשה על כל נושא ההורות, שהוא פשוט חובה לכל בנאדם, לא רק להורים.
פשוט! חורף, מתחיל עם האות ח'. אז חזור חזרה. קיץ מתחיל עם האות ק', אז קדימה, מזיזים קדימה. טדאאם!
הצעות, בקשות, טיפים? שלחו לאודטה פקס 03-5682892 או מיילodetta@maariv.co.il
אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם