היום שאחרי: יצר ההרפתקנות עזר לי עם הסרטן
כל טיפול הביא איתו רופאים חדשים, טכנולוגיות חדשות, וכמובן, תופעות לוואי חדשות ומגוונות, ככה שגם לא היה משעמם, וגם אם משהו היה מאוד לא נעים, ידעתי שהוא אוטוטו נגמר
ישבתי שם, מחכה ש"יעוף לי המוח" (כמו שהובטח בפרסום המקדים), אך במקום זאת, מצאתי את עצמי מהרהרת בפורמט עצמו. יש ערבי הרצאות של שתיים-עשרה דקות כל אחת, יש סרטי טד של עשרים דקות כאשר המטרה שלהם היא להביע רעיון או יצירה בזמן מוגבל, לפני שהקהל יתחיל להשתעמם. לספק כל הזמן את יצר הסקרנות, להיות מוקפים בגירויים, כל הזמן לזוז ולנוע.
עוד ב nrg סגנון:
- היום שאחרי: מה קורה אחרי שמסיימים כימותרפיה?
- איך להתגבר על טראומת לבישת בגד-ים?
- נפלאות השוּמר: הכירו את הירק ששומר עליכם
אגם בגנס. ''לפעמים יש ללמוד לנוע לאט, לשוט על מים שקטים ולהתרגל''.
שרי אורן
לפני שנה גיליתי שגם לי יש מחזוריות של תנועה. פרק זמן מסוים שבסופו מגיע הזמן בשבילי, לעבור לשקופית הבאה במצגת.
הייתי בסך-הכל בתקופה טובה בחיים. מקום חמוד לגור בו, עבודה שרוב הזמן מעניינת, תחביבים, קצת קורסים, חברים, באמת שאין מה להתלונן. אבל בכל זאת הרגשתי את האי שקט הזה, שמשהו צריך לזוז. באחד מימי השישי של סוף מאי, עמדתי בתוך הים, מסתכלת על קו החוף של תל אביב, ופתאום הבנתי. עברו בדיוק שנתיים!
עברו שנתיים מאז התנועה האחרונה שלי. שנתיים מאז שהגעתי לתל אביב והתחלתי עבודה חדשה, ארבע שנים מאז שהתחלתי את העבודה שלפניה, ושש שנים מאז שעשיתי שינוי גדול אחר. חוסר השקט שלי והקוצים בתחת קיבלו פתאום משמעות ומסגרת (כמו שאני אוהבת). הבנתי שזה בכלל לא אני, זה קצב ההשתנות שלי שצריך שינוי רענן פעם בשנתיים.
שבוע וחצי אח"כ, שכבתי על מיטת טיפולים, רופאה חביבה העבירה לי על החזה מכשיר אולטראסאונד ושאלה אותי אם הגעתי לפה לבד. אמנם זו לא היתה התנועה שדמיינתי,
זה אולי נשמע מוזר אבל הצורך שלי בשינויים והרפתקאות עזר לי להתמודד עם הסרטן. נכון שהיה לצידו גם קושי בדרך, אבל לרוב הצלחתי להסתכל על המחלה כפרק חדש לסיפור שלי, סקרנית לראות מה יקרה בהמשך.
העובדה שהסרטן אף שכבר היה בשלב מתקדם, אובחן לפני נקודת האל חזור, שהרופאים סביבי היו רגועים, ושהסטטיסיקה היתה לטובתי, אפשרה לי את הפרויליגיה הזו- לספר לעצמי את הסיפור בדיוק איך שאני רוצה.
פרוטוקול הטיפול שלי חולק לפרקים. מצד ימין מפורט אופי הטיפול, וסוגי התרופות, ומצד שמאל מצוין זמן הפרק. רוב פרקי הזמן היו קצרים. שבועות או כמה חודשים. הרבה תנועה. כל טיפול הביא איתו רופאים חדשים, טכנולוגיות חדשות, וכמובן, תופעות לוואי חדשות ומגוונות, ככה שגם לא היה משעמם, וגם אם משהו היה מאוד לא נעים, ידעתי שהוא אוטוטו נגמר.
לפני כמה שבועות התחלתי פרק חדש. טיפול ביולוגי הורמונלי. בעמודה השמאלית שלו כתוב בפשטות ובלי פתחי מילוט, עשר שנים.
הטיפול הזה אמור להשתלב לי בחיים. לחייך אלי כל ערב מארון התרופות ולשמור עלי מפני הישנות של המחלה. אז אני בודקת עכשיו איך לתת לו יד ולשמוח בזה. לשמור על נפשי המכורה לשינויים, אבל ללמוד גם לנוע לאט לפעמים, לשוט על מים שקטים, ולהתרגל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם