האקזיט של יוטבתה: קקטוס שיעזור לכם לרזות
אחרי שה-FDA האמריקאי אישר למכור את המסטיק שמיוצר מהקקטוס ולרפא את מגפת ההשמנה נראה שמחלבת הקיבוץ תתגמד מול הפרויקט החדש
“ברור שגם אני הייתי סקפטית בתחילת הדרך”, הודתה איריס דניאלי, חברת הקיבוץ והרוח החיה מאחורי ניסיונות ההפיכה. “לא הסכמתי לנהל את הפרויקט בלי שאנסה את ההודיה על עצמי. הייתי שמנה, משהו כמו שלושים קילו יותר - תחשוב, עבדתי פה בפונדק וייצרתי גלידות.
“החלטתי שאני משתמשת מעכשיו רק בהודיה, וכשייצגתי את הקיבוץ אנשים היו רואים שאני מרזה יותר ויותר. לקח שנה בערך להוריד את המשקל. עכשיו אני מרוצה מעצמי”.
מה זה “הודיה”, אתם שואלים, כמו שאני שאלתי כל הדרך מהמרכז למעמקי כביש הערבה. ובכן, מדובר בקקטוס שגדל במדבר קלהארי, בשטחים של דרום אפריקה ונמיביה. הצמח התגלה כבר ב-1779 על ידי קולונל רוברט ג’ייקוב גורדון, חוקר הולנדי, חייל ואמן, אבל על התכונות המיוחדות שלו עלו רק מאתיים שנים לאחר מכן, בשנות ה-70 של המאה הקודמת, כשהחלו לחקור את מנהגיהם של שבטי הבושמנים, שמצליחים להתגבר בתנאים פרימיטיביים על מכשולי המדבר.
הבושמנים הם ציידים שחיים בקלהארי כבר עשרות אלפי שנים, כמעט ללא שינוי באורח חייהם. כשהם יוצאים לצוד זה עדיין עם חץ וקשת, כשביצי יען ושריון של צב משמשים ככלי אוכל. החוקרים שמו לב שכאשר ציידי השבט עוזבים למסע ציד ארוך, הם ניגשים לא פעם לקקטוס, חותכים חתיכה, מגדרים את הקוצים ואוכלים.
במבט ראשון הוא נראה כמו מלפפון ארוך והטעם מר מאוד, אבל התברר שלעינוי הקולינרי יש סיבה טובה: תחושת הרעב וכאבי הבטן שלעתים מופיעים עוברים כלא היו.
חוקרים ניסו לברר מה עומד מאחורי התופעה הלא מוכרת. את התחום הובילה CSIR, מועצת המדע של הממשלה הדרום-אפריקנית, שמטרתה העיקרית שיפור חייהם של תושבי המדינה. החוקרים הגיעו למסקנה שבקקטוס יש מולקולה מיוחדת, P57, וד”ר ריצ’רד דיקסי מחברת התרופות הבריטית “פיטופארם” הסביר את הנושא לתקשורת: “כשאנחנו אוכלים, רמת הסוכר בדם עולה ותאים במוח משדרים הרגשה שאתה מלא. ההודיה’ כנראה מכילה מולקולה שפעילה פי עשרת אלפים יותר מגלוקוזה, ומשדרת תחושת שובע למרות שלא אכלת”.
ד”ר דיקסי חקר במשך שנים את הצמח. הוא לקח קבוצה גדולה של אנשים בעלי תיאבון בריא, וסגר אותם במעין כלא: במשך 15 יום כל מה שהיו יכולים לעשות זה לקרוא עיתונים, לראות טלוויזיה
התקשורת החליטה לבדוק את הנושא בעצמה. כתב הבי-בי-סי תום מנגולד יצא במאי 2003 לדרום אפריקה כדי לטעום מהצמח החדשני. הוא נסע שעות במדבר עד שפגש את אנשי השבט ולעס את ההודיה כדי להיווכח בכוחה.
“בערך בשעה שש לפנות ערב אכלתי הודיה בכמות בסדר גודל של חצי בננה, ואחר כך גם הצלם שלי ניסה”, סיפר מנגולד את חוויותיו. “התחלנו לנסוע לקייפטאון, מרחק של ארבע שעות. הרגשנו טוב ובכלל לא חשבנו על אוכל. המוח סיפר שאנחנו מלאים, ממש הונה אותנו. זמן ארוחת הערב עבר, הגענו למלון לקראת חצות ונכנסנו למיטה בלי להכניס דבר לפה. למחרת אף אחד מאיתנו לא חשב על ארוחת בוקר. ארוחת צהריים אכלתי בלי חשק ממשי ולמעשה התיאבון חזר רק אחרי 24 שעות”.
נפלאות ההודיה כבר לא היו בלעדיים לאנשי השבטים הבושמנים. צוות של תוכנית התחקירים היוקרתית ‘60 דקות’ חזר עם רשמים, אבל “הבום הגדול” הופיע כשהכהנת הגדולה אופרה ווינפרי הציגה את הצמח למיליוני הצופים בבית ואפילו ניסתה אותו בעצמה. את האמריקנים זה קנה.
אנשי CSIR היו בטוחים שיוכלו לעזור לשבט הפרימיטיבי, ורשמו פטנט על המולקולה P57, במטרה שכל מי שירצה להפיק מהחומר רווחים מסחריים יצטרך לשלם לבושמנים תמלוגים. אבל הדבר לא החזיק מעמד. בתוך זמן קצר קמו זיופים במזרח, חברות ענק ניסו לסנתז את המולקולה והתברר שלקקטוס יש זנים רבים והנושא יותר מפרוץ. הבושמנים נשארו מיליארדרים על הנייר בלבד.
אז איך נעשה החיבור בין מדבר קלהארי לערבה הצחיחה שלנו? ממש במקרה.
ב-2003 ישב בסלון ביתו אורי משלי, אחראי גידולי השדה בקיבוץ יטבתה ואיש שריון רב מעללים, וחיפש גידולים חדשים שאפשר לשתול באדמה היבשה חוץ מבצל ותפוחי אדמה. בטלוויזיה שמולו, בערוץ ‘נשיונל ג’יאוגרפיק’, הופיעה כתבה ארוכה על נפלאות הקקטוס מדרום אפריקה.
משלי שתה בצמא את הדברים. הוא עשה אחד ועוד אחד, חיבר נתונים והבין שהערבה ומדבר קלהארי הם במובנים מסוימים תאומים סיאמיים. הקקטוס צריך קצת מים כדי לגדול, אבל לא יותר מזה.
קיבוץ יטבתה (664 תושבים) נמצא ארבעים קילומטר צפונית לאילת, על כביש הערבה. הוא מוכר במיוחד בגלל המחלבות המפוארות שהקים ואימפריית השוקו, אבל עם כל התהפוכות שהקיבוץ הארצי עבר הוא סירב לעבור הפרטה ונשאר שיתופי כמו פעם.
קליטת ענף חקלאות חדש היא לא דבר של מה בכך: נדרשת אספה כללית ואחריה הצבעות ולפניהן ויכוחים ארוכים במועדון לחבר. אספות בקיבוץ יטבתה נערכות בשבת בשעה אחת בצהריים, קצת אחרי הארוחה, ממש לפני השלאפשטונדה. אם מסיבה מסוימת האספה נמשכת אחרי השעה שלוש, כשהעפעפיים מאיימות להיעצם, הדבר דורש עוד הצבעה. אז באספה היו כמה חברים סקפטיים שחששו להכניס קקטוסים מחוללי ניסים בין הבצל ותפוחי האדמה הוותיקים, ושאלו אם יש כאן סיכון פיננסי.
“יטבתה מנהלת מערכת כלכלית מבוקרת וזהירה”, הסביר לנו דובי הלמן, מוותיקי הקיבוץ. “היא לא הולכת להרפתקאות שאם הן ייכשלו, היא תיכנס ל’ברוך’ פיננסי. הכול מחושב. החברים באספה לא צריכים להכיר את כל הפרטים, אבל הם מופקדים על רמת הסיכון. הם צריכים להתרשם, למשל, אם השקעה של מיליון שקל מעמידה בסכנה עסקים אחרים. ההתלבטות אמיתית, והיה צריך להכריע”.
הלמן מונה ליו”ר הוועד המנהל של חברת “מעבדות המדבר”, הממונה על פיתוח תחום ההודיה מטעם הקיבוץ. איש אדמה בן 78, שכוחו עדיין במותניו והרזומה שלו מתחיל בצבא (שם טיפס עד דרגת אלוף משנה) ועובר דרך התק”ם (שם היה המזכיר), ובין היתר שימש ראש המועצה האזורית חבל אילות. אבל כשהלמן מדבר על הקקטוס הוא מפנה את הדרך לחתנו אורי משלי, שהביא את הענף לקיבוץ, ובראש ובראשונה לאיריס דניאלי, המנכ”לית והרוח החיה.
את דניאלי היו צריכים לשלוף מהפונדק שניהלה בכביש הערבה, עוד אחד מהענפים המצליחים של יטבתה. דניאלי גדלה בפתח תקווה, אבל התגלגלה לערבה עם גרעין נח”ל ומאז היא באזור. טיפוס יזמי קלסי. היא זוכרת כמה היה קשה לשכנע את הקיבוץ להפעיל פונדק דרכים 24 שעות ביממה כדי שההכנסות יגדלו, ואיך דחפה להקים מפעל גלידה מצליח, שגרם אפילו לעפרה שטראוס להרים טלפון ולהתרעם על התחרות.
אבל ההודיה היה אזור דמדומים. אף אחד לא ממש ידע איך לגשת לגידול החדשני ומאיפה להביא את הצמח, שנחשב לנדיר בכל העולם. משלי, האחראי על גידולי שדה, עשה את המהלך המתבקש ופנה למנוע החיפוש של גוגל. הוא ניסה לאתר חובבי קקטוסים בישראל, שייתנו לו קצה חוט. לא תאמינו: לאנשים האלה יש פורומים באינטרנט למעריצים מושבעים. יותר מכולם בלט בפורומים שמו של יעקב ברן מנתניה, שהחזיק במשך שנים חנות אופטיקה עם אשתו אבל בשעות הפנאי תחזק בגינתו את גידול הקקטוסים.
ברן, יליד הלסינקי שבפינלנד, נסע לא פעם בעולם והביא זנים חדשים ונדירים. כשמשלי דפק על דלתו ושאל על ההודיה הוא ידע מיד במה מדובר. למעשה, ברן שמע על הקשר בין הצמח לשמירת המשקל בעבר, כשמישהי הגיעה אליו ושאלה אם הוא מוכר צמחים כאלה. כששאל בשביל מה, היא ענתה “למאכל”. הוא הסביר לה שהצמח איננו טעים, והיא ענתה שהוא לא בשביל הסלט בערב שבת, אלא לחיטוב הגוף.
ברן הכיר את ההודיה עוד משנות ה-60, כשהביא אותו לארץ באחד ממסעותיו לדרום אפריקה. הוא הסביר למשלי שלהודיה כמה זנים, שהפופולרי שבהם נקרא “גורדוני”. עליו נעשו רוב המחקרים, אבל יש גם אחרים. בין היתר הגיש ברן לאורח שני עציצים קטנים ונדירים של הודיה “פרוויפלורה”, ואמר שישמח לעזור בכל צעד במהלך הגידול. הוא אכן עזר, עד שנפטר לפני כמה שנים ממחלה קשה.
אבל גידול צמח חדש בישראל, בטח לצורכי מאכל ולתחום שהוא על סף הרפואה, הוא לא עניין פשוט. הצמח צריך לעבור מחקרים לקבלת אישורי בטיחות וחותמת ממשרד הבריאות, להשיג ניירת ולעבור רגולציה, תהליכים שנמשכים שנים. בסופם, יש גם סיכוי שכל המאמץ ירד לטמיון.
“השקענו המון כסף במעבדות, ולא סתם. היה חשוב לנו שהמוצרים יהיו מאושרים בפרוטוקולים בכל מקום”, איריס מספרת. “באירופה, במזרח. בחרנו מעבדות שמוכרות במשרדי הבריאות של רוב הארצות”.
הקיבוץ החל בשיתוף פעולה עם “הדסית”, החברה למסחור הטכנולוגיות של בית החולים הדסה, שהוקמה ב-1986. המחקרים המשותפים הוכיחו, לדברי הבודקים, שלהודיה פרוויפלורה יש עדיפות קלה ביעילות על פני ההודיה גורדוני הפופולרית. הפרוויפלורה היא גם צמח נדיר יותר. בקיבוץ אמרו שייתכן שההימור על הפרוויפלורה יהיה רווחי יותר בעתיד, כי לא ידוע על עוד מגדל מסחרי של הפרוויפלורה בעולם.
אלא שיטבתה הוא קיבוץ יקה, הולך לפי הכללים. הוחלט שחייבים לקנות את הזרעים מ-CSIR, מועצת המדע של הממשלה הדרום-אפריקנית, שרשמה פטנט ומעוניינת לעזור לבושמנים. זהו צמח נדיר, וזרעים כאלה עולים כסף רב: באותם ימים כל זרע עלה כאלף דולר, אבל חוק הוא חוק. לא הייתה שום כוונה לעוקפו.
איריס דניאלי זוכרת את הימים הראשונים. כל זרע נלקח בפינצטה, ואז נשמר במבחנה שנסגרה בתוך מקרר המשמש בדרך כלל לשמירת יינות, והטמפרטורה בו מווסתת.
הפרוויפלורות הראשונות התחילו להוציא תרמילים עם זרעים ב-2007. “פעמיים ביום היינו צריכים לעמוד מול הצמח ולחכות כדי לראות מה יצא מהתרמיל, ממש כמו בלידה”, איריס נזכרת.
כשחשבו איך לשווק את הצמח, בתחילה הציעו למכור אותו כמו שהוא: מי שירצה יקנה ויאכל, סטייל הבושמנים. אבל משרד הבריאות עמד על רגליו האחוריות. מחדלי פרשת רמדיה שהתפוצצה בסוף ב-2003 עשו את שלהם במדד הפאניקה ממוצרים חדשים בשוק. דווקא השוק בארה”ב פתח את הדלת בפעם הראשונה. מנהל המזון והתרופות האמריקני, FDA, נתן להודיה אישור GRAS, שפירושו שהמוצר בטוח בשימוש כתוסף תזונה וכמזון.
זה התחיל בשיווק קוביות קפואות של ההודיה ברשתות הגדולות בארה”ב, אבל דחיקת רגל לשוק האמריקני היא תהליך מורכב, במיוחד כשההיצע על המדף כמעט בלתי נגמר. “צריך להשקיע הרבה כסף, והקיבוץ עמד במבחן”, מספר הלמן. “בשלב מסוים הגיעו למסקנה שהעסק לא מתפתח כצפוי. אמרו אצלנו ‘עד כאן’ ועצרו את כל המהלך בארה”ב. מבחן ההצלחה הוא לא שאנשים אומרים ‘זה טוב לנו’ אלא שהם חוזרים וקונים, ולא זיהינו את זה”.
חברי הקיבוץ התבקשו לשוב למועדון לחבר, בשבת בשעה אחת בצהריים, לעוד אספה בנושא ההודיה. באספות רגילות האולם בדרך כלל חצי מלא, אך בדיוני הקקטוס לא היה מקום להכניס סיכה. אבל איריס סירבה להרים ידיים גם מול הקולות הרבים שאמרו שההודיה היא בזבוז זמן וכסף. לכל אספה כזו היא ואנשיה הגיעו מצוידים במחקרים, ובדיונים מוקדמים הם הסבירו למפקפקים את הפוטנציאל.
ביטבתה יש אמנם חילוקי דעות, כמו בכל מקום, אבל חברים מספרים על תרבות דיון. אם מתקבלת החלטה הולכים אחריה באש ובמים, בלי להשפיל מבט ולמלמל “אמרנו לכם”. והקיבוץ יצא עם החלטה חדשה: הוא ישנה את המוצר כך שיהיה נגיש יותר לקהל הרחב, במחיר שווה לכל נפש, אבל לא ישקיע בפרסום או בשיווק כדי לא ליפול להרפתקה פיננסית מיותרת. רשת או מפיץ שירצו את המוצר יתעסקו בעצמם בענייני ההסברה.
לאיריס עלה אז הרעיון של מסטיק. “אני חיה דיאטות מאז שאני ילדה”, סיפרה. “אני יודעת שכשאתה רוצה להתחיל, יש הבטחות ומחירים גבוהים ואתה רעב. פה יש מוצר לא יקר, מסטיק שאתה ממילא לועס מדי פעם, והוא לא אומר לך שתהיה רזה או עושה קסם אלא פשוט עוזר לך להתמיד. כל בן אדם - המסטיק עובד עליו אחרת. יש מי שהמסטיק הראשון גורם לו להרגיש שהוא דוחה את הארוחה הבאה. הם הורידו 30 אחוז מצריכת הקלוריות היומית”.
הבחורה הפושרית למדה את הנושא והכינה פרוטוקול מסודר להכנת המסטיקים. באופן כללי חותכים את הצמח לפרוסות, מייבשים וטוחנים, ואת העיסה הדביקה מחלקים במפעל באזור התעשיה בבית-שמש לחתיכות. כל אחת מהן מכילה 120 מ”ג הודיה פרוויפלורה. מומלץ ללעוס שני מסטיקים ביום, ורק לאנשים מעל גיל 18.
איריס ודובי לקחו אותנו לשטחים של הפרוויפלורה ביטבתה קצת אחרי השדות של הבצל, ממש מול הרי אדום, כדי לראות וכדי לטעום. 60 דונמים של ירוק חזק ומרשים, ופה ושם עוד אפשר לראות את הפרחים הצהובים של האביב. אם לא תריחו תחסכו מעצמכם ריח חריף של בשר מקולקל שמטרתו למשוך זבובים ולא בני אדם.
ביטבתה עדיין מאמינים בעבודה עברית טהורה. פה לא תמצאו תאילנדים שעושים את המלאכה השחורה ומזיעים בשדה, אלא מקומיים. בימי העבודה איריס נכנסת לשדה עם עוד שלושה חברים שעוטים כפפות מגן עבות, ובעזרת מצ’טות חותכים בהודיה ללא רחמים. יום עבודה כזה מתחיל בחמש וחצי בבוקר ונגמר עם צאת הנשמה, כששלמה, איש חינוך במקצועו, מסייע לשלוף את הקוצים מהגוף בערכה מיוחדת.
הצמח עדיין נדיר ונשמר כמו נשק סודי ליום הדין. ההודיות “האמהות”, שאחראיות על ייצור הזרעים לדור ההמשך, גרות בבתי רשת מוגנים היטב. לכל אחת יש שם ומספר, והמגדלים יודעים בדיוק מי הצאצאים שלה. פעמיים בשנה מגיעה לקיבוץ פרדריקה, בוטניקאית מגרמניה ומומחית להודיה. היא בודקת את האמהות ומוודאת שהן עדיין מרגישות טוב ולא עברו חלילה הכלאה שתשנה את סדר המרכיבים, שחשוב מאוד שיישמר. 112 צמחי אם כאלה יש ביטבתה. את הזרעים היקרים זורעים, ובין הזריעה לזמן שבו אפשר לחתוך את הקקטוס ולהשתמש בו להכנת המסטיק עוברות ארבע שנים תמימות.
יטבתה הוא המקום היחיד בעולם שמגדל את ההודיה פרוויפלורה באופן מסחרי. לא מודאגים שם ממקרי גניבות, כי לא לכל אחד יש ידע ואקלים מתאים כדי לגדל אצלו בחצר את הצמח. לדעתה של איריס, בשטח יש פוטנציאל ל-99 מיליון מסטיקים.
“היום העולם חוזר לדברים טבעיים”, אומרת איריס במהלך הסיור בשדה. “עבדתי יום אחד עם בחור בדואי שבא לבקר אותנו בשטח. הוא שם את האצבע על ההודיה ואמר ‘זה נורא מר, זה בטח טוב לכבד ולבטן’. אתה לא יודע מאיפה אנשים רוכשים את הידע שלהם”.
לא העזתי לטעום מהצמח עצמו: הסתפקתי בליקוק יחיד, אפילו לא ביס, והייתי חייב לשתות מים מהג’ריקן כדי להעביר את הסיוט. אין מר מזה, אבל במסטיק ההודיה הטעם הוא מנטה. אין זכר לעינוי, ובקרוב יוציאו ביטבתה גם הודיה בטעמים של תות וקינמון.
אחרי שנים של מחקרים והשקעות של מיליונים אישר משרד הבריאות הישראלי למוצרי ההודיה פרוויפלורה לעלות גם על המדפים בישראל, אבל ביטבתה מסתכלים הרבה מעבר, ורוצים לכבוש את העולם הגדול. החברה המשווקת את ההודיה ברוסיה הזמינה מוצרים בפעם החמישית, אחרי שנגמר המלאי, במלזיה מייצרים בעצמם, היפנים הזמינו מלאי תשעה חודשים אחרי הטלפון הראשון, והקוריאנים בדרך לעסקה אחרי שנה וחצי של משא ומתן.
את ההודיה אפשר למצוא גם בחטיף בריאות, בתה צמחים, בטבליות. מי שרוצה לוותר על שלב הלעיסה של המסטיק - יכול. ביטבתה מאמינים שבעתיד יתקיים כל תהליך הייצור בקיבוץ עצמו, מהזריעה ועד העטיפה. בינתיים הענף נמצא בפיתוח, ולא מתחרה בפונדק המצליח או באימפריית השוקו המדוגמת, אבל דניאלי היא לא אישה שתעצור במחמאות. “אמרתי לחזי בעלי, שמנהל את הרכש והלוגיסטיקה במחלבה, שהמחסן הגדול שהם בנו פעם יהיה כולו בשביל ההודיה”, היא חולמת.
מי יודע, אולי. סיימתי מזמן ללעוס את המסטיק, גמרתי לכתוב גם את הכתבה, ואני עדיין בחיים. השיער עדיין חום עם נגיעות קטנות של לובן, ואני עומד על שתי רגליים וגם הנשימה בסדר. אפילו לא רעב. המחקר שלי עוד לא הוכיח אם זה בגלל המסטיק המרענן או מהפיתה שנשנשתי לפני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם