היום שאחרי: מה קורה אחרי שמסיימים כימו'?
"על המטוס לקטמנדו עליתי פחות מחודש אחרי הטיפול האחרון שלי במחלקה האונקולוגית בתל השומר. באותו בוקר, מצאתי את עצמי עם תחושה גדולה של סוף. השכל שלי הבין שאני צריכה להתפוצץ משמחה, אבל בשיפולי הבטן זרמו לי רגשות אחרים לגמרי"
מצב נמנום ארוך
לפני כמה שבועות, קצת אחרי שהפסח אופסן חזרה בארונות, עמדתי בנקודה הכי גבוהה בטרק ה- "אראונד אנה-פורנה" בנפאל, (5445 מטר אם להיות מדויקים) סביבי נוף מטריף של הרים מושלגים שהשמש בדיוק התחילה לנצנץ עליהם, ואני עומדת ונושמת אויר דליל, מנסה להאריך קצת את הרגע.
לרוב אני לא אוהבת להיות חלק ממה שכולם עושים. זה כנראה טפשי, אבל הטרק הכי מתויר בנפאל הוא לא הבחירה הטבעית שלי. לטיול הזה הגעתי ממקום אחר, והיו לי בו מטרות אחרות. וטרק שהוא מין סמל למוצ'ילריות בריאה זה בדיוק מה שחיפשתי.
על המטוס לקטמנדו עליתי פחות מחודש אחרי הטיפול האחרון שלי במחלקה האונקולוגית בתל השומר. באותו בוקר (רחוק?), שהיה בחג פורים האחרון, מצאתי את עצמי עם תחושה גדולה של סוף. השכל שלי הבין שאני צריכה להתפוצץ משמחה. גם כי זה חג פורים, וגם כי סיימתי להיות חולת סרטן פעילה, אבל בשיפולי הבטן זרמו לי רגשות אחרים.
יש כל מיני דרכים להתמודד עם משבר, אחת מהדרכים שמאוד עזרו לי, היתה פשוט לנשום עמוק, לפתוח שתי ידיים לצדדים, ולקבל את האתגרים שצריך ללהתמודד איתם אחד אחד. המוח שלי, בלי ממש לתכנן את זה, חילק לי את השנה האחרונה לשלבים ומשימות.
קיבלתי החלטות בהתאם למצב בהווה, בלי כמעט לחשוב על העתיד. כשעברתי טיפול כימותרפי, לא הטרדתי את עצמי במי ינתח אותי ואיך, כשהחלמתי מהניתוח בבית, לא חשבתי על הבילוי היומי שצפוי לי בבית חולים עוד מעט, וכשעברתי כל בוקר טיפול רדיותרפיה, לא חשבתי מה יקרה ביום שאחרי.
הרעש הרגיל שאני מכירה מהחדרים במוח שלי, די השתתק בכל התקופה הזו. קריירה, זוגיות, מימוש עצמי, יצירה, אמביציה, מה שקמים איתו בבוקר, והולכים איתו לישון, היה אצלי במצב נמנום ארוך.
שמעתי מסביב כל מיני קולות. "הרבה פעמים אחרי שמסיימים טיפולים מגיע דיכאון", "עכשיו זה הזמן לעקל את כל מה שעברת", "חשוב להיכנס עכשיו מהר לשגרה" ואת רובם שמתי על מיוט. הסתובבתי כמה ימים ללא שום מושג מה אני רוצה לעשות מחר. וכפי שהזכרתי למעלה, עם כמות הרעשים שבדר"כ יש לי במוח, זה לא מצב נורמלי. היה שם פשוט ריק. ניסיתי להשתיק מסביב את הקולות של כולם, שהיו מאוד נלהבים מהסטטוס החדש שלי (בריאה), ולא הפסיקו לשאול מה התוכניות שלי להמשך (??). אבל זה היה קשה.
אז הרגשתי שאולי אני צריכה לברוח. לימדו אותי שבריחה זה לא פתרון, אבל זו היתה נראית לי משימה הרבה יותר ברורה מכל האפשרויות האמורפיות שהיו מסביבי.
וככה הגעתי לנפאל. עשר שנים בדיוק אחרי הביקור האחרון שלי שם, וחצי שנה אחרי שהמערכת החיסונית שלי היתה קרובה לאפס. ישבתי על מדרכה מלוכלכת בקטמנדו, מסתכלת על נהגי ריקשה ורוכלים, עדיין קצת מבולבלת, אבל לאט לאט מגבשת החלטה. לחזור לארץ נקייה משאריות המחלה.
הרבה מאוד אנשים עשו את טרק ה"אנה פורנה". הליכה ממושכת בהרים, טיפוס באויר מידלדל והולך, התמודדות עם קור, לא משהו שבאים אליו עם נעלי עקב, אבל מצד שני גם לא אתגר פיזי אקסטרימי. רוב האנשים שיניחו אותם בנקודת ההתחלה, יצליחו להגיע לסוף.
כשאני הנחתי את עצמי בהתחלה, אחרי שנה שלמה בלי פעילות גופנית כמעט, ואחרי שהגוף שלי הולעט בהמון כימיקלים, מודה שהיו לי חששות. טיילתי בעבר, אבל השנה האחרונה לקחה לי את הבטחון הישן והטוב בגוף שלי וביכולות הפיזיות שלו. את הצעד הראשון בטרק עשיתי בזכות חברה טובה ומפרגנת שהלכה לצידי, בזכות רצון להוכיח לעצמי שזה קטן עלי, ובעיקר בזכות האמונה שעל כל גרם כוח פיזי שנלקח ממני, קיבלתי 2 גרם כוח מנטלי. (משכנעת את עצמי שכל המנטרות של "הכל בראש" נכונות).
אחרי עשרה ימי הליכה, כשעמדתי בפס, שהיא הנקודה הכי גבוהה בטרק, הרגשתי שכמו שהאויר דליל, וסוחב רק את כמות החמצן ההכרחית, גם אני הגעתי לשם נקייה ממחשבות מיותרות ומפחדים של
ממחשבות מיותרות ומפחדים של בחורה חולה. נשמתי עמוק את הרגע הזה והרגשתי מוכנה לעלות על מטוס ולהתרסק שוב למציאות של החיים.
במהלך השנה האחרונה כתבתי את "קאפ קייס" בלוג שליווה אותי בחווית הסרטן. אפשר להתעדכן שם בתקציר הפרקים הקודמים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם