שלושה דורות של 3 משפחות ירושלמיות ותיקות
לפי החישובים משפחת מיוחס הם הדור ה-27 של המשפחה בארץ. משפחת שור מייצרת יין משנת 1848 ובגלל בעלות משפחת קופ על בית הקפה המיתולגי "טעמון", הציע יהודה עמיחי לשנות את שם הרחוב מקינג ג'ורג למלך קופ. הירושלמים הכי שורשיים
אלה תולדות: קשה לתמצת את קורותיה של משפחת מיוחס לכתבה אחת. ספר שלם נכתב על המשפחה, שהגיעה לארץ ישראל לאחר גירוש ספרד: לפי החישובים, הצעירים החייכנים בתמונה הם הדור ה־27 של המשפחה בארץ. כמותם יש אלפים ששייכים למשפחה הוותיקה.
משפחת מיוחס היתה אחת המשפחות הראשונות שיצאו מהחומות. בתחילה הם גרו בבית מיוחס בכפר סילוואן, שבו גרו רק ביום ובלילה חזרו אל בין החומות. לאחר מכן הם עברו למשכנות שאננים, שם נולד יעקב מיוחס, בעלה של נעמי ואביו של יצחק מיוחס. נעמי גדלה בסמוך לשער שכם, ברחוב צלאח א־דין. את מאורעות תרפ"ט חוותה על בשרה. באותו יום היא רבה עם אמה וברחה מהבית, וערבי שפגש אותה רדף אחריה לאורך כל הרחוב כשהוא צועק "אטבח אל יהוד".
אוהד: "באינתיפאדה הראשונה הייתי ילד קטן, ופעם אחת באתי אליה מאחור וצעקתי 'אטבח אל יהוד'. כמעט ופרחה נשמתה". יום אחד נעמי ראתה תמונה של יעקב במדי חייל בריטי, ואמרה לחברה שלה: איתו אני רוצה להתחתן. במקרה זמן קצר לאחר מכן הם נפגשו, ואכן התחתנו. המשפחה עברה לשכונת רסקו, ומאז ועד היום הם גרים על אותה גבעה - נעמי, איציק ואשתו דליה, ואפילו חלק מהילדים.
איציק: "כשעברנו לרחוב טשרניחובסקי לא היו עוד בתים, חוץ מהבניינים החדשים שבנו שם. האהבה לירושלים הייתה בבנייה של הרבה שכונות בעיר. עקבנו אחרי הבנייה של הכנסת, מוזיאון ישראל, גבעת רם. ראינו אותם בהתהוותם".
יום שחרור ירושלים: איציק: "הייתה שמחה גדולה בשחרור העיר. אני לא זוכר מתי הלכתי בפעם הראשונה בעיר העתיקה, אבל התרגשות של ההורים והדודים הייתה גדולה. אמא שלי הראתה לנו את השכונה שגרה בה, ליד שער שכם. הם התרגשו לפגוש חברים, את השכן, את העוזרת הערבייה. לא הייתה עוינות, היו התרגשות ושמחה עם ההיכרות המתחדשת עם הערבים, חברות וחברים מלפני המלחמה".מאז הפך יום ירושלים ליום מיוחד במשפחת מיוחס.
אוהד: "באופן קבוע הייתי שולח מכתב ליו"ר הכנסת ושואל אותו למה אין דגל לאום על הכנסת ביום ירושלים. הפסקתי את זה בתקופה של דליה איציק, שדאגה לתלות דגל ענק. תמיד היינו הולכים לכיכר העירייה כשהחקלאים היו מביאים את הביכורים, ומובן שאת הדגלים של יום העצמאות לא מורידים עד יום ירושלים".
אז והיום: אוהד: "בירושלים לכל מקום יש סיפור, ובתור משפחה ותיקה כל מקום שייך לך איכשהו. כשהולכים במרכז העיר סבתא מספרת על הבית שלהם בחצר פיינגולד ועל מקומות בנחלת שבעה. בימין משה ובמשכנות שאננים סבא מספר על איך הוא היה יורה לעבר הירדנים. כשאתה מסתובב בעיר אתה מלווה במטען מהעבר".
לגדול במשפחת מיוחס: במשפחת מיוחס, במשך עשרות דורות, לאב קוראים יעקב, לבן יצחק, לנכד יעקב וכן הלאה. אוהד, ששמו השני הוא יעקב, לא רואה בשרשרת הדורות עול: "לימדו אותנו להיות גאים במסורת. יש ספר יוחסין של המשפחה שמגיע עד דוד המלך. זו משפחה גדולה, ובענף שלנו אח שלי ואני הגברים היחידים. אמנם באנו מבית פמיניסטי, אבל אני מקווה שגם יהיה לי בן כדי לקרוא לו יצחק".
איציק: "נולדתי למשפחה ותיקה מאוד, אבל אני לא משוויץ בזה. אף פעם לא הרגשתי נסיך. כל הדיבורים של המשפחות הוותיקות לא עושים עליי רושם כמו על מי שבא מבחוץ. זה כמו תייר שבא ורואה קידוש אצל משפחה בארוחת שבת ומתרגש: הוא לא רואה את הלחץ שהיה שלוש שעות לפני כן, בדיעבד אני מרגיש את השורשיות. היום אני יכול להתהדר בה".
המקום: החצר של נעמי, קטמון הישנה.
נוכחים: נעמי מיוחס, בנה יצחק ואשתו דליה, ילדיהם נעם ואשתו שאנה, אוהד, ענת וניצן
אלה תולדות: שבעה דורות מכינים בני משפחת שור יין בירושלים, ביקב הוותיק בארץ. בשנת 1848 הקים אותו יצחק שור בחצר ר' מנחם ראנד, ברחוב הגיא ברובע המוסלמי. בקומה העליונה גרה המשפחה, בקומה התחתונה ייצרו את היין, ובמרתף, שאחד מקירותיו היה המשך ישיר של הכותל המערבי, יישנו את היין.
בני המשפחה הציבו את החביות כנגד הקיר הקדוש כדי לשמור עליו. חלק מהחביות נמצאות עד היום ביקב המודרני במישור אדומים. רוזה, כלתו הנמרצת של יצחק, פתחה חמארה (פונדק) בשוק מנפצי הכותנה בעיר העתיקה, וזיקקה בעצמה עראק ו"ברנדי מדיצינל". בשנות ה־30 דרשו הבריטים להוציא את היקב מחוץ לעיר העתיקה, ולאחר פרעות תרפ"ט בני המשפחה עברו לשכונת בית ישראל.
בשלב זה נפרדו עסקית ילדיה של רוזה, אברהם מאיר ומשה שלום, ובשנות ה־80 העביר משה נכדו את היקב למישור אדומים, לאחר שהעירייה דרשה להוציא את הייצור מחוץ לעיר העתיקה.
יום שחרור ירושלים: המשפחה גרה בשכונת בית ישראל, בסמוך לגבול. משה: "אני זוכר שבשבת היינו משחקים בגולות: היינו זורקים לירדנים את הגולות שלנו והם זרקו לנו את שלהם". כשהמלחמה פרצה, משה בדיוק הדביק את החלונות עם נייר דבק. "הבית שלנו היה מול עמדה ירדנית, ופתאום התחילו יריות שפילחו את החלון. תפסתי את האחים שלי וירדנו לקומה הראשונה, שהייתה מוקפת שקי חול". בחדר קטנטן הצטופפו 23 איש במשך יומיים, כשהדי ההפצצות נשמעו ללא הפסקה.
"היינו בטוחים שנמות. אמא שלי אמרה רק שימצאו אותנו ויביאו אותנו לקבר ישראל. אבא שלי, שהיה בפלמ"ח במלחמת העצמאות, חישב מאיפה הצבא יפרוץ לעיר העתיקה". מכל הבתים בסביבה, רק הבניין של משפחת שור לא נפגע. "כשיצאנו ביום השלישי החוצה הכול נהרס. כל החוטים וכל הרעפים מפוזרים על הכביש, כלבים וחתולים מתים. אחר כך שמענו ברדיו שהכותל בידינו".
לכותל הוא הגיע בפעם הראשונה בחג השבועות. "אני לא זוכר שבועות אחר שהיו בו כל כך הרבה אנשים. כל רחוב שמואל הנביא היה שחור מאנשים שהלכו לכותל. התחושה הייתה שניצלנו בנס משחיטה, ובכל שנה אבא שלי היה עושה סעודה גדולה ויום חג".
אז והיום: משה: "ירושלים היום, זה לא להאמין. הגודל, היופי שלה, אין מילים לתאר אותה. עיר אירופית יפה. אני יושב בבית קפה ברמות. פעם היה רמות? ירושלים הייתה קטנה. אחרי סנהדריה היה שטח הפקר ולא היה לאן ללכת. הכותל היום גדול הרבה יותר, עם הרחבה היפה". יוסי: "ירושלים היא חלק מהדי־אן־איי. העיר העתיקה היא בעורקיי. אני צועד בכל שבת לכותל ומוציא את השבת בכותל. זה ללכת ולראות בכל שבוע את ההיסטוריה המשפחתית".
לגדול ביקב: משה: "כשהייתי ילד קטן ורצינו לשחק, אמא שלחה אותנו ליקב כי בבית לא היה מקום. את הענבים היו מביאים בארגזים של 40 קילו וזורקים לתוך השוקת. אי אפשר להבין איך היה לנו כוח כזה. היום יש מלגזות ורמפות, אבל פעם היו לנו כוחות. מאז שאני זוכר את עצמי, כל התאריכים בבית קשורים ליין. עונת הבציר, ערב ראש השנה, ערב פסח". הוא עצמו פנה לאפיקים מקצועיים אחרים, עד שהגורל המשפחתי גבר עליו והוא חזר לנהל את היקב. "בתת־המודע הרגשתי מחויבות להמשיך את העסק המשפחתי. מורשת היא משהו שאי אפשר לכמת בכסף". במהלך הראיון הבנים הצעירים רפי ונתי מתרוצצים בין החביות, ויוסי מקווה שהם ימשיכו בדרכו, אבל מודע לכך שאי אפשר לכפות עליהם להיות כמו הדורות הקודמים: "אנחנו נולדנו ביקב ונמות ביקב".
המקום: יקב ציון, מישור אדומים.
אלה תולדות: סבו של מרדכי, יעקב אשר קופ, עלה לארץ מהונגריה בסוף המאה ה־19, אך מצד אמו, חוה גליקזון, הוא דור שישי בארץ. מרדכי גדל בעיר העתיקה ולמד ב"חיידר" בבית הכנסת החורבה, עד שהמשפחה עברה לבתי אונגרין במאה שערים. לאביו הייתה מאפיה, כך שמרדכי גדל על שמרים מגיל צעיר. הוא הצטרף לאצ"ל ולאחר מכן לפלמ"ח, ולחם במלחמת יום העצמאות. מיד לאחריה התחתן עם יוכבד קופמן, בת למשפחה הונגרית ודור חמישי בארץ.
לזוג נולדו ארבעה ילדים: שושי, נילי, רענן ורויטל. הם גרו בשכונת קריית משה, ובשנות ה־60 קנו את קפה טעמון, שהפך למוסד ירושלמי מיתולוגי. כל הבוהמה הירושלמית התארחה בטעמון: דן בן־אמוץ, יהודה עמיחי, אמנון דנקנר, פוליטיקאים כמו אהוד אולמרט וראובן ריבלין, ואפילו הפנתרים השחורים. מרדכי: "כולם ישבו אצלנו, מכל קצות הקשת הפוליטית. גם הרב כהנא, הרב לוינגר, הרב טאו. אביטל שרנסקי ישבה שם וכל הקמפיין לשחרורו של שרנסקי נעשה מטעמון". המקום הפך לשם נרדף למרכז העיר. יהודה עמיחי אפילו הציע לשנות את שם הרחוב מ"המלך ג'ורג'" ל"המלך קופ".
מרדכי: "בכל פעם שרצו לשמוע בתקשורת מה הרחוב הירושלמי חושב, היו באים לטעמון". לפני חג הפסח היה הרב שלמה קרליבך עורך במקום "סדר עניים", ומזמין עניים לערוך אמו סדר פסח כבני חורין. בכל יום חמישי יוכבד הכינה סיר צ'ולנט עצום שנגמר עד הצהריים. קירות בית משפחת קופ מעוטרים בתמונות שבהן שילמו אמנים בטעמון. לפני שנה נסגר בית הקפה, ואיתו תמה תקופה.
יום שחרור ירושלים: בשנת 1967 התגוררה המשפחה ברחוב צפניה בשכונת כרם אברהם, והטנקים שיצאו לעבר גבעת התחמושת עברו ממש ליד ביתם.
נילי: "שמענו את מפקד המחלקה נותן פקודות לחיילים. שכן שלנו, הרב סופר, איש סאטמר אבל אדם פתוח ומיוחד במינו, בירך את החיילים היוצאים לדרך ברכת כהנים,
רענן: "הייתה אופוריה גדולה. כולם באו לחגוג בטעמון. לא היה אז שמאל וימין, וגם החרדים אמרו הלל. מאז כולם הקצינו". כולם חזרו בנעליים לבנות מאבק ההריסות. רענן מספר שסקרנותו לראות את הכותל גברה: "כל הזמן שמעתי על הכותל והכותל, דמיינתי בית מקדש, וכשהגענו אבא שלי מצביע על קיר ואומר: זה הכותל. ואני התאכזבתי: זה הכותל?" אז והיום: במהלך הכיבוש הירדני התגוררה משפחה של ערבי ויהודייה במבנה של "עטרת כהנים". השניים פינו אותו בתום מלחמת ששת הימים, ומרדכי קיבל את המפתחות: הוא התבקש להכשיר את המבנה לתפילות הימים הנוראים, והפך לגבאי המסור של המקום במשך 45 שנה.
בכל שבת היה צועד מביתו בקריית משה לעיר העתיקה. "כל הידוענים של טעמון התחתנו שם". בכל יום ירושלים היו עורכים מסיבה בבית הכנסת, ובין היתר השתתפו בה במשך הזמן יצחק רבין, הרב שלמה גורן ואריאל שרון. היום רענן עומד בראש העמותה, וממשיך להפעיל את המקום.
דקל: "זו חוויה אנתרופולוגית. עשר דקות תפילה, שלוש שעות קידוש". אחד המתפללים, עדיקא, מכין במשך כל השבוע סלטים לקידוש "הפינה המזרחית", ובבית משפחת קופ היו מכינים את הגפילטע פיש. עדיקא הוא אחד מ־38 הלוחמים שיצאו לכיוון גוש עציון, ו־35 מהם נהרגו: אחד מחבריו נקע את רגלו והוא ולוחם נוסף ליוו אותו בדרך חזרה, וכך ניצלו מהטבח.
לגדול בטעמון: הדור הצעיר של משפחת קופ לא פחות נלהב מבית הקפה. דקל: "גדלנו על הסיפורים מהמקום. לפני שידעתי מי זה דן בן־אמוץ, ידעתי שהוא היה יושב שם". כל ילד שברח מבית הספר הגיע לקפה של סבא וסבתא.
יוכבד: "במשפחת קופ, ילד שיודע להרים צלחת כבר עובד בטעמון". יהב: "קופ הוא שם קוד. בכל מקום פוגשים מישהו שמכיר את המשפחה, בכל מקום בירושלים יש סיפורים".
המקום: הסלון של מרדכי ויוכבד, קריית משה.
נוכחים: מרדכי ויוכבד קופ, בנם רענן, בתם נילי ובעלה צבי ינאי, בנם עמוס ואשתו יעל וילדיהם עמיעד, נתן ומעיין.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם