מסרט ממאסטר שף: ”גאה להיות אתיופית“
מסרט וולדמיכאל-קסביאן לא לוהקה ל"מאסטר שף" בתור עלה התאנה של העדה האתיופית וקיפוח או רגשי נחיתות לא תמצאו אצלה. להפך
מסרט, בת 42, גרה בבית מפואר ברשפון ומתמחה בהכנת לזניות, רביולי, ניוקי ואוכל פרסי. היא נולדה באדיס-אבבה כבת בכורה במשפחה של ארבעה אחים. אמה עבדה בניהול משרדים של חברת המכוניות "לאדה", אביה היה מנהל בית ספר. "זה היה בית אמיד מבחינה כלכלית, אבל לא עשיר מדי", היא מספרת.
"הייתי בת של אנשים משכילים ועובדים. אנשים שהרוויחו את הכסף שלהם, ומהם לקחתי את הדוגמה של להרוויח את הכסף שלי. ההורים שלי מאוד האמינו בחינוך, ולכן שלחו אותי לבית ספר צרפתי כבר בגיל ארבע. האותיות הראשונות שאני מכירה הן צרפתיות. בגיל 17 המשכתי ללמוד בבית ספר צרפתי לתכנון אורבני, ושם התחלתי את כל המסע של אדריכלות, הנדסה, שרטוטים, הבנה לוגית, מתמטיקה, פיזיקה. בגיל 20 ההורים שלחו אותי לארצות-הברית כדי שאסיים שם את הלימודים לתואר ראשון בהנדסת בניין. זה היה החלום של כל צעיר באתיופיה - לנסוע לאמריקה, להיות חופשי, שההורים לא יגידו מה לעשות, מה ללבוש".
והסתדרת שם, באמריקה?
"גרתי בדאלאס, טקסס, ושם למדתי כל מה שאני יודעת על אוכל. עסקתי במלצרות ועבדתי בהמון מסעדות תוך כדי הלימודים. גם עושים מזה הרבה כסף, זה גם פאן, וגם יש שם המון תנועה. חוץ מזה, עבדתי גם בסופרמרקט במחלקת בשרים, במחלקת גבינות ובמאפייה. נהניתי ללמוד דברים חדשים בלי הפסקה. מהעבודה הזאת גם התחילה האהבה שלי לנתינה. הבנתי כמה אפשר לתת לאנשים דרך האוכל. בכלל, באמריקה קיבלתי המון ערכים שקשורים בעבודה. שם אנשים עובדים כדי לנצח ולא כדי לשרוד. זה משהו שביסס לי את החזון של החיים שלי".
אחרי שבע שנים וחצי בארצות-הברית החליטה מסרט לחזור למולדתה. "פתאום הספיק לי אמריקה, עצבן אותי, התחלתי להרגיש שכמה שיש לך - את לא מסופקת, ואמרתי שזה לא בשבילי", היא נזכרת, "הבנתי מהר שדרך כסף אני לא אהיה מאושרת, וחוץ מזה היה גם געגוע לבית. בקיצור, עזבתי את אמריקה וחזרתי לאדיס-אבבה".
זה בטח לא היה פשוט.
"נכון. חשבתי שארצה לגור עם ההורים שלי כמו פעם, אבל תוך שישה חודשים גיליתי שאני לא יכולה לגור איתם, כי בכל זאת, זו משפחה מסורתית אתיופית. לשים אודם ואיפור זוהר מול אבא שלי זה היה קצת מביך אותם ואותי. גם כל השאר זה טאבו, למשל לפגוש גבר בגיל 26 זה לא נוח, לעשן סיגריה מול ההורים זה אוי ואבוי. בתור מי שגדלה בליברליזם מוחלט בבית ספר צרפתי ובתור מי שגרה באמריקה, זה כבר לא היה זה. מהר מאוד התחלתי לחפש עבודה, ומצאתי משהו בקניה בתור מנהלת שיווק בחברה שעוסקת בשילוט חוצות. תוך זמן קצר הם היו מרוצים שם מהעבודה שלי, ושלחו אותי לנהל את המחלקה בטנזניה. שם, בעצם, התחלתי את החיים החדשים שלי".
החיים החדשים של מסרט כללו, בין השאר, פגישה עם מי שהפך לבעלה, נוריאל-צ'יריץ' קסביאן (55), איש עסקים, כיום בעל השליטה בחברה הבורסאית "סלקט ביומד", הפועלת בתחום תאי הגזע ובניסיונות לשפר סיכויי הצלחה בטיפולי השתלת מוח עצם. נוריאל-צ'יריץ', שהוא גם קונסול הכבוד של טנזניה בישראל, נהנה מאוד להיזכר בימים ההם. "נולדתי בתל-אביב, ובזמנו עבדתי הרבה שנים בהפקות טלוויזיה באולפני 'גולן גלובוס'", הוא מספר, "הייתי גם מפיק של אריק איינשטיין, ולימים קיבלתי הצעה לנסוע לטנזניה ולנהל שם את הפרויקט של הקמת הטלוויזיה הלאומית שלהם. בשנת 1999 נסעתי. הייתי אז בן 40, גרוש, אב לילדה, ורציתי לעשות שינוי בחיים. גרתי בדאר א-סלאם, שם הייתה קהילה מאוד מצומצמת של עובדים זרים שעובדים מחוץ למולדתם. היינו נפגשים בפאבים, ויצא לי לראות את מסרט בכמה הזדמנויות. בהתחלה די לא סבלנו אחד את השני. היא נראתה לי שחצנית ואני נראיתי לה שחצן. ערב אחד נפגשנו דרך חברים משותפים, התחלנו לדבר ומאז לא הפסקנו. מתחילת שנת 2000 אנחנו ביחד".
מה אהבת בה?
"לעומת כל העובדים הזרים שאהבו לשתות ולהשתכר, היא היחידה שהצלחתי להבין אותה. היה לי משהו אחר איתה מאשר עם כל אחת אחרת בחיים. בנינו את החברות שלנו במשך שנה, ובמשך כל הזמן הזה לא היו בינינו יחסים אינטימיים. בנינו חברות, ובגלל זה יש לנו בסיס מאוד חזק. עד היום אנחנו כמו חברים".
מסרט: "מה שמיוחד בו זה שהוא מזכיר לי את הגבר האתיופי של פעם: גבר עם ערכים, כבוד למשפחה, כבוד לאלוהים. בשבילי אלה ערכים מאוד חשובים. כמו כן, הישראלים, לדעתי, הם אנשים עם המון תושייה, הם חכמים, וחשבתי שזה הבן אדם המושלם בשבילי. כשהיחסים בינינו החלו להיות רציניים, הייתי בפיק של הקריירה שלי. מאוד הצלחתי בשיווק, היו לי חודשים שבהם מכרתי ב-90 אלף דולר בחודש, אבל הוא לא סבל את העבודה שלי כי עבדתי עד מאוחר והייתי כל הזמן בטלפון. בשבילו המשפחה זה הדבר הראשון, בשבילי - העבודה. בשלב מסוים הייתי צריכה לשנות את עצמי, ולאט-לאט יצאתי מהחברה שבה עבדתי".
אהבתם של מסרט ונוריאל-צ'יריץ' באה לידי ביטוי בכמה וכמה חתונות. "פעם אחת התחתנו במטבח בבית, אני והיא, כמו אינדיאנים, עשינו דם לדם", הוא מספר, "פעם אחרת התחתנו בדאר א- סלאם, פעם נוספת על חוף הים עם החברים הכי קרובים, ובסוף חבר יהודי חיתן אותנו בחתונה יהודית שבה שברנו כוס עם כל הברכות. החתונה הענקית שלנו התקיימה במלון הילטון באדיס-אבבה, בהשתתפות 800 מוזמנים".
"זו הייתה חתונה מסורתית אתיופית, ואין אצלנו חתונה או שמחה בלי בשר", מוסיפה מסרט. "חלק מהמסורת האתיופית בשמחות זה בשר נא. אם את לא מביאה בשר נא, סימן שאין לך כסף. אנשים הולכים לחתונה כדי לאכול את זה, אז הבאנו שוורים תלויים שלמים ואנשים אכלו את הבשר שלהם".
לבני הזוג שני ילדים - אמיר-מיכאל, בן 7 וחצי, ואביגיל-ריין, בת שלוש וחצי. את הזוגיות שלהם מינפו השניים גם לתחום העסקי, ופתחו בטנזניה חברה בתחום הסלולר. "הקמנו אותה יחד מהבית", מסביר נוריאל-צ'יריץ'. "בסוף 2008, כשהחברה כבר נהייתה חברת ענק, מכרנו את חלקה הגדול והחלטנו לבוא לארץ. אחת הסיבות לכך הייתה שיום אחד הסתכלתי על הבן שלי, אמרתי אמא שלו אתיופית, אבא שלו ישראלי, הוא גדל בדאר א-סלאם, וזה לא טוב. ילד צריך שורשים. חוץ מזה, אפשר להגיד שחיינו במטוס. הילד כבר לא ידע איפה הוא מתעורר: באפריקה, במנהטן או בתל-אביב. זו הייתה אחת הסיבות העיקריות שבגללה החלטנו לחזור, כי החיים בטנזניה היו יפים, רגועים וכיפים".
בימים אלה משלימה מסרט, קתולית, תהליך של גיור. "מהיום שהיא איתי, היא חיה חיים יהודיים לגמרי", מספר נוריאל-צ'יריץ'. "אותי לא מעניין מה הדת של הבן אדם, אותי מעניין הבן אדם. גם אף פעם לא לחצתי עליה להתגייר". "אני אדם מאוד רוחני", אומרת מסרט. "הייתי מגיעה ליהדות גם אם לא הייתי איתו. אני לא חושבת שבגללו אני רוצה להתגייר. אני חושבת שאלוהים בכוונה הביא לי אותו כדי שאתגייר, כי תמיד ביקשתי מאלוהים שיראה לי את הדרך הנכונה. זה נשמע זול כששואלים 'האם את רוצה להתגייר בשבילו?'".
היו לך קשיי קליטה כשהגעת הנה?
"לא ממש. אצלי הקליטה עברה חלק, חוץ ממשרד הפנים שהוציא לי את הנשמה. לאחרונה קיבלתי אזרחות, ועכשיו רק נשארו הליכים ביורוקרטיים כדי להשלים את הגיור. אין לי בעיה להיקלט במקום חדש. אני בן אדם שבתוך שעה יכול לחיות במקסיקו או באלסקה. אני מוצאת את הטוב ונדבקת לזה, ויש לי גם מה להציע".
נוריאל-צ'יריץ': "אנחנו משפחה של אנוסי פרס, מסורתיים, ופתאום אני מביא להם גויה – אבל המשפחה שלי גיבורים, כל הכבוד להם. הבת שלי התאהבה במסרט מהשנייה הראשונה, וכך גם ההורים והאחים. אני חושב שההערכה העצמית שלה והביטחון שלה הם הסיבה העיקרית לזה. היא פשוט בריאה בנפשה. אני חושב שאחת הסיבות של בעיות קליטה קשורה גם בצד המופלה, שאולי מלכתחילה מרגיש עצמו מופלה ובכך מחזק את המפלה. אצל מסרט אין רגשי נחיתות. היא גאה בתרבות שלה, במוצא שלה, ביכולות שלה".
מסרט: "כן, גדלתי בתור אתיופית גאה. אף אדם לבן לא אמר לי 'את פחות, את פחות'. גדלתי כאתיופית, לא גדלתי כלבנה או שחורה".
כלומר, מצבך שונה מזה של רוב העולים האתיופים.
"אני מרגישה שהם באמת מסכנים. לא כי הם שחורים, אלא כי הם לא מצאו מדריך טוב שיוביל אותם לדרך הנכונה. אני לא יכולה להגיד באמת מה שהם חוו, אבל מהסתכלות מבחוץ אני יכולה להגיד לך שגם אם כן הייתה אפליה, הם יכלו להילחם בה אם היו להם הכלים המתאימים. לא היו להם אנשים כמוני, שיכלו להגיד להם 'אל תתביישו, אתם קודם כל בני אדם, יש לכם היסטוריה חשובה'. אני לא חושבת שהיה להם מדריך טוב. אני, עוד לפני שהגעתי ארצה, צ'יריץ' הראה לי את 'גבעת חלפון', את כל הסרטים, לימד את כל הרקע, מי זה שלמה ארצי, מי זה אריק איינשטיין, מי זה זוהר ארגוב. כבר השתפשפתי. היה לי בעל אוהב ותומך ולא איזה משרד שמטפל בקליטה שלי".
ולא חשבת אולי לעזור איכשהו לבני העדה שלך?
"אני כל הזמן חושבת על זה. זה משהו שמציק לי. בחמש השנים האחרונות, כמה שהיה לי קל להשתלב בחברה הישראלית - עדיין לא היה לי קל להשתלב במדינה שאני לא מדברת את השפה שלה. אז הלכתי לאולפן, לא ישנתי לילות, ובמקביל גם למדתי עיצוב פנים כדי שיהיה לי כאן מקצוע. לא היה לי באמת זמן להקדיש לעזרה לאתיופים. אני לא רוצה להתנדב שעתיים בשבוע ולהגיד שעזרתי. אני רוצה להקים משהו גדול, איזשהו פרויקט שאני מאמינה בו, להביא מקצוענים שיסבירו לי מה הבעיה בכלל ולנסות להביא לשינוי רציני, שבאמת יעזור.
"אני חושבת שהבעיה היא שהעולים האתיופים שכחו את אתיופיה כשהם באו לפה, ואילו אני אומרת שזה המפתח לעתיד שלהם: לא לשכוח את השורשים שלהם ולהכיר בעצמם. הם צריכים להתגאות בהיסטוריה שלהם, לאהוב את עצמם כמו שהם היו, כדי להשתלב בגאווה בחברה הישראלית. את לא יכולה לגדול בלי השורשים שלך. וזה לא רק לגבי אתיופים, אלא לגבי כל בן אדם".
נוריאל-צ'יריץ': "כשמסרט הגיעה ארצה ולא ידעה עדיין עברית, היא רצתה לדבר עם האתיופים באמהרית, אבל הם לא רצו. מתוך הרצון להשתלב, הם רצו לברוח מהעבר".
שלוש-ארבע פעמים בשנה מסרט נוסעת לאתיופיה, לפגוש את משפחתה. "השגרירות הישראלית מאוד מקשה על הוצאת ויזות, ולכן קל לי יותר להגיע לשם מאשר שהם יגיעו לפה", היא אומרת בצער. "קשה לי מאוד עם זה שאני לא יכולה לחלוק את ההישגים שלי עם המשפחה שלי. אני חיה פה בלי אחות, בלי דודה, בלי כלום. למה שאמא שלי לא תגיע לפה עם אחותה, נשתה קפה, נלך לספא ובעוד עשרה ימים היא תחזור לאתיופיה? מעייף אותי רק לחשוב שאחותי רוצה לבוא וצריך להוציא לה ויזה. מתייחסים אליך כאילו באת להתחנן לבוא לארץ ישראל, וזה מעליב".
בואי נעבור לקטע היותר נחמד - בישולים ואוכל.
"אני באה מבית שמבשלים בו שלוש פעמים ביום ארוחות חמות. הדודות, הסבתות, אמא ואחותי בשלניות מהממות. בצעירותי לא בישלתי, כי הייתי טום-בוי, יותר בקטוע של ספורט, ספרים, לימודים. אמא שלי בישלה והיו לה גם עוזרות בית, אז לא הייתי חייבת לבשל. באמריקה התחלתי לבשל כי הייתי לבד והייתי צריכה לבשל לעצמי. התחלתי לשרוף סירים, ולאט-לאט השתדרגתי והשתפרתי. התחלתי לשמוע 'וואו, איזה טעים עשית!', וזה נתן לי כוח לנסות עוד ועוד דברים".
ואיך הגעת ל"מאסטר שף"?
"אני אוהבת תוכניות בישול בטלוויזיה. אני רואה המון תוכניות כאלה וגם אוהבת את התחרות. בשנים האחרונות אני גם מארחת הרבה בבית ומקבלת המון מחמאות. אני כל פעם מאתגרת את עצמי יותר. אף פעם לא הבאתי קייטרינג, אבל אני מביאה המון אנשים
"באיזשהו מקום הרגשתי שאני יכולה להיכנס לתוכנית. כל שנה אמרתי 'בשנה הבאה אני הולכת, בשנה הבאה', ולא עשיתי עם זה כלום. אני לא אוהבת מצלמות, מפחדת לראות את הפנים שלי בטלוויזיה, אבל בעלי החליט שאני יכולה ללכת ורשם אותי. התקשרו אלי, הזמינו אותי לאודישן והלכתי בגלל הסקרנות".
התרגשת?
"מאוד. הייתי נבוכה, אבל לא חשבתי שאכשל באודישנים. הייתי בלחץ אדיר, אבל בתוך תוכי לא ראיתי את עצמי לא עוברת או נכשלת, אין לי את התמונה הזאת. זה גם האופי שלי, לא רק במאסטר שף, אלא בכל ראיון עבודה".
ועכשיו את כבר מרגישה סוג של סלב?
"לא, ואני לא מבינה למה אני צריכה להרגיש את זה. לא המצאתי פניצילין או עשיתי משהו מהפכני שאני צריכה להיות סלב. מה עשיתי? בישלתי בטלוויזיה?".
נוריאל-צ'יריץ': "אני דווקא כן מרגיש שהיא סלב. פעם היו אומרים שמסרט היא אשתי. היום אומרים שאני בעלה של מסרט".
את חושבת שיש לך סיכוי לזכות?
"אני קופצת למים, שוחה כמה שיותר מהר, אבל אין לי מושג מי הולך לזכות. אני לא אוהבת לחשוב על זה, לא אוהבת אסטרולוגיה, לא אוהבת לנבא את העתיד, אבל אני מאמינה שאני יכולה לזכות, שיש לי את כל מה שצריך כדי לזכות".
מה לעולם לא תאכלי?
"חזיר ודברים לא כשרים. אני גם לא אוהבת פטריות וחלקים פנימיים, כמו מוח למשל".
מי מבשל אצלכם בבית?
"רק אני".
נוריאל-צ'יריץ': "אני הכי אוהב אוכל פרסי שמסרט מכינה לי".
לתשומת לב ההורים: אצל מסרט אין ממתקים בבית. "הילדים שלי לא אוכלים במבה וביסלי", היא מבהירה. "לא הבאתי את הדברים האלה מלכתחילה הביתה, אז עכשיו הילדים לא רוצים ממתקים. אם במכולת הם יראו ביצת קינדר, אז שייקחו, אבל אני לא מעמיסה ולא קונה ארטיקים ושלוקים לבית שלי. אני חושבת שזה סותם את התיאבון ושלא תהיה לילדים הזדמנות לאכול את האוכל שאני עושה. גם אוכל מוכן לא נכנס אלי הביתה. זה הכי איכסה לקנות שניצל מוכן".
למסרט, שגרה בבית מפואר בעל כמה מפלסים, אין בעיה לממן מסעות שופינג, אבל היא טוענת שהיא לא מפיקה מזה שום הנאה. "אם אני הולכת לשופינג אני סובלת. מאז ההריון עם הבת שלי קיבלתי אלרגיה לקניונים. זה היה עושה לי בחילות כשהייתי נכנסת לקניונים. פעם הייתי קונה וקונה. היום אני קונה רק מה שאני חייבת. אני שונאת את הקטע הזה של 'לקנות-לקנות-לקנות'. אני אנטי קניות. אני חושבת שזו נפילה של בני אדם שהם חושבים שהם צריכים כל הזמן לקנות ולקנות".
בשורה התחתונה, החיים שלך נראים לי כמו אגדה.
"כן, כנראה היה לי מזל. טפו, טפו, טפו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם