לתעד בדממה: על הצד הדומם של השואה שלא הכרתם
היום כבר אין חשש כי סיפורם המיוחד של אמי וחבריה, ששרדו את תקופת השואה, כמו גם סיפוריהם של כל חברי קהילת החרשים היהודים, יישארו בחשכה
"הנה, רוזי, כתוב כאן: שם אביך - אברהם, שם אמך - פרל. יש לך גם שלושה אחים, ונולדת בדצמבר 1935. שמך רבקה לבית משפחת איצקוביץ".
כך היא מתוודעת לשם החדש - רבקה, אך מסרבת לקבל אותו, כי שמה הוא רוזי ולא רבקה. כך קראו לה הילדים החברים בפנימייה, והם הרי המשפחה שלה.
החברים ממשיכים להקריא לה: לידה - בכפר קישקריבה; דלקת קרום המח בגיל 3, מחלה, אשפוז - חרשות! עכשיו היא יודעת למה היא חרשת. בהמשך - מעבר לפנימיית "מכסיקו" בבודפשט, פנימייה מיוחדת לילדים יהודים חרשים.
מה עוד כתוב בספר - היא מבקשת לדעת מהחברים היקרים, שהם בני המשפחה שלה. אבל הם מסמנים שעכשיו עוברים לשם אחר.
את שאר הסיפור אני משלימה, מנחשת, ממציאה או משאירה כלא יודעת. "אבל את שומעת", אומרת לי אמא תמיד - "את תדעי הכל ותלמדי אותי, כדי שדרכך גם אני אדע את העולם, את ההתרחשויות, את הסודות וההתהוות".
ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היו ברחבי אירופה המרכזית והמזרחית שבע פנימיות מיוחדות לילדים חרשים. הן היו פזורות בצ'כיה, בהונגריה, בפולין, באוסטריה ובגרמניה. היו אלו מוסדות חינוך, שהוקמו על ידי הקהילה היהודית, למען יזכו הילדים היהודים החרשים לחינוך, אך לא סתם חינוך - כי אם חינוך יהודי טוב ומותאם למוגבלותם.
הילדים החרשים למדו והתחנכו שם. הם למדו חשבון, יהדות, גאוגרפיה, מלאכת יד - וגם לדבר ולסמן בשפת הסימנים. המלחמה הרסה את המפעל הגדול הזה. המוסדות נסגרו ונהרסו, ועם תום המלחמה כבר לא היה מי שיפעילם מחדש.
אני דור שני לניצולי שואה, בת לאם חירשת, ילידת הונגריה, שניצלה מהתופת הנוראית. משחר נעוריי, אני מתעניינת בנושא השואה - קוראת ספרות אודות השואה, צופה בסרטים בנושא, שואלת ניצולים על הקורות אותם בתקופה חשוכה זו, חוקרת ומנסה להבין את גודל הזוועה, את גודל האסון והטראומה.
השואה ליוותה אותי במהלך כל שנותיי כאם לילדיי, והיא ממשיכה ללוות אותי גם כיום וכנראה תלווה אותי לעד. יחד עם זאת, רק בשנים האחרונות התחלתי לנסות להבין את השפעתה העמוקה עלי ועל הקרובים אלי: בני דורי, בני הדור של הוריי וגם הדור הצעיר, זה של ילדיי.
בשנים האחרונות נקרתה בפניי הזדמנות יוצאת דופן: המכון לקידום החרש מנהל תוכנית מרגשת אשר מתחקה אחרי עשרות ניצולי השואה החירשים וכבדי השמיעה ומתעדת את סיפורם המיוחד והמהדהד. תוכנית חשובה זו, אפשרה לי ליזום ולקחת חלק בפעולות של חקירה, כתיבה, תיעוד וצילום סיפורים אישיים של אנשים חרשים וכבדי שמיעה בארץ, וכך להנציח את סיפורם לעד.
היום כבר אין חשש כי סיפורם המיוחד של אמי וחבריה, ששרדו את תקופת השואה, כמו גם סיפוריהם של כל חברי קהילת החרשים היהודים, יישארו בחשכה. הגיעה השעה "להשמיע" בקול את סיפורם המיוחד, לספר על הכוח, הגבורה, ההישרדות במהלך השנים הקשות, על הרצון העז לחיות.
סיפורם המיוחד של היהודים החרשים, מי ששרדו את השואה, מי שעלו ארצה וסייעו בבניית החיים הקהילתיים בארץ, תועד וימשיך להיות מתועד על ידי צוות המכון לקידום החרש, תחת הובלתה של הגב' חוה סביר, הנפגשת עם ניצולי שואה חרשים ומתעדת את סיפוריהם הייחודיים.
התיעוד המונצח בוידאו, מאפשר לנו ללמוד ולחקור את סיפורם המרגש של אנשים חירשים וכבדי שמיעה, ששרדו תקופה חשוכת אל, בה חיפשו הנאצים להכחיד את האנשים לא רק בשל יהדותם, כי אם גם בשל חירשותם. בנוסף, מאפשר לנו התיעוד להגיע לדור הצעיר בקהילת החירשים וכבדי השמיעה וללמד אותם פרק חשוב זה בהיסטוריה של קהילת החרשים, מתקופת השואה ועד ולאחריה, במדינת ישראל המתפתחת.
יעל קקון היא מנהלת המכון לקידום החרש ודור שני לשואה, בת לניצולת שואה חרשת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם