היום שאחרי הסרטן: הלאה הפולניות

אז הבעיה שלי היא בעצם שהבראתי. אני יודעת שזה הדבר הכי טוב שקרה לי השנה, אבל הצלילה הזו חזרה למירוץ, לא תמיד פשוטה

שרי אורן | 8/6/2014 8:29

תגיות: היום שאחרי, תל אביב, ירושלים,

השבוע הרגשתי שתל אביב לובשת חג. אמנם חגגנו את שבועות, אבל אני לא חושבת שזו היתה הסיבה. יצאתי מהבית באחד הבקרים, מסניפה בחדר המדרגות את ריח המאפיה שלמטה, פתחתי את הדלת לרחוב והרגשתי את האנרגיה הזו שיש רק בחודש יוני. הקיץ כבר פה, אבל הוא עדיין לא מטריד, התיירים גורמים לי להרגיש מיוחדת עם העברית שבפי, ומכל עמוד חשמל ותחנת אוטובוס ניבטים אלי אירועי תרבות והופעות.

הרבה שנים תל אביב היתה בשבילי עיר של אחרים. גם כשעברתי לגור בה בתור סטודנטית, הרגשתי כמו דג שנקלע לבריכה של מישהו אחר. התחושה היתה שזו עיר של אנשים שחיים אחרת, אוכלים אחרת, ולא מוטרדים מהדברים שמתגלגלים אצלי תמיד במוח. בשלב מסוים עברתי לירושלים, ומשהו במסתורין, באויר שאפוף שאלות קיומיות, ובכבדות המרה מתוקה, הרגיש לי פחות זר.

תל אביב. ''כבר לא מרגשיה כמו דג שנקלע לבריכה של מישהו אחר''. שרי אורן

עוד ב"יום שאחרי הסרטן" ב nrg סגנון:
- היום שאחרי: מהמקום החלש הזדקקה הנשיות
- היום שאחרי: יצר ההרפתקנות עזר לי עם הסרטן
- היום שאחרי: מה קורה אחרי שמסיימים כימו'

רבות נכתב על המתח בן תל אביב לירושלים, כמו גם על הצורך בשניהם, צורך שהחזיר אותי שוב לתל אביב לפני כמה שנים, אבל המשיך לבעבע בי כל הזמן, בן ריח הים לאויר ההרים. בזמן האחרון אני מרגישה שהמטוטלת נעצרה אצלי על תל אביב, ובניגוד לכל הציפיות (שלי) אני ממש מרגישה פה בבית.

זה קרה מכל מיני סיבות, אבל אחת המשמעותיות שבהן, היא שתל אביב התגלתה כמקום נהדר להתמודד בו עם סרטן. בימים של עייפות כבדה, הייתי יוצאת להליכה על הים כדי להילחם בזה, ויחד עם האויר והאוירה זה היה קצת עובד. הייתי מסתובבת בראש חשוף וקרח, בלי להרגיש מבטים מסביב, והייתי מתמודדת עם טעם מתכתי תמידי בפה, עם קפה הפוך ועוגת פרג בבית הקפה השכונתי.

אבל מעל כל זה, המחלה פשוט נתנה לי את הלגיטימציה להנות מכל הטוב הזה בלי לחשוב אם זה בסדר או לא. בלי לחשוב שאולי עדיף להשקיע את הזמן בפעילות משמעותית, או לשמור את הכסף לעתיד.

בלי להתלבט איזה קורס לקחת כדי להתקדם בעבודה, או להרגיש צורך לעזור לנזקקי העולם. פשוט להנות מהים, השמש, הגלריות, ובתי הקפה. חופשת מחלה זה נקרא, וזו אכן חופשה. אפשרות לקבל כרטיס טיסה חזרה מפולין, ולהנות ממה שיש לתל אביב, ולעולם להציע. בלי מצפון. בלי סגפנות.

אז הבעיה שלי ביוני הזה היא בעצם שהבראתי. ולפני שאמא שלי מזדעקת בכסא, כן...אני יודעת שזה הדבר הכי טוב שקרה לי השנה, ושבריאות זה הכי חשוב, אבל הצלילה הזו חזרה למירוץ, עם כל התכנונים והמחויבויות שלו, לא תמיד פשוטה. אני נמצאת עכשיו בסוג של קו תפר. בן החופש למציאות. ומוצאת את עצמי מתלבטת עד כמה להשקיע זמן בתכנון העתיד וחזרה לשגרה, ועד כמה לקחת את הזמן ופשוט להנות מבירה קרה מול הים.

הרבה אנשים מוצאים קשר בן אורח חיים לחוץ לסרטן. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל מחפשת את התמהיל הנכון בין לחץ לרוגע, בין מחויבות לפינוק, בין חזרה לשגרה נורמלית לבין הסירוב לחזור לאותו מירוץ שהייתי בו לפני הסרטן. כי בסופו של דבר, כמו שאמרה רונה קינן לפני, אוווווווו לה לה לההה גם אני רוצה לחיות נכון.