שוברים מוסכמות: כל הדרכים להתחתן קצת אחרת
בחצר בית הספר, בגינה השכונתית או בבית של סבתא: בעוד מרבית הזוגות חוגגים את יום חתונתם באולם אירועים סטנדרטי, יש כאלו שבוחרים לא ללכת אחר העדר ולהינשא במקומות יוצאי דופן
אחרי שהדפתם את המברכים ונותני העצות, אתם מתיישבים יחד מול המחשב. למרות שגוגל מתיימר להיות חברו הטוב ביותר של האדם, בכל מה שקשור לארגון חתונה הוא הופך לאויב מחוכם במיוחד: חיפשתם חתונה בטבע, כזו שתאפשר לכם לחגוג את יום חתונתכם במקום אינטימי, ירקרק וצנוע? קיבלתם אלפי תוצאות של גני האירועים הכי יקרים במזרח התיכון. חיפשתם תמונה של חתונה צנועה, כזו שתיתן לכם השראה לאירוע פשוט ונטול גימיקים? אין בעיה. קיבלתם תמונות של כלה עטויה ברעלה.
וזה לא הכל. מהרגע שבו גיליתם לקברניטי האינטרנט שאתם מתכוונים להתחתן בקרוב, יציבו הללו בפניכם כל פיתוי אפשרי: מפרסומות ללהקות חתונה וצלמים, ועד לשירותים שעד לאותו הרגע כלל לא ידעתם על קיומם אבל ברגע שבו שמעתם עליהם נדמה שאי אפשר להסתדר בלעדיהם. וכך, גם אם התכוונתם באמת ובתמים לארגן חתונה פשוטה ככל האפשר — כזו שתהיה כרוכה בכמה שפחות כאב ראש לכל הנוגעים בדבר ובכמה שיותר שמחה ספונטנית — אתם מגלים שבעולמנו רווי הפיתויים והבירוקרטיה מדובר במשימה לא פשוטה כלל וכלל.
לא מעט זוגות שהחלו את המירוץ לחתונה עם מחשבות על אירוע באפס תקציב במורדות הרי ירושלים, שבו הכלה לובשת שרוואל וגלבייה והחתן שובר את הכוס בעודו נועל סנדלי שורש שראו ימים טובים יותר, זונחים בהמשך הדרך את התוכניות הרומנטיות לטובת בחירות קונבנציונליות יותר.
הסיבות לכך מגוונות: הקושי במציאתו של מקום שהוא גם נגיש, גם מספק תשתיות ראויות וגם חינמי ופתוח לציבור; ההבנה שארגון חתונה שכזו דורש לא פעם אינספור תיאומים לוגיסטיים ואחריות; וכמובן, איך לא, החששות והספקות המתגנבים אל הלב: מה יחשבו? מה יגידו? איך נסביר את עצמנו לדודה מרים ולסבתא שושנה? וכך, כשתאריך החתונה נושף בעורפו, מוצא את עצמו הזוג הצעיר במשרדו של מנהל האירועים של אולם פלוני בעיר אלמונית, חותם על צ'ק בסכום פלמוני מרובה אפסים ולאחר מכן מתפנה לבחור את צבע המפות ואת טיבם של סידורי הפרחים.
ובכל זאת, למרות שמדובר במשימה לא פשוטה, לא מעט זוגות מחפשים דרכים מקוריות שיאפשרו להם לפרוץ את המוסכמות; לשבור את השילוש הקדוש של אולם–רבע עוף–כספת צ'קים לטובת אירוע מסוג אחר.
נועם פרנקפורטר ונילי מרקביץ' גדלו שניהם בשכונת מחנה ישראל שבירושלים. כשהחלו לתכנן את חתונתם, שנערכה לפני כארבע שנים, היה ברור לשניהם שהיא לא תיערך באולם או בגן אירועים.
הבחירה נפלה על גינת "אור בזמנהוף", גינה קהילתית שהוקמה על ידי תושבי שכונת ילדותם באזור שהיה בעבר אתר פסולת שנמצאת היום בלבו של מאבק הישרדות בעקבות כוונה לבנות בה. "רצינו ליצור אירוע שיאפשר לאנשים להרגיש בנוח. המיקום של הגינה היה אידיאלי, כי היא ממוקמת ממש במרכז העיר, ולכן רוב המוזמנים היו יכולים להגיע ברגל או בתחבורה ציבורית", אומר נועם.
המוטיבציה לחגוג את יום חתונתם במרחב הציבורי, סמוך למקום שבו גדלו, נבעה בין השאר מהרצון לשתף בשמחה את אנשי השכונה ומעגלי חברים ומכרים רחבים יותר מהמקובל. נועם, בעליה של מסעדת המרקייה הירושלמית, תלה ביום החתונה שלט על דלת המקום והזמין את הסועדים הקבועים לבוא לחגיגות. "הזמנו באופן רשמי 300-400, ואנחנו חושבים שבפועל הגיעו 700 אורחים", אומר נועם, "יצא לי לפגוש אחרי החתונה אנשים שלא ממש הכרתי קודם שניגשו אליי ואמרו שהם היו בחתונה".
בגזרת האוכל פנו בעלי השמחה לזוג צעיר שהחל את דרכו בתחום ההסעדה, וכך אפשרו להם טבילת אש ראשונה במקצוע. "רצינו לפרגן להם, והרווח היה כולו שלנו כי הם השקיעו מאוד ועשו את הכל בעצמם", אומר נועם.
לוגיסטיקה של חתונה הנערכת במקום ציבורי אינה עניין פשוט: תקנות העירייה לא מאפשרות לערוך אירועים פרטיים במרחב הציבורי וכדי לקבל את האישור המיוחל, יש להוכיח שמדובר באירוע "לתועלת הציבור", הפתוח לקהל הרחב. ובאמת, חתונתם של נועם ונילי תוכננה בהתאם לתקנות: "הוכחנו לעירייה שפנינו לשכנים, שסיפרנו להם על החתונה ושהזמנו אותם להגיע". למרות המאמצים הרבים האישור בושש מלהגיע - ובסופו של דבר ניתן רק ביום שלפני החתונה. "היום כבר לא יאשרו דברים כאלה", אומר נועם, "חוששים מתקדימים".
הכשרתו של המקום דרשה לא מעט עבודה וגם הכנת האוכל דרשה היערכות מיוחדת בגלל מספרם הנזיל של האורחים ונועם מעיד שבסיכום הכללי, הוצאות החתונה היו מקבילות פחות או יותר לכאלו של חתונה ממוצעת. "אבל בהתחשב ברמת האוכל ובכמות האנשים שהגיעו, החתונה הייתה עולה הרבה יותר אם היינו עושים אותה באולם".
"העניין היה פחות החיסכון, הרי אפשר לארגן חתונה באמת בזול. לנו היה חשוב שהחתונה תהיה קהילתית ופתוחה, ושאנשים לא ירגישו מחוייבים". ומה נדרש, לדעתו, מזוג שמחליט לארגן חתונה דומה? "צריך קצת אומץ, וגם מוכנות לעבוד; בסופו של דבר, הרבה מההפקה והארגון נופלים על בני הזוג. גם החברים שלנו עזרו מאוד, והכינו את הגינה לקראת החתונה".
את ההשראה לאירוע המיוחד קיבלו השניים מבת דודתו של נועם, טלילה, שהתחתנה לפני כארבע שנים עם הלל בחתונה קהילתית שנערכה ברחוב מגוריה: שולחנות וכיסאות הוצאו החוצה, קוגל וחמין הוכן מבעוד מועד ודיירי הרחוב פתחו את בתיהם לטובת החוגגים.
למסורת המשפחתית של בני הדודים הצטרף לפני שנתיים בן דוד נוסף: גם נתנאל ורשבסקי ואשתו צרויה ערכו את מסיבת החתונה שלהם בגינה הציבורית הסמוכה לבתים שבהם גדלו, בקטמון הישנה שבירושלים.
"ההורים שלנו גרים ברחובות סמוכים, וחוץ מזה, שנינו לא אוהבים להיות במרכז תשומת הלב. היה לנו קשה לחשוב על מצב שבו נתחתן באולם זר, מקום שהוא לא שלנו. הבחירה הכי טבעית הייתה להתחתן בבית. מכיוון שמבחינה טכנית זה לא אפשרי, עשינו את הדבר הכי קרוב", אומרת צרויה.
יום החתונה שלה החל בבוקר בבית ההורים, משם המשיכה ברגל למתחם הבניינים הסמוך בו מתגוררת משפחתו של נתנאל. במתחם, הבנוי סביב גינה ציבורית רחבת ידיים, מתגוררים בסמיכות הוריו של נתנאל, דודתו וסבו וסבתו משני הצדדים. החתן התמקם בדירתו של הסב, וצרויה התיישבה על כיסא הכלה שהוצב בביתה של סבתו של נתנאל. משם המשיכו השניים לחופה, שהייתה ממוקמת בגינה הציבורית בלבו של הקומפלקס. כמו נועם ונילי, גם הם עמלו על השגת אישורים מהעירייה, אבל לא זכו לשיתוף פעולה.
"החלטנו לקחת את הסיכון. הנחנו שמכיוון שמדובר ביום שישי בצהריים
"ארגון החתונה הצריך הרבה הכנות", אומרת צרויה, "היינו צריכים לדאוג לכל הציוד ולשים לב לפרטים קטנים שנמצאים בדרך כלל באחריות האולם; שכרנו גנן שטיפל בגינה, שכרנו צילייה וכמובן רהיטים; היינו צריכים לדאוג לשלטים שכיוונו את האורחים בין הנקודות השונות של המסיבה, וגם לשלטים שהצבנו בתוך הבתים: 'נא לא להיכנס', 'לא לעשן' ו'שירותים'; מכיוון שחלק מהאירוע התנהל בתוך בתים פרטיים וחששנו שייווצר בלגן, דאגנו גם לאנשים שכיוונו את האנשים בתוך הבית". בני המשפחה של שני בני הזוג סייעו בהכנות, שכללו גם ניקיון וסידור של המקום לפני החתונה, וכמובן פינוי וארגון של כל הבתים שבהם התקיים האירוע לאחר מכן. "זה חלק מהעניין", אומרת צרויה, "כשיש משפחה מגובשת, שגם גרה קרוב, כולם מתגייסים לעזור".
למרות שמדובר בהפקה מורכבת, היא שמחה על ההחלטה להתחתן בטריטוריה המשפחתית. "זה הרגיש מאוד נחמד וטבעי לצאת מהבית ופשוט להגיע ברגל לחופה. חוץ מזה, בכל שבת שבה אנחנו צועדים להורים של נתנאל אנחנו נהנים לעבור ליד המקום שבו הייתה החופה שלנו ולהיזכר". ויש עוד סיבה שהופכת את המיקום המיוחד למשמעותית עבורם: "חודשיים אחרי שהתחתנו, סבתא של נתנאל נפטרה. מבחינתי, זה היה כבוד גדול להתחתן בבית שלה ותחת חסותה", היא אומרת.
ובכל זאת, לארגן אירוע לגמרי לבד זו אחריות גדולה. לא חששתם שמשהו ישתבש?
"היה לחץ. עד שתיים בלילה ביום שלפני החתונה עוד הכנו שלטי הכוונה לחצר, עד שאחותי הגדולה אמרה לי: 'זהו, תכבי את המוח. זה הזמן שלך להתחיל ליהנות'. מזל שהיא אמרה את זה, כי אחרת הייתי ממשיכה לחשוב על ארגון החתונה עד הרגע האחרון".
אומרים שחתונה זה לא פיקניק. אז אומרים. מרב ואליהו גרומן ערכו לפני כשלוש שנים חתונה שמבוססת כל כולה על השתתפותם של מוזמני האירוע ועל הרבה ספונטניות. השניים ערכו את המסיבה בחורשת עמק המצלבה שבירושלים.
תשתיות דוגמת חשמל, מים ושירותים סופקו על ידי מבנה של הצופים הממוקם באזור. "לא עשינו רשימת מוזמנים", אומרת מרב, "אליהו העלה לרשת מסמך גוגל–דוקס שבו כתבנו מה אנחנו רוצים שיהיה, ובאיזו כמות, ופשוט הפיץ אותו. כל מי שרצה להגיע בחר מה להביא, ויאללה, שיהיה בכיף". את בעיית הכשרות פתרו בכך שביקשו מאורחים שאינם מקפידים על כשרות יביאו מאכלים קנויים וסגורים בלבד.
חברה מעצבת חתונות הכינה את החופה משלד של סוכה, והחברים שזרמו למקום העמיסו על השולחנות את המאכלים שהכינו. "היו גם חברים שהוסיפו מיוזמתם כל מני דברים, למשל חברה שהביאה ציוד ואוכל לפינת ילדים, שכללה מרשמלו וממתקים", אומרת מרב. "היופי הוא שאנשים הגיעו פשוט, כמו שהם. חלק הגיעו בג'ינס וטי שרט, אחרים הביאו את כל הילדים".
בני הזוג חשבו לתומם שההשתתפות בהכנת האוכל תהווה תחליף ראוי למתנות, והופתעו כשנוכחו לראות שכמות נכבדה מהאורחים הגיעה מצוידת בתשורות צנועות יותר ופחות. "רצנו ואלתרנו מריצה שמצאנו ליד בניין הצופים בשביל המתנות, ואחת מהאורחות שהגיעה עם פאוץ' אספה בשבילנו את הצ'קים", נזכרת מרב.
לא חששתם לארגן חתונה שמבוססת כולה על רצונם הטוב של האורחים?
"בימים שלפני החתונה היה קצת לחץ; לא ידענו אם כולם יזכרו להביא את האוכל, אבל בסוף היה שפע של דברים שנשארו לנו גם לימים שאחרי החתונה". גורם נוסף של חשש הגיע מצדם של ההורים, שלא ידעו כיצד לעכל את התוכניות יוצאות הדופן של ילדיהם.
"אבא של אליהו חשש להביא את החברים שלו לדבר כזה. ההורים הם רצו שתהיה 'אווירה של חתונה'". לטובת ההורים וחבריהם ארגנו בני הזוג שולחנות וכיסאות, אבל מרב מספרת שמקומות הישיבה המסודרים נותרו בסופו של יום ללא שימוש: "גם האנשים הכי מכובדים, כולל ההורים שלנו, ישבו על המחצלות".
מכיוון שעמק המצלבה שוכן בלבה של ירושלים, סמוך לבתי מגורים, בשעה 23 נדרשו המשתתפים לכבות את המוזיקה הרועשת, "אז החברים ארגנו ערב שירה: מקרן, מסך, מצגת עם שירים וגיטרה".
חברה טובה עזרה למרב להתארגן ולהתאפר לקראת האירוע, שמלת החתונה נלקחה בהשאלה משכנה והצלמת, רבקה נרקיס (אריאל), הגיעה בהתנדבות לאחר שראתה הודעה של מרב בפורום "לקראת חתונה" שאותו היא מנהלת. החתן, אגב, הגיע לחתונה כשהוא רכוב על קורקינט, כראוי לחתונה נינוחה ולא מכופתרת המתקיימת בחורשה הסמוכה למקום מגוריו של הזוג הצעיר.
מרב, שאלו לה הנישואים השניים, מספרת שהמוטיבציה לארגון את החתונה המיוחדת נבעה בראש מהתסכול הפרטי שלה מאירועים מהסוג הקונבנציונלי: "כשאנחנו הולכים לחתונה אנחנו מתבאסים, צריך לארגן בייביסיטר, ותמיד יש את הדילמה אם להגיע בזוג או ביחד. רצינו חתונה שאנשים יוכלו להגיע אליה בלי לעשות חשבון".
התפיסה המקובלת היא שארגון חתונה כזו הוא לא בהכרח זול או פשוט יותר מאירוע קונבנציונלי
"ממש לא נכון. ארגון כל החתונה, כולל הכל, עלה לנו 4,000 שקל — ועוד קיבלנו מתנות, כך שבעצם יצאנו ברווח", מסכמת מרב.
חופה בגינה או באמצע הרחוב זה טוב ויפה. אבל מה קורה כשהחופה נערכת בבית חולים או במקלט?
חתונות, נינוחות וספונטניות ככל שיהיו, הן עסק מתוכנן היטב: שמלת הכלה נתפרת חודשים רבים לפני יום האירוע, האולם (או החצר, או הגינה הציבורית) נבחר בקפידה וספקי השירותים נשכרים מבעוד מועד. אבל לפעמים, מה לעשות, האדם מתכנן ואלוהים צוחק.
רק לפני חודשיים דיווחו אתרי האינטרנט על בני זוג מתל אביב, תמי וירון לוריא, שהחליטו להינשא במחלקה האורתופדית בבית החולים ברזילי לאחר שאמא של הכלה שברה את הירך זמן קצר לפני החתונה. מקרה דומה אירע לפני כארבע שנים, כשזוג צעיר ערך את טקס הנישואים סמוך למיטת סבתה של הכלה, אשר החליקה ושברה את הירך יום קודם לכן. המסיבה עצמה התקיימה כרגיל, למחרת.
במקרים אחרים, והם לא מעטים בארצנו למודת המלחמות, נאלץ הזוג לוותר על האולם לטובת חתונה מצומצמת במקלט. כך קרה למאיה ושלומי בוסקילה מקרית שמונה, שימים אחדים לפני חתונתם נקלעו ללב לבה של מתקפת הטילים על ישראל בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. את האולם המפואר ו–900 המוזמנים החליפו בני הזוג במקלט של בית ספר "המתמיד" שבקריית שמונה, והחופה נערכה כשקולות הנפץ נשמעים ברקע.
שלוש שנים מאוחר יותר מצאו את עצמם שלומי והילה אסולין מאשקלון בסיטואציה דומה: במשך חצי שנה תכננו השניים את חתונתם, אבל מבצע עופרת יצוקה קטע את התוכניות ופיקוד העורף אסר על קיום החתונה באולם המיועד. בני הזוג החליטו שלא לדחות את החתונה, והחופה התקיימה במקלט השכונתי בנוכחות כמה עשרות אנשים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם