הגבר נלחם במדבקה שעל הלחם. היא ניצחה
אתמול שוב נפל בחלקו של דביר שרייבר הכריך עם המדבקה. עכשיו הוא מנסה להבין איך נפטרים ממנה
אבל למצוא לחם בלי מדבקה, זה כבר סוג של משימה בלתי אפשרית. על כל כיכר יש מדבקה. לפעמים אפילו שתיים. לחם ודבק תמיד הולכים יחד. כדי שנזכור שלא על הלחם לבדו יחיה האדם.
עכשיו עומדות בפניך שתי אפשרויות. האחת, להתעלם, לפרוס את הלחם ולקוות שהמדבקה לא תיפול דווקא בכריך שלך. השנייה, לעמוד באמצע המכולת ולנסות לקלף את הדבק. על פניו זאת משימה נורא קלה. הבעיה היא שיחד עם המדבקה יורד גם חצי מהלחם. אז אתה מחזיר את הלחם ולוקח כיכר אחרת, שגם עליה כמובן יש מדבקה.
יש אפשרות נוספת, והיא לפרוס את הלחם ולזרוק את המדבקה יחד עם הפרוסה שנדבקה אליה. זו אפשרות מעט בעייתית: ראשית, לא זורקים לחם. שנית, המדבקה אוהבת להיצמד לכמה פרוסות במקביל. כמה? כמה שיותר.
אפשר כמובן להתחכם ולקנות לחם ארוז בשקית, שכבר מודפסים עליה כל הפרטים האישיים של האופה יחד עם ערכיו התזונתיים, מה שמייתר את הצורך להדביק את הלחם בחיידק המדבקות. העניין הוא שלחם ארוז עולה יותר. הוא גם פחות טעים, מפני שאין עליו מדבקה.
ואילו הבעיה הייתה רק עם לחם, ניחא. אלא מה? המשווקים הנרקיסיסטים מדביקים את השמות שלהם גם על תפוחים, תפוזים, מלפפונים, פלפלים, חצילים, מלונים וכל דבר שעדיין לא מגיע בשקיות. זה מטורף לחלוטין: פעם, לפני שילד היה אוכל תפוח, היו מקלפים ממנו את הקליפה. מהתפוח, לא מהילד. היום מקלפים את המדבקה, וזה לוקח הרבה יותר זמן.
"למה?", שאלתי בוקר אחד את בעלת המכולת. "למה מדביקים מדבקה על הלחם?"
"ככה הם ממתגים את המוצר", היא הסבירה. "היום הכול הולך רק על מותגים".
"אבל אותי לא מעניין המותג", קבלתי. "אותי מעניינת האיכות".
"מותג מלמד על איכות", היא אמרה. "אין לך מה לדאוג, המדבקות האלה אכילות לגמרי".
"אבל אני לא רוצה לאכול מדבקות", שאגתי. "אני רוצה לחם! טרי! נקי! בלי דבק! רק לחם! מה כל כך מסובך בזה?".
היא הסתכלה עלי בפלצות, איחלה לי יום טוב והודתה לי שקניתי אצלה, כמו שעושה כל בעל עסק שדואג למתג את עצמו. כשיצאתי עוד הספקתי לשמוע אותה אומרת שאני נודניק. עכשיו גם עליי יש תווית.
***
הכתבה התפרסמה המגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם