מה לבשנו לפני 200 שנה?
תערוכה חדשה במוזיאון ישראל מספקת הצצה נדירה לגרדרובה שלבשו היהודים במאתיים השנה האחרונות. המסקנה: יש לנו מה ללמוד
אך לצד הקולקציות העתידיות, מחפשים המעצבים גם השראות מהעבר. מעצבי הבגדים של סדרת הטלוויזיה 'מד מן' החזירו אותנו לבגדי שנות ה-50, חנויות הווינטג' מפוצצות עם בגדי שנות ה-60 וה-70, ואם לא נחזור לכריות הכתפיים של שנות ה-80, אנחנו מסודרים.
תערוכה חדשה שתיפתח ב-10 במרץ בירושלים (קל לזכור, בבוקר האירוע הגדול של מגזין 'נשים') ונקראת 'ארון הבגדים היהודי' לא מסתפקת בבגדים מהעשורים האחרונים, אלא מספקת מבט מרתק על לבושם של קהילות ישראל ברחבי העולם במאתיים השנה האחרונות. מניו יורק ועד בגדאד, משוודיה ועד תוניסיה. יותר ממאה פריטים אותנטיים מוצגים בתערוכה הזאת, שתוצג למשך שישה חודשים, ומגלה לא מעט על חיי היהודים, יכולותיהם הכלכליות והמקומות שמהם שאבו השראה.
"ישראל היא ארץ של מיזוג גלויות, ולכן אפשר להסתכל על הלבוש היהודי בעיניים רב-תרבותיות, מפני שברוב המקרים היהודים התלבשו באופן דומה לסביבתם", מסבירה אפרת אסף-שפירא, אוצרת התערוכה שחקרה את האוסף בשנתיים האחרונות, ובעלת תואר שני בתולדות האמנות והתמחות בטקסי החיים. "מהלבוש היהודי אני יכולה להבין איך התלבשו בארצות השונות, וכך גם להבין היכן בדיוק שינו היהודים מלבושם והיכן הלכו כמו כולם. האוסף המוצג במוזיאון ישראל הוא אחד הגדולים והנדירים בעולם בתחום הלבוש הקדם מודרני, ואני חושבת שהוא יכול להוות השראה לעיצוב עכשווי. יש כאן הזדמנות נדירה להבין דרך הלבוש את ההקשר התרבותי".
אנשים הקפידו בעבר על הלבוש?
"ועוד איך. יש בגדים שהם מלאכת מחשבת שלא תיאמן וניתן למצוא בהם השקעה נדירה בחומרים, בעיצוב ובבחירת בדים. זה עולם עשיר כל כך שנפתח ומוכיח כי מראה חיצוני והופעה הייתה חשובה והיו לה משמעויות".
לבתו של מנשה יצחק סעאת העיראקי קוראים שולמית. כיום היא בת 95 ומתגוררת ברמת גן. היא ומשפחתה תרמו לתערוכה את בגד ה'איזהר', עטיפת נשים שהכין האב מנשה ושנלבשה במאה ה-19 בעיראק, כשנשים יצאו מבתיהם. האיזהר מורכב מרעלה עמוסת שכבות שעשויה משיער סוס. מנשה יצחק סעאת היה יצרן איזהר מומחה, ומכל עיראק הגיעו נשים כדי לקנות את הרעלה המיוחדת דווקא ממנו. "אבא שלי חיפש כנער בבגדאד מקצוע הולם", נזכרת בתו שולמית. "הוא עבד בתור פועל ונמאס לו, לכן הלך לדודה שלי שתפרה איזהרים לכל הקהילה היהודית בבגדאד וממנה למד את רזי המקצוע. הוא היה מוכשר מאוד ולימים אף היה מפורסם יותר מהדודה שלו והצליח יותר ממנה".
"גם המוסלמיות והנוצריות עטו את הרעלה הזאת מסיבות של צניעות", מוסיפה אסף שפירא. "אבל עם הזמן המוסלמיות עברו לעבאיות – מן גלימה רחבה שמכסה את כל הגוף, מהראש ועד לכפות הרגליים. זוהי רעלה יותר עדינה וכיסוי פשוט יותר ללבישה".
והיהודיות עברו גם כן ללבוש את העבאיות?
"זה מה שמעניין. היהודיות שמרו על האיזהר, והוא הפך להיות לבוש שמזוהה רק איתן. אחד מבתי המלאכה המפורסמים שייצרו את האיזהר היה שייך לאבו אל-איזהר, אותו מנשה יצחק סעאת. כשהוא עלה לארץ בשנות ה-30, הסתיימה תעשיית האיזהר בעיראק. כנראה שלא רק בגללו, אבל צירוף המקרים מסמל סיום של תקופה".
אילו סוגי איזהרים היו קיימים אז?
שולמית: "אמא יהודייה הייתה באה יחד עם הבת כדי להכין שני איזהרים - אחד ליומיום שהיה פשוט יותר, ואחד לשבתות וחגים שהיה מפואר ויקר יותר, והיה עשוי מבדים עשירים ויפים".
ואיך אבא עיצב לכל אחת את מה שמתאים לה?
"הוא היה בודק את הבחורה לפי צבע הפנים שלה וכך מתאים לה את צבע האיזהר. ורוד, בז' או סגול".
איך את מסבירה את זה שאבא עלה לארץ והתעשייה כולה נעלמה?
"התקופה השתנתה. לא מפני שהוא עלה לארץ וסגר את המפעל כל תעשיית האיזהרים נפסקה. פשוט התקופה השתנתה. גם אבא לא עסק יותר בעיצוב בגדים. אחרי שעלינו לארץ הוא עבר לנדל"ן, קנה מגרשים ובית דירות במחנה יהודה, והכסף משכירויות הספיק לנו לכל החיים. חיינו יפה מאוד".
ראשיתו של אוסף הלבוש של מוזיאון ישראל בשנות ה-30 של המאה שעברה בבית הנכות בצלאל, אשר לימים הועברו אוספיו למוזיאון ישראל. מטרתם של חוקרים ואוצרים הייתה להציל ולשמר את תרבותן של קהילות ישראל השונות, ובכלל זה את המגוון האדיר של תלבושותיהן. במשך השנים גדל האוסף והתפתח אט אט, בעבודת נמלים, ונוצר אוסף יוצא דופן. "יצירת האוסף חייבה גם את מעבדות מוזיאון ישראל להתמודד עם האתגר האדיר של שימור הבגדים והגנה עליהם מפני שיני הזמן", מספרים במוזיאון.
התערוכה מחולקת לפרקים שונים. בפרק המכונה 'שכבות של מעילים', למשל, מוצגים בגדי בסיס או תחתיות, שנלבשו מתחת או לצד הבגדים הרגילים. "המעילים של הנשים והגברים מבוכרה (כיום אוזבקיסטן), היו מאוד מפוארים", מסבירה אסף-שפירא. "הרבה פעמים אפילו הבטנה של המעיל הייתה עשויה מבדים יקרים במיוחד".
מה הסיבה?
"אני חושבת שהם העניקו חשיבות רבה גם לחלקים הנסתרים של הבגד, וגם המון כבוד למלאכת המחשבת של העשייה. היו אומני צביעה ואריגים והם התייחסו גם לנסתר. הכול צריך היה להיות יפה ומוקפד. מעניין לגלות שהיו גם כאלה שעטו כמה מעילים זה על זה. אנחנו מניחים שזה קרה משיקולי הדר וכבוד. מי שלובש הרבה שכבות, הוא כנראה אדם מרשים".
בפרק הנקרא 'מיזוג תלבושות' ניתן למצוא חיבורים בין מזרח ומערב. "לבושן של יהודיות מאיראן היה זהה ללבוש הסביבה", מוסיפה אסף-שפירא. "הלבוש היה מורכב במקור ממכנסיים תחתונים רחבים מכווצים למטה, שישמשו כתחתונים ארוכים ומעליהם נלבשה חצאית מכווצת עם קפלים, כך שראו רק את קצה המכנסיים. מעליהן לבשו הנשים ז'קט.
עוד פרק בתערוכה מוקדש לבגדי ילדים. "זו בעצם בפעם הראשונה שאנחנו מציגים בצורה מיוחדת את תלבושות הילדים", מסבירה אסף-שפירא.
מה גיליתם?
"זה די מדהים. אם מסתכלים על התלבושות של הילדים והתינוקות, אפשר להבחין שתינוק בן שבוע הולבש כמו מבוגר".
ואיך אתם מסבירים את זה?
"זה קשור לתפיסת הילדות בחברות מסורתיות, שהתייחסו לילדים מגיל צעיר כמבוגרים".
יש בכל זאת הבדל?
"בדרך כלל בתלבושות הילדים שולבו קמעות, שנועדו לשמור ולהגן עליהם. אחת הדוגמאות המרשימות לכך היא תלבושת של ילדה מתימן, שמעוטרת סביב החזה בקונכיות וחוטים אדומים. היא נועדה לילדה שחלתה והחלימה מאבעבועות שחורות. הגזרה של השמלה היא של אשה, אבל הגודל והעיטור הן של ילדה".
ואיך אפשר בלי לדבר על חתונות בכלל ושמלות כלה בפרט? תערוכת הלבוש מקדישה לנושא פרק מיוחד העוסק גם בבגדים מיוחדים לאירועים ובעיקר במשמעות הזיכרון שלהם. "יש לנו פרוכת שעשויה משמלת כלה של אשה מטורקיה. שמלות הכלה שם היו עשויות מקטיפה כהה עם רקמת זהב. השמלה ליוותה למעשה את האשה מחתונתה ובמהלך כל חייה. היא לבשה אותה בחתונה, ולאחר מכן באירועים חשובים נוספים שליוו אותה. לאחרי פטירתה, היו בני המשפחה המורחבת בטורקיה פורמים את השמלה והופכים אותה לפרוכת לזכרה. החפץ האישי של האשה עבר מהאישי לקהילתי, והזיכרון שלה הוא זיכרון שנשמר בקהילה. זה יפה מאוד".
הכתבה מתוך מגזין 'נשים'של "מקור ראשון"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם