בחזרה לעבר: טרנד טיולי השורשים תופס תאוצה
מה גורם למשפחה לקום בבוקר בהיר אחד ולצאת לטיול שורשים, ואיך הוא משפיע על חייהם מכאן והלאה?
הסיבות לכך היו מגוונות, אבל כמו הרבה דברים בחיים, הם מצטמצמים לסיבה אחת עיקרית — כסף. טיולים בחו"ל לא היו זולים, והרעיון של לבזבז חופשה יקרה על טיול במקום שהמשפחה עזבה — ואצל יהודים כמו אצל יהודים, בדרך כלל לא בנסיבות משמחות — נראה מיותר. אבל המסעות לפולין שינו את התמונה. הורים שהצטרפו כמלווים למשלחות של ילדיהם עברו חוויה משמעותית והחליטו לחזור למסע פרטי עם ניצולים קרובי משפחה כדי לשמוע ממקור ראשון את הסיפור המשפחתי. מפולין התרחבו המסעות המשפחתיים לאוקראינה ולשאר מדינות מזרח אירופה, וגם יצאו ממסגרת השואה. שורשי התופעה, ללא ספק, נעוצים במסעות ההם לפולין וברצון להספיק לשמוע מדור הסבים והסבתות את סיפור חייהם.
הצימאון לחיפוש אחר השורשים בא לידי ביטוי גם בפריחה תרבותית במוזיקה, בתיאטרון וגם ברצון להגיע לארץ המקור. בין אם מדובר בנסיעה של זוג נשוי, בחבורה של אחים או במסע של שלושה דורות, טיולי השורשים הם חוויה משפחתית מכוננת.
משה חרץ (32), נסע לפני שנתיים עם משפחתו לאוקראינה בעקבות הסב שנפטר. "סבא שלי נולד בעיירה בשם דרז'ניה. כשהיה בן 11 עצרו הקומוניסטים את אבא שלו, והמשפחה עלתה לארץ. בעצם הקומוניסטים הצילו את המשפחה שלי מהשואה, כי שאר קרובי המשפחה נספו. במהלך השנים ניסינו לדלות ממנו סיפורים על אוקראינה, אבל הוא לא סיפר.
"הוא פשוט מחק את כל הפרק הזה מהחיים שלו. הוא לא זכר אוקראינית ורוסית, רק קצת יידיש. ניסו לשכנע אותו לעשות טיול שורשים והוא תמיד אמר 'למה לחזור לשם?'" לאחר פטירתו יצאו למסע הסבתא, האחים ונציגות נבחרת של בני הדודים, במטרה להאיר את ההיסטוריה המשפחתית. "הגענו לעיירה שבה הוא גדל ונפגשנו עם ראש העיר, וגם ניסינו לברר למה עצרו את סבא רבא שלי. בהתחלה הגיבו אלינו באדיבות ואמרו שיילכו לבדוק את המסמכים, וכשהם חזרו פתאום השתנה היחס שלהם והם טענו שהם לא יודעים. המדריך המקומי, יהודי אוקראיני שקלט את הדיבורים שלהם, הסביר שכנראה לסבא שלי היו שדות והוא נעצר כבעל רכוש, והאוקראינים חששו שנתבע אותם". בסופו של דבר המסע המשפחתי היה מרגש, ולווה בהרבה פולקלור משפחתי.
"יש היום מגמה של חזרה לנוסטלגיה", מסבירה לירון אלעד, בעלת החברה "מסע בעקבות אחד" המתמחה בטיולי שורשים. "זה מתחיל בסגנון הרטרו בעולם העיצוב וממשיך בטיולי שורשים. הנגיעה בנוסטלגיה יכולה להיות בכל מיני אלמנטים, כמו להיות במקום, לחוות משהו מוחשי כמו סיפור או חפץ שקשורים לנוסטלגיה".
עם זאת, היא מסכימה שלמצב הכלכלי יש השפעה: "דור הסבים והסבתות של היום הם בגילאי 80-70 ועדיין מספיק צעירים ובעלי ממון כדי לאפשר לעצמם ולמשפחתם את הטיול. אולי הדור הקודם לא היה בריא מספיק ובשילוב עם חוסר המודעות החברתית לחשיבות המורשת המשפחתית לא ראה צורך לצאת לטיול שורשים".
אלעד עברה כמה גלגולים מקצועיים עד שהקימה את החברה, המתאימה טיולי שורשים באופן אישי. במשך עשור פעלה כעובדת סוציאלית, אך לאחר שעברה עם משפחתה למושב כמהין בדרום עברה לעבוד בתפקידי הפקה וארגון אירועים.
"המסע היה מורכב מתחנות החיים של חמותי. התחלנו במפגש הפתעה עם חברות הילדות שלה, שאותן לא פגשה 40 שנה. אחר כך אכלנו במסעדה רומנית עם ארוחה שכללה מאכלים כמו שהיא אכלה בבית שלה. משם הלכנו לבית הוריה". הטיול דרש ארגון ותיאום מראש, של ביקור בבית המשפחה למשל, או ביקור בבית הקברות היהודי שהצמחייה השתלטה עליו. "
איתרו עבורנו מראש את הקבר ופילסו את הדרך אליו, וחמותי הגיעה לקבר של האישה שהיא נקראת על שמה ושמעולם לא ראתה". גם היום, כשעברה לעסוק בתחום, השחזור של חוויות הילדות הוא חלק משמעותי מהטיול. "מה שמעניין אותי הוא לא זירת התיירות המקומית אלא תחנות החיים שקשורות לגיבור המסע. אני לוקחת זיכרונות ואלמנטים משמעותיים וממחישה אותם במקומות האותנטיים שבהם התרחשו, וכך כל בני המשפחה חווים אותם באמצעות החושים", אומרת אלעד.
המפתח לטיול מוצלח, לדבריה, הוא הכנה יסודית. "אני נפגשת עם גיבור המסע ובונה יחד איתו את סיפור החיים שלו. כשאדם מספר את סיפור החיים הוא כבר מתחיל תהליך אישי שבו הוא נזכר בסיפורים ומתכונן לחזרה למקום שעזב. השלב הבא הוא תחקיר של המשפחה במטרה לקבל מהם רקע, טלפונים, הצעות למפגשים ורעיונות למסע".
לדבריה, המפגשים עם חברים ותיקים ובני משפחה הוא החלק הכי משמעותי, שמצליח להפתיע ולרגש את גיבורי השמחה בכל פעם מחדש. "גם בארץ וגם בחו"ל אני מצלמת את בני המשפחה, ובאותו המקום אני מקרינה את הסרט שבו הם מרואיינים". בשל המורכבות של המסע, שדורש איתור כתובות ואנשים, אלעד ממליצה להיעזר במדריך מקומי, שמכיר את השפה ויכול לסייע בתיאום מול התושבים המקומיים.
טיולי השורשים אינם מוגבלים כמובן לארצות הגפילטע פיש בלבד. מרוקו היא אחד היעדים הפופולריים לטיולי שורשים, אבל לכל משפחה יש את הסיפור שלה, ואנשים מגיעים לארגנטינה, להודו, לגיאורגיה ולמעשה לכל מקום שבו יש יהודים. אחד המדריכים המבוקשים לטיולי שורשים הוא הסופר והאנתרופולוג ניסים קריספיל, המתמחה בתרבות מרוקו.
את הביקוש לטיולי שורשים הוא תולה ב"מירוץ האדיר שיש לנו בחיים, בעבודה, במשפחה וברבדים נוספים. החיים שלנו מאוד דינמיים ואנשים עושים איזושהי עצירה, מנסים להתרפק על העבר — גם אם כילדים הם התביישו בו. כשההורים סיפרו על הבית שעזבו זה לא היה מעניין, ואולי גם היה מקור להלצה ובדיחות בקרב הנוער. פתאום, כשההורים נעלמים או מזדקנים, אתה מרגיש דחף פנימי ללכת. ככל שאנשים מתבגרים הם מגלים שהם בעצם די דומים להורים שלהם, אותם ההורים שצחקו ולעגו עליהם כשניסו לספר את סיפורי הילדות והגבורה. השינוי הזה מוביל למסע קסום, רווי בהתרגשות גדולה". לדבריו, התופעה הולכת ומתעצמת.
"ככל שהחלל הרגשי בחיים מתרוקן, יש לנו תאווה למשהו שימלא אותו. ההתעסקות בחומריות ובאינטרנט — שכמה שהוא נראה ממלא הוא רק מגדיל את החלל — דוחף אותנו לחפש משהו מוחשי". קריספיל חקר במשך עשור את בתי הקברות היהודיים, והוא מסייע לרבים למצוא את קברי יקיריהם, למרות שמדובר במשימה לא פשוטה, שכן רוב בתי הקברות אינם ממופים.
אחת הסיבות שהופכות את מרוקו ליעד פופולרי לטיולי שורשים היא אווירת הביטחון לישראלים, בניגוד לחלק גדול מארצות ערב שהכניסה לרובן אינה אפשרית. אמנם יש מעט ישראלים המנסים להתגנב לתימן, עיראק ואפילו לאיראן, אבל הם לוקחים על עצמם סיכון גדול. במרוקו, לעומת זאת, היחסים בין היהודים לערבים היו טובים יחסית, והם נשמרים כך עד היום.
עדות ליחסים הטובים היא כנס מיוחד שנערך ליהודים יוצאי העיירה ספרו, הסמוכה לעיר פס, שראש העיירה ארגן בעצמו. 60 המקומות לכנס אזלו במהירות.
"הייתה קבוצה הטרוגנית של אנשים, מגיל 16 עד גיל 79, שהמשותף לכולם הוא שורשים בעיר", מספרת סימה סייג, אחת המשתתפות, שנסעה יחד עם אמה, שני אחיה ודודתה. לדבריה, זו הייתה חוויה משפחתית מגבשת. "זה היה הפורמט המושלם — גם משפחה וגם חברים קרובים".
אמה של סייג עלתה לארץ בגיל ארבע, אבל הסיפורים על ספרו הם חלק מההווי המשפחתי. "מבחינת סבתא שלי זאת ה–עיר, והמקום פשוט פסטורלי. תמיד שמענו רק דברים טובים, וידענו שהיה קשר טוב עם הממשל, עם המוסלמים והמלך. ברגע שאחרי העזיבה הם כבר כתבו שיר אהבה לספרו". סייג השתוקקה לראות את המקום שעומד מאחורי הסיפורים.
המפגש הראשוני היה לא קל. "בהתחלה ביקרנו במלאח', הגטו של היהודים, והכל שם היה הרוס, צפוף, חשוך ומוזנח. היה לי קשה לדמיין את המשפחה שלי גרה שם. זה ממש הכניס אותי לדיכאון". לכל משפחה הוצמד תושב מקומי שהתכונן מבעוד מועד ולקח אותה לבית המשפחה, ושם חיכתה לסייג הפתעה. "מתברר שסבא וסבתא שלי לא גרו במלאח', אלא בבית גדול מחוץ לחומות הגטו ולסבא שלי הייתה חנות. היה מרגש מאוד לעבור בעיר ולראות מקומות שסבא וסבתא שלי הסתובבו בהם. יש הרבה משפחות שעזבו מקומות כי היה להם רע. הם ברחו. סבא וסבתא שלי עלו מתוך אהבה טהורה לארץ ישראל".
התושבים המקומיים מדברים על היהודים בגעגוע ובנוסטלגיה, והדבר בא לידי ביטוי בשמירה על בית הקברות היהודי המסודר והמטופח. שיאו של הביקור היה במרכז "אם הבנים", המרכז היהודי המקומי שנראה כאילו הזמן בו עצר מלכת. "כשנכנסנו לחדר המנהל, מערכת השעות עדיין הייתה תלויה על הקיר. הכל שמור ומטופל. היו שם מחברות ומסמכים מלפני 50 שנה, משפחה אחת מצאה תעודה של הבן שלה וזה היה מאוד מרגש. במרכז המתחם יש בית כנסת מדהים. ממש הרגשתי בבית", אומרת סייג.
הקבוצה המשיכה לטייל בשאר הנופים שיש למרוקו להציע, ואף הגיעה למדבר סהרה, אך מבחינתה, הביקור בספרו היה גולת הכותרת של הטיול: "הביקור בספרו עשה לי סדר והשלים לי הרבה חלקי סיפורים. כשאתה עושה עבודת שורשים בגיל 14 אתה קולט דברים לגמרי שונה ומדמיין אותם אחרת. הרגשתי שהנה, יש מקום שאפשר לחזור אליו והייתי רוצה לחוות אותו שוב בצורה שונה, לבוא לנופש למשל. למדתי הרבה על החיים של סבא וסבתא שלי ולמדתי גם להעריך את החיים שלנו היום בישראל".
עבור רוב המשפחות מדובר במסע מגבש, אבל קריספיל מזכיר שחלק מהמשפחות עוברות תהליך מורכב שבו נוגעים בנקודות רגישות. "יש הרבה מקומות אפלים שלא טופלו ביחסים בין הילדים וההורים. ההורים נטמעו בחיים בארץ והתביישו במקומות שמהם באו, אף שהייתה שם תרבות מפוארת. אני מעריך שזה קורה יותר לניצולי שואה, אבל גם בקהילות שלא עברו שואה וזעזועים, הסתירו דברים. כשאתה מגיע למקום, כל מיני פינות נסתרות נפתחות פתאום. זה תמיד מלווה בבכי והתרגשות ואין ספק שזו חוויה משמעותית". גם הוא נתקל בהתנגדות של הדור הוותיק ליציאה לטיול, בעיקר בטענה של "מה יש לי לחפש במרוקו", אך בזכות שכנוע של הילדים הם מסכימים להצטרף לטיול.
"בשלב מסוים של החיים מתעוררת ערגה למקומות שההורים סיפרו עליהם, ואז מגיעים אל המקומות האלו ומתרפקים. הילדים מבינים יותר את העולם שבאו ממנו. יש ממד של תיקון ביחסים עם ההורים או עם הקרובים, וקשרים שהתערערו בין בני משפחה מתחדשים בעקבות הטיול. אצל אחים שלא דיברו ביניהם שנים על כל מיני רקעים פתאום הלבבות נפתחים, ויש תיקון גדול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם