סופר נני: אני אוהבת כשהנכד קורא לי "מעצבנת"
הילדים רבים? "פשוט תתעלמו". הילדה מסרבת לאכול? "תכינו ארוחה אחת לכולם". אחרי שש שנים בתוכנית "סופר נני", מיכל דליות עדיין מרגישה שליחות בתחום החינוך ומתכוונת למלא אותה גם במחיר של ביקורת על ניצול מצוקות וחולשות של ילדים בטלוויזיה
את הרעיון לספרים הגתה עפרה שפרברוש, תסריטאית, קופירייטרית ואם לשניים, שצפתה בתוכנית של דליות וחשבה שספרים בנושא יכולים להועיל בתיקון כל מיני משברים. "אחרי שעפרה פנתה אליי עם הרעיון, אמרתי לה שהוא מצוין אבל אין לי זמן לכתוב. אז היא הציעה שהיא תכתוב, ואני רק אעזור לה בהעברת המסרים. חיפשנו דילמות שמעסיקות לא מעט הורים, כמו מריבות בין אחים או ילדים שתמיד רוצים לאכול מה שאין, ובנינו סיפור ילדים מחורז שמתאר את המקרה, גורם לילד להזדהות ומתפתח לכיוון פתרון".
בסוף כל ספר שני עמודים עם הסבר המיועד להורים, על הבעיה הספציפית הנידונה, ומה אפשר לעשות במצבים כאלו. הפתרונות מוכרים: במקרה של מריבות בין אחים מציעה דליות פשוט להתעלם, ובמקרה של הילדה המסרבת לאכול מה שכולם אוכלים מציעה דליות להכין ארוחה אחת בלבד לכולם. עם זאת, הסיפור נותן גם כלים להורים כדי להעז ולשנות, ומציב מראה בפני הילדים.
דליות מספרת שהספר נולד מתוך מפגש בין חלום ליוזמה. "חלמתי להגיע אל הילדים באופן ישיר ולתת להם מידע וכלים להתנהגויות נכונות, ועפרה, כתסריטאית ואם לשניים, ידעה להפוך את החלום למציאות", היא אומרת. "הספר נותן לילדים הזדמנות להתוודע לעקרונות החינוך שלי באמצעות סיפור עלילתי, ללא תיווך ההורים. הוא מפגיש אותם עם דמויות ומצבים מעוררי הזדהות, מה שמקל עליהם להבין ולהפנים את המסרים. עפרה ואני תמימות דעים לגבי הצורך לחדד את עקרונות הטיפול במשברים בין הורים לילדים". במבחן התוצאה, אומרת דליות, ההצלחה של הספרים לא נמדדת בכמות המכירות, אלא בבקשות של הילדים לקרוא אותם שוב ושוב.
ספר ההדרכה למבוגרים שהוציאה לפני ארבע שנים, "אין ילדים רעים", כולל 18 מקרים שטופלו בקליניקה שלה: ריבים בין הורים לילדיהם, ריבים בין אחים, ילדים שישנים במיטת הוריהם, כאלה המסרבים להכין שיעורי בית, וכאלה שצריך לבקש מהם דבר מה כמה פעמים עד שיואילו לבצע אותו. "השאיפה שלי היא להנחיל את שיטות החינוך שלי בכל בית בישראל, וכל מטרה מקדשת את האמצעים - אם זה באמצעות הטלוויזיה, בהרצאות, או דרך הילדים עצמם. החינוך מתחיל בתוכנו".
הקריירה הטלוויזיונית של דליות (63) החלה לפני מעט יותר משש שנים, אחרי שעברה בהצלחה את האודישנים לתפקיד סופר נני הישראלית. דליות הייתה אז בשיא הצלחתה המקצועית כמורה ומדריכת הורים וכמנהלת הפעילות הארצית של בית הספר להורים של מכון אדלר. עוד לפני כן עבדה כגננת, והקשר הקרוב עם ילדים הביא אותה ללימודי הנחיית הורים. "ראיתי את הילדים הולכים ומשתנים", היא מספרת. "לא יודעים לדחות סיפוקים, חוצפנים, עם דימוי עצמי נמוך. הבנתי שמתרחשים שינויים חברתיים שאני רוצה להעמיק בהם. חזרתי ללימודים בגיל 40. בבוקר הייתי בגן ובערב למדתי".
ואז הגיעה "סופר נני" וטרפה את הקלפים. "הייתה לי עבודה מספקת מאוד", אומרת דליות. "משכורת מכובדת, הנכדים בדיוק התחילו להיוולד. באופן כללי היה לי טוב מאוד. הלכתי לאודישן כמעין הרפתקה. לא באמת חשבתי שאבחר". שלב רדף שלב ומבין מאות מועמדות היא זו שנבחרה להוביל את הגרסה הישראלית של הסדרה הפופולרית מאנגליה.
לאחר שהמשפחות נבחרו יצאו דליות והמצלמות לדרך. חמישה ימי צילומים וחיים שלמים נדחסו לתוך 50 דקות. את הפרקים הערוכים היא ראתה רק כמה חודשים לאחר תום הצילומים, והבינה שקרה כאן משהו.
"אני זוכרת שאמרתי לברוך, בעלי, אחרי הפרקים הראשונים "יש לי הרגשה שזאת יכולה להיות הצלחה גדולה מאוד'", אומרת דליות. "לא ידעתי מה תהיה המשמעות אם זה יצליח, אבל ידעתי שאני רוצה להיות פנויה לזה, ושאני הולכת להתפטר. אנשים אמרו לי שבגיל 57 לא עוזבים מקום עבודה עם תנאים ופנסיה מסודרת. ואני אמרתי, אם זאת תהיה הצלחה אני אהיה פנויה להצלחה, ואם לא - אני תמיד יכולה לחזור ולהיות מורה או גננת מצוינת. אני אמצא ממה להתפרנס".
דליות הודיעה בחודש מרץ באותה שנה שהיא מתפטרת מעבודתה, עזבה בחודש מאי וכעבור חודשיים עלתה עם הסדרה לאוויר. "יוני היה אחד החודשים הכי נעימים בחיי, הפעם הראשונה שאחרי הרבה שנים של עבודה מאומצת הייתי פנויה, וחשתי התרגשות ודריכות לראות מה יהיה".
ופתאום , בן לילה, הפכת לכוכבת. ההצלחה, כבר ראינו, יכולה להרים אנשים או למוטט אותם.
"בי לא חלו שינוים. הייתי מבוגרת מספיק כשההצלחה נחתה עליי. היה לי אופי סגור וברור, כך שלא השתניתי. אבל הבנתי שכל סובביי בוחנים אותי מחדש לראות שמא זה ישנה אותי. איזו חברה אני אהיה מעכשיו. איזו אישה, רעיה, סבתא. מה זה אומר להיות חברה שלי מהיום".
יום לאחר שידור הפרק הראשון היא התכוונה ללכת כרגיל למכולת בגופיה. אך בעלה עצר אותה, וטען שכבר אינה יכולה לצאת ככה. והוא צדק: דליות הפכה מהר מאוד לסלבריטאית. בכל מקום החלו לעצור אותה, להתייעץ ולבקש להצטלם. "בתוך כמה שבועות הופצצתי בבקשות למפגשי ייעוץ, להדרכות ולהרצאות. הלחץ היה גדול וכבד עד כדי כך שנהייתי חולה. זה גרם לי להבין שאני צריכה להקיף את עצמי באנשים שיוכלו לקחת ממני חלק מהעבודה".
כך יצאה לדרך אימפריית "סופר נני", הכוללת עוזרת אישית וצוות שמנהל את ההרצאות, מפגשי ייעוץ למשפחות באופן פרטי בלי תיווך המצלמה, הכשרת היועצים המשפחתיים וכתיבת הספרים.
"יש עליי המון אחריות", אומרת דליות. "ההרצאות שלי נקבעות שלושה וארבעה חודשים מראש, ואם אני קמה באותו בוקר מנוזלת או צרודה אני לא מבטלת. אני חייבת להיות תמיד בשיא כוחי, לחייך ולהיות נחמדה גם כשקשה לי. זה המקום שבו הבנתי מה קורה לחבר'ה הצעירים, ולמה הם משתמשים בכל מיני סוגי סמים. לשמחתי הייתי מספיק מבוגרת כדי להתמודד עם הדברים בדרכי, בזהירות".
היא זוכרת כמעט כל משפחה שליוותה. המשפחה הראשונה שהצטלמה לתוכנית כללה זוג צעיר ושני ילדים. האב עבד במכירות ואשתו בבנק. "שני הילדים ישנו במיטה של ההורים. הילד הגדול לא רצה להכין שיעורים והקטן היה רודן. הבעיה המרכזית הייתה חילוקי דעות גדולים מאוד בין ההורים בעניין גידול הילדים".
המון משפחות, מספרת דליות, שומרות עד היום על קשר. "אני מוזמנת כל הזמן לבריתות ובר מצוות. אנשים שיעצתי להם ממשיכים להגיע לקליניקה עם דילמות חדשות".
אחרי עשרות התוכניות שעשית ומאות המשפחות שהדרכת, את יכולה להצביע על מאפיינים בולטים בילד הישראלי של 2013?
"הילדים היום מרוכזים בעצמם מאוד, הם לא רואים את האחר, הם לא יודעים לחכות או להתאפק, ובטח שלא להתחשב. הם חסרי ביטחון עצמי ובמקרים רבים אלימים יותר".
מהיכן נובע חוסר הביטחון?
"לילדים היום אין גבולות. הם חושבים שהם אלו שקובעים, וחיים בכאוס. הידיעה שאף אחד לא מגביל אותם מבלבלת. ילדים רוצים גבולות. חופש אמיתי יש רק בתוך גבולות".
מה הבעיה הכי נפוצה אצל המשפחות שמגיעות אלייך?
"זו לא הבעיה הכי נפוצה אלא הגורם הכי נפוץ: הורים שלא בנו את סמכותם. זה בא לידי ביטוי בחוצפה כלפיהם, באלימות, בחוסר קשב ובעוד דברים. הורים טועים לחשוב שתפקידם להיות החברים של ילדיהם. הם התבלבלו בין לשמור על יחסים טובים עם הילדים ובין להיות החברים שלהם. ברגע שזו המחשבה מתחילות הבעיות. גם אם משפחה היא מקום דמוקרטי, עדיין צריכה להיות היררכיה. אם הורה לא רואה את עצמו כראש הממשלה, בתוך פחות מארבע שנים הוא בבעיה. הדמוקרטיה בלבלה מאוד את ההורים. כשאומרים שהילד שווה ערך, אז נכון - זכותו שלא אשפיל אותו - אבל חובתי גם להכשיר אותו לחיים, ותוך כדי כך יש סיכוי שהוא לא יהיה שבע רצון מהתהליך. אבל אנחנו לא פה כדי לרצות אותם".
תני דוגמה למשהו שהשתנה מהילדים של פעם לילדים של היום.
"בעיות גמילה, למשל, לא היו קיימות פעם באותו היקף. פעם היו גומלים ילדים מטיטולים בגיל שנה ועשרה
חודשים, כשכבר יש יכולת לשלוט על הגוף. היום עושים זאת בגיל שנתיים פלוס, וזה בעייתי הרבה יותר. פעם ההורים לא היו עסוקים כל כך. כשרציתי לגמול כל אחד מארבעת ילדיי, פשוט אמרתי שאין יותר חיתולים. קניתי מלאי של 40 תחתונים, הרמתי את השטיחים, ובסוף זה הסתדר. צריך להביא את הילד למצב שבו מעבירים מסר של פתרון יחד עם הרבה אהבה".
מה המסר?
"בכל נושא הגמילה הילד מרגיש שהוא שולט במצב. הוא שומע שמדברים כל היום על קקי, וזה נעשה נושא לדיון. לכן הוא אומר לעצמו: למה שאפטר מזה? צריך להעביר לילד מסר נחוש שהנושא בשליטתו, באחריותו, ולא באחריותנו".
לצד ההצלחה העצומה שרושמת התוכנית, קיימת לא מעט ביקורת על כך שהיא מציגה בפריים-טיים את ערוות מטופליה של דליות, תוך ניצול חולשות הילדים וחשיפתם לעיני כל. הביקורת הגיעה לשיאה אחרי פרק שבו קטין בן 12 הושפל בידי הוריו. חילוקי הדעות סביב התוכנית לא נעצרו בתקשורת. הם הגיעו גם לכנסת, שקיימה דיון בנושא "החשיפה התקשורתית של הילדים שהוריהם משתתפים בתוכנית 'סופרנני'".
כל זה, אגב, לא מפריע למאות משפחות להמשיך לפנות למפיקי התוכנית ולבקש להשתתף בה. "האנשים שפונים אלינו נמצאים במצוקה גדולה מאוד. הם יודעים שמחיר החשיפה שווה להם את תיקון האווירה בבית. זה מצדיק מבחינתם את הוצאת הצרות החוצה, לאור יום", אומרת דליות.
או שהם נואשים עד כדי כך שהם מוכנים לחשיפה, ואתם מנצלים את הנואשות הזאת.
"כשאני נכנסת לבית, לא משנה לי איך הוא נראה ואיך האנשים שם מתנהגים. אני מנותבת כולי למשפחה. אני מנסה לעזור להורים להשתלט על מה שקורה - הן על הכאוס שקיים בין בני הבית, והן על הבלגן החיצוני, אם קיים".
מעבר לכל, מדגישה דליות, "זו בחירה של המשפחות עצמן. בעונה הראשונה אנשים אולי לא הבינו את גודל החשיפה, אבל בעונה הרביעית והחמישית הם כבר מבינים ואומרים 'לא אכפת לי. חשוב לי מה שיהיה אחר כך'. בעיניי זו החלטה אמיצה. בזכותם, מאות אלפי משפחות יכולות ללמוד. העובדה שיש כאן מצלמה גורמת לטיפול בהלם. החשיפה עושה את הטיפול אפקטיבי. יש להם מוטיבציה לשמור על הכללים, למרות הקושי הגדול, כי הם יודעים שכל המדינה רואה אותם".
אבל מה עם הילדים? הם הרי לא בחרו בחשיפה הזו, שלפעמים משפילה.
"אנשים שמעלים את הטיעון הזה לא מבינים את עולם הילדים. בסופו של דבר ילדים שהשתתפו בתוכנית יוצאים
כוכבים. הנער בן ה-12 מהשנה שעברה שכיכב בפרק קשה מאוד הפך לכוכב בבית הספר ולכתף לילדים אחרים. ילדים ניגשים אליו ואומרים לו 'איזה כיף לך שההורים שלך עשו את השינוי הזה, הלוואי שההורים שלנו היו אמיצים כמותם'. אנשים לא מבינים את מקומה של הטלוויזיה בחייהם של ילדים, ובאים עם אמיתות שהיו נכונות לפני 40 שנה. בכל עונה מגיעות אל ההפקה מאות פניות של אנשים נואשים, והם עוברים אבחונים פסיכולוגיים כדי לוודא שיוכלו לעמוד בחשיפה. אנחנו עושים הכל בזהירות רבה".
דליות מספרת שהיא מופתעת לא פעם מהתגובות שהיא מקבלת מילדים וממתבגרים בעקבות התוכנית. "הייתי בים עם הנכדים, וניגש אליי נער בן 13 ואמר 'את צריכה לבוא אלינו הביתה. הקטנים משגעים את אמא שלי. היא צריכה עזרה'. מפתיע שילדים רואים אותי ככה, כי על פניו אני מרעה את התנאים שלהם - אני לא מרשה להרים אותם על הידיים סתם, אני מוציאה אותם ממיטת ההורים - אבל כנראה שהם מבינים שאני לטובתם. ילדים מבקשים מבוגר חזק בעל מסר ברור. אני גם מקבלת מיילים ממתבגרים ועונה להם באופן אישי. החיבוק הוא עצום. אני כל הזמן נעצרת כשרוצים להצטלם איתי. כשמבקשים חתימה אני בהחלט חותמת".
יש מקרים שמלווים אותך מחוץ לקליניקה או מחוץ לתוכנית?
"בהחלט. וברגע שכבר לא אתרגש מזה אצטרך לעזוב את המקצוע. מקרים רבים עושים לי כאב לב או כאב ראש. אני לוקחת ללב. בתום כל עונת צילומים תוקפות אותי כל מיני מחלות. זו עבודה של דריכות, מתח והרבה אחריות, ובסופה אני צריכה תקופת החלמה".
דליות נולדה בתל אביב, לאב בעל חנות וילונות ולאם עקרת בית. "אבי היה עדין וחרוץ, ואמי הייתה מתוסכלת מכך שהיא בבית. ככל שגדלתי הבנתי שהיא לא מסופקת, והצטערתי בשבילה. היא הייתה רגזנית וכעסנית מאוד. עם זאת, היא לימדה אותנו נתינה מהי, והעניקה לנו חום ואהבה".
לדליות שלושה אחים בנים ("הרגו אותי במכות. עד היום זה חלק מהעוצמה שלי"). את בעלה פגשה בגיל 19, וכעבור שנה נישאו. בגיל 21 הייתה כבר אמא. כיום יש לה ארבעה ילדים - שני בנים ושתי בנות - שילדה בהפרשים קטנים.
בדיעבד, את ממליצה על הורות בגיל צעיר?
"יש כיף גדול בהורות צעירה. קודם כל, יש לך הרבה יותר כוח פיזי מאשר בגיל מבוגר יותר. הבית שלנו היה מרכז לחברים, הילדים בנו אוהלים בסלון והשתוללו, ואני קיבלתי את זה בשמחה. לא הייתי אמא דאגנית והיסטרית. הייתי הרבה פחות חרדתית מאשר אמהות מבוגרות יותר. אני חושבת שלידה בגיל מבוגר יחסית כרוכה בהרבה ויתורים, שלא קיימים בגיל 21".
איזו סבתא את? את מרשה לעצמך להתערב בחינוך הנכדים?
"הפיתוי הוא לפעמים גדול, אבל אני לא מתערבת. הנכדים באים 'להלשין' על מה שההורים עשו, אבל אף פעם לא אדבר בגנותם או אחזק את הנכד מול ההורים. אחד הנכדים שלי אוהב להתגאות בסבתא 'סופרנני', אם כי לפעמים הוא אומר לי 'סבתא את מעצבנת'".
סליחה, הנכד של סופר-נני קורא לה מעצבנת?
"כן, ואני אוהבת את זה. אני עונה לו 'אני יודעת, אבל אתה התחלת קודם'. הילדים היום גדלים באווירה דמוקרטית, שוויונית - וזה נפלא, אבל אנחנו ההורים עוד לא יודעים לאכול את זה. ילדים היום גם מעזים להגיד על סבתא 'מעצבנת', ואני בעד, כי הנכד מחובר לרגשות שלו ומודיע מה הוא מרגיש. ברגע שהוא אומר לי מה הוא מרגיש אני יכולה להיות אמפתית, ולהגיד לו 'אולי אתה חושב שאני מעצבנת, אבל אני חושבת אחרת'".
וכשאת הולכת לגינה ורואה מצבים שאת יכולה לתרום בהם, את מתערבת?
"היום אני לא מתערבת כשאני רואה ילד שמרביץ לאמא שלו, או אמא שצועקת על הבן שלה. דווקא כשלא הייתי מפורסמת הייתי מתערבת. היום אני יותר מפוכחת ומבינה שלא אצליח לשנות את כל העולם. אני בטח לא מתערבת כשאני רואה ילד משתטח על הרצפה בגינה או צועק. אבל אם האמא הייתה באה אחר מעשה ושואלת מה לעשות בפעם הבאה, הייתי עונה לה בשמחה. אבל לא תוך כדי האירוע".
המיזם המרכזי שלה כיום הוא בית ספר להכשרת יועצים משפחתיים שפועל במסגרת סמינר לוינסקי. השאיפה שלה היא לראות כמה שיותר יועצים משפחתיים שילוו משפחות.
נדמה שהיום כל אחד יכול להיות "יועץ משפחתי". יש בכלל צורך ביועצים רבים כל כך?
"בתחילת הדרך אמרו לי 'רגע, ההורים שלנו לא למדו, ויצאנו בסדר'. ואני אומרת 'קודם כל בואו נבדוק אם יצאנו בסדר'. וברצינות , האמירה הזאת לא נכונה. מי שגידלו פעם את הילדים היו האמהות, אבל הן היו מלוות בצוות שלם של עוזרים. אנשים גרו בשבטים, בחמולות. סבתא באה אל ההורים לעזור להם, הדודה השיאה עצות, כולם עזרו ותמכו. היום זה ממש לא כך. התוכנית שמה אותי במקום נפלא שבו אני יכולה להעביר מסר גדול לאנשים: בואו ללמוד להיות הורים. אחרי הכל אני מרגישה שגידול ילדים זה התפקיד המרכזי שלנו בעולם, וצריך לדעת לעשות אותו הכי טוב שאפשר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם