אודטה: איך מפסיקים לקנא?
וגם: איך מבדילים בין "נתינה" ל"עסקה", ואיפה מוצאים מברשת שלא קורעת את השיער
מה שאני יודעת על קנאה הוא שהמצב הזה תמיד מגיע מתוך "תחרות", שהיא מצב השוואתי. ("מוישה יותר גבוה/נמוך/יפה/מכוער/רזה/שמן/עשיר/עני/מבוקש/דחוי ממני").
באנגלית מבדילים בין "ג'לוזי", שהיא קנאה ל־אדם מסוים (קנאה רומנטית, עלק), ובין "אנבי", שהיא קינאה ב־אדם מסוים. בעיניי שני המצבים חד הם, כי שניהם נובעים מהשוואה לזולת, שמתוכה יוצא האדם המקנא (והמשווה) קטן ומושתן. או כמצב של קבע, ב"ג'לוזי", או כמצב תלוי נסיבות, ב"אנבי".
וכבר אמרו חז"ל: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". חלקו, במובן כישרונותיו וכישוריו האותנטיים, שיעוריו והתנסויותיו, שהם אך ורק שלו. ואם נבין שאחרי כל בנאדם שברו את התבנית, נבין שאין בסיס אמת להשוואות. כי זה כמו אדם המגיע לחדר כושר, ומקנא בתרגילים לחיזוק הכתפיים שקיבל חברו, בעוד שאלה שלו הם לחיזוק הרגליים.
אין מה לעשות: הדרך הטובה ביותר לבטל את הקנאה שבנו היא לבטל (ובכל מקצה!) את התחרות שאנחנו מנהלים מול כל העולם ואחותו. ומנוע הצמיחה החלופי, הוא הבאת ערך (גדול, עצום ורב ככל שנוכל) לזולת. רק ככה.
ועוד משהו שכדאי לדעת על קנאה: כמו בכל הדברים המפעילים אותנו, כשמבטלים איזה דבר אצל עצמנו הוא מפסיק להפעיל אותנו, גם כשהוא מגיע אלינו מבחוץ ומהאחרים. יענו: אם נפסיק לקנא בזולת (בכל זולת), זה ממש לא יזיז לנו אם הזולת הזה יקנא בנו. זה שלו, זה לא שלנו, ושלא יפריע לעצמו לעשות זאת, אם זה בילוי הזמן החביב עליו.
ולמרות האמור לעיל, ברומנית יש פתגם חכם לאללה: "אל תספור את כספך מול האיש העני", שהיא הוראה לרגישות אנושית בסיסית. לא תצמצם את הווייתך ולא תעלים אותה, אבל תבחר למי לדווח אותה. אל תצהלי באוזני עקרה על הריונך, ואל תספר על רווחיך הטובים למי שאין לו לחם. ואגב, גם אל תבכה באוזניו על "צרות המשי" שלך, כשנשברת לך הציפורן. מפני שגם אם הזולת הזה לא הגיע לרמת מודעות שתאפשר לו את הוויתור על הקנאה, עדיין מגיעה לו חמלה.
"איך לא להיפגע", כתבה לי ע"י, "אם אני מעלה משהו ברשת המשפחתית (בוואטסאפ), ולא מגיבים לי? אנחנו משפחה ע־נ־קית, וזה מעליב אותי שלא מגיבים לי. ולמרות שאני יודעת שזה נובע מקנאה, הייתי רוצה לדעת: איך להתנהל מול קנאה?"
יקירה,
חלק עצום מהבאגים שקורים בין בני אדם, הם רק בגלל שאנשים לא מבדילים בין "נתינה" ל"עסקה". והם מבלבלים בין שני המושגים, כי שני התאומים הלא זהים האלה גרים אצלם על כבל אחד. הם עושים "נתינה" (לאנשים הלא ראויים), כשהם היו צריכים לעשות שם, בעצם, "עסקה", או שהם עושים "עסקה" ובטוחים שזו "נתינה". לשני הדברים יש לגיטימיות זהה, אבל כדאי לדעת מתי אנחנו פועלים מתוך מצב א' ומתי מתוך מצב ב'.
ואיך מבדילים? פשוט!
"נתינה" לא מכילה בתוכה שום ציפייה לקבלת דבר בחזרה, חוץ מהרגשתנו הטובה לעשות אותה. כי שכר מצווה – מצווה. זה "שגר ושכח" אמיתי. ומכאן, שאם הייתה לנו ציפייה הכי קטנה שיחזור לנו מהנתינה הזו משהו בסיבוב פרסה (גם אם קטן ולא חומרי), הרי שזו הייתה "עסקה". אנשים כל כך נוטים להלל נתינות ולהתבייש בעסקאות, שלא פלא שאנחנו מבלבלים לעצמנו את המוח ומדווחים לעצמנו גם על עסקאות כנתינות. ועסקאות הן דווקא הבסיס האנושי הרווח ביותר: בין חברים, בני זוג, הורים וילדים או בני משפחה. עסקה לא חייבת להיות "עין תחת עין", אלא סוג של שורה תחתונה, ורק אנחנו מחליטים אם זה "חליפין הוגנים" עבורנו, או לא. אבל יש להפריד, כאמור, את שני המושגים האלה לשני כבלים נפרדים, כדי שנמזער לעצמנו את האכזבות ואת העצבים.
עכשיו, לפי העלבון שלך, ברור שאת משתפת דברים בתוך הרשת המשפחתית ממקום של עסקה (עסקה=ציפייה). את מפרסמת שם, כדי לקבל מהם "משהו" בחזרה (משוב, תשומת לב, הערכה, תרגום שלך לאהבה, כל אלה נכללים ב"משהו" הזה).
אבל תפנימי: אין לנו שליטה על מעשיהם ובחירותיהם של האחרים. רק על אלה שלנו. אז או שתכתבי שם את החדשות שלך לאומה כשאת מוותרת מראש על התגובות, או שתפסיקי להשתתף ברשת הזו המתסכלת אותך. כי אם את רוצה "תקשורת" – עשי אותה עם מי שרוצה בה כמוך, בלי משחקים. ובקיצור, למה שבנאדם יתקע את ראשו בין סורגי הגדר, שוב ושוב, ואחר כך יצעק "איה זה כואב"? לא יותר פשוט שהוא יימנע מזה?
ועזבי את ענייני הרשת, כי "הביצה הגדולה" פה, לדעתי, היא התחרות הזו עם משפחתך, שממנה כדאי לך לפרוש באופן חד־צדדי (לפרוש מהתחרות, לא מהמשפחה). ולמה אמרתי "תחרות"? מפני שכשאנשים חיים בתוך תחרות הם חשים קנאה - לטנטית, או פעילה. אין קנאה, יקירה, בלי תחרות. תחרות זה קנאה, וקנאה זה תחרות. ואם זה אצלם, מולך (לדעתך), הרבה יותר ודאי שהתחרות הזו היא אצלך, לגביהם, בתמונת מראה. כי איך ידעת לאבחן מיד שהם לא מגיבים לדברים שלך מתוך "קנאה"? הרי יש מצב שהם לא מגיבים כי הם לא חשים אלייך קרבה. או מפני שהם לא מעלים בדעתם שאת צריכה מהם תגובה. או שהם לא משתגעים עלייך, או שהסטטוסים שלך די משעממים אותם. לא הכל בחיים זה "קנאה".
וכאמור, כשמבטלים איזה דבר אצל עצמנו, הוא יפסיק להפעיל אותנו, גם אם הוא יגיע לנו מהאחרים. ובמילים אחרות: אם נוותר אמיתי על התחרות עם הזולת, כקונספט לחיים, קנאתם (האמיתית או המדומה) של האחרים בנו בחיים לא תטריד לנו עוד את המנוחה.
אחותי כלה, נמאס לך מהצרחות והסבל שלך (או של בתך ארוכת השיער), כשאחרי החפיפה צריך לפתוח שם את הקשרים? כי קיימת מברשת שפותחת אותם בצורה מד־הי־מה. קוראים לה
wetbrush (המברשת הרטובה), מפני שהיא לא קורעת את השיער גם במצבו הרטוב, שאז הוא הכי פגיע. גגלי את שמה בעברית או באנגלית, קני לך אותה, ותתחילי לעשות חיים משוגעים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם