לשבור את הקרח: מסע אל לפלנד הלבנה
רחצה בים קפוא, דהרה במזחלות איילים וכלבים וצפייה בזוהר הקוטב הצפוני: יומן מסע בלפלנד הלבנה, ואף מילה על נילס הולגרסון
רגע אחד במהלך השיט במפרץ בוטניה הקפוא היה גולת הכותרת של הטיול שלנו בלפלנד. הפלגנו בשוברת קרח המסוגלת לבקע גושי קרח עצומים ולפלס את הדרך לספינות אחרות. בשלב מסוים דוממה הספינה את מנועיה, ועצרה באגם קטן של קרח שבור ומים בלב הים הקפוא. הצוות הוריד כבש אל הקרח, וכולנו נקראנו לרדת לבטן האונייה. נשארתי בחוץ, מצלמת, ולפתע החלו כולם לעלות אל הסיפון, כאילו מכוכב אחר: לבושים בחליפות גומי אדומות, מדדים באיטיות. התאפקתי לא לצחוק. חבורות־חבורות של פינגווינים אדומים יורדות אל הקרח, ומשם אל מימי האגם שיצרה הספינה. החליפות מסייעות להם לצוף, ואני על הסיפון מצלמת ומצלמת. כולם צווחים באושר, עוצמים עיניים בהנאה. האמיצים שבהם מחזיקים גושי קרח על גופם כאילו היו דובי קוטב. כשהגיע הזמן לעלות, תה חם חיכה לכולם על הסיפון. (מירי)
מרחבי שלג, עצי מחט ואיילים: עד לפני כמה שנים לפלנד נראתה לי כארץ מיתולוגית רחוקה, וההיכרות היחידה שלי איתה הייתה דרך ספרה של הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן, “אלה קרי, הילדה מלפלנד”. כשהגענו לשם נפגשנו עם המדריכה המקומית, צעירה לאפית שזו לה הקבוצה הראשונה שהיא מדריכה. לרגע דימינו שזו אלה קרי עצמה, עם הפנים העגולות, השיער הבהיר והלחיים הוורדרדות. שמה היה איינו (כמו I Know, באנגלית), אך משום מה המדריכה הישראלית שלנו, חדווה, קראה לה כל הזמן יונו (You Know), ולא הבינה למה היא לא עונה לה. (יפה)
התחנה הראשונה שלנו הייתה Safartica, חנות להשכרת ציוד ארקטי. קיבלנו סרבלים, מגפי שלג, כפפות, צעיפים וגרביים חמים. מחוממים ומחויכים יצאנו אל היער, לפגוש את חוטבי העצים. לאחר צעידה ארוכה על הנהר הקפוא, וכשירד עלינו החושך, הגענו לבקתה שבמרכזה בערה אש חמימה. שם קיבלו המקומיים את פנינו בתה מהביל של פירות יער:
טעם גן עדן. (יפה)
את היום השני התחלנו באגם קפוא, ושם לימדו אותנו לחצוב בור במקדח ידני, לזרוק לתוכו חכה עם פיתיון ולהמתין לדגים שייתפסו בחכותינו. ההוראות היו לנתק את הדגים מהקרס ולהשליכם על השלג, לתועלת המקומיים: “השועלים יבואו לאכול אותם, נצוד את השועלים, וכך יהיה אוכל לאיילים ופרוות לציידים”. אנחנו ריחמנו על הדגים המפרפרים בשלג. בלי שאחרים יבחינו, החזרנו אותם למים הקפואים. (יפה)
עברנו קורס רכיבה קצר בחוות האיילים, וקיבלתי את הרתמה לידי. מירי ישבה מאחור, מוכנה עם המצלמה. לפתע פרץ האייל בריצה מטורפת, ולא עזרו השיעור הקצר שקיבלנו או משיכות החבל. ממסע המזחלות הזה אני זוכרת את השלג המוטח אל פנינו, את ה”שמע ישראל” של מירי, ואת הצחוק הבלתי נשלט שלי.
אחרי האיילים עברנו לנהוג באופנועי שלג. רכבנו על פני נהרות ואגמים קפואים ובתוך יערות אינסופיים. קשה לתמרן באופנועים הללו, המאמץ כביר. בסיבובים מוכרחים להיזהר מאוד. בסוף המסע מתקבלים כאבי הכתפיים באהבה, כי הנוף מדהים והחוויה מרגשת.
היה זה יום שישי, ובסיום המסע חזרנו למלון להתכונן לשבת. אחד האולמות הוסב לבית כנסת, ולשם ירדנו כולנו להתפלל. בשבת עמדתי והבטתי באירוע שלא מהעולם הזה: אי שם בקוטב הקפוא, יהודים מוציאים ספר תורה (שהובא איתנו במיוחד באמצעות חברת ‘כרמל לג’נד’) ומתפללים. (יפה)
הקבוצה צועדת. במעבה היער המושלג אני פונה לכיוון הנהר הקפוא. פה ושם נבקע הקרח, והמים נחשפים. השמים בגוון אדום־כחול, ועצי לבנה מימין ומשמאל ממסגרים את הצבע בגוונים כהים. הערב מתחיל לרדת. דממה. אני מביטה ימינה ושמאלה: נותרתי לבד. איפה כולם? החלטתי לצעוד אל תוך היער. מצלמה מימין, מצלמה משמאל, תרמיל על הגב ויאללה.
הרעש היחיד הוא קול גריסת השלג תחת כפות רגליי. הקור מקפיא. אין זכר לאיש. החשכה מתחילה לתעתע. “הלו, מישהו שומע אותי?” אני צועקת. אין קול ואין עונה. מילא. החשש היחיד הוא ממתקפת זאבים.
החלטתי לשוב לאחור, אט־אט, ושלפתי פנס. עקבותיי כבר מיטשטשים: הנה, כאן פניתי ימינה, כאן פניתי שמאלה. מבין העצים מתגלה נקודת אור: על הדרך הראשית ממתין הרכב שבו הגענו, אורותיו דולקים. (מירי)
בחוות הכלבים נביחות עד לב השמים: הכלבים רוקעים ברגליהם וכאילו מחכים לפקודה “זוז”. כל זוג עולה על מזחלת שמושכים שישה כלבים. אולי יש כאן צער בעלי חיים? אני שואלת שאלות ומקבלת תשובות, אבל כלב אחד בולט בנביחותיו, המזכירות יללות אנושיות. עיניו עצובות. פיו נפער ביללה מתמשכת, מקפיאת דם. יפה שומעת ביללה קריאה נואשת: “אבא!” אנו מלטפות אותו. הוא מניח ראשו על ברכי יפה ועוצם את עיניו, עד שנשמעת הקריאה לעלות למזחלות. הכלבים מכירים את הדרך היטב, ואנו מפליגים אל מעבה היער הקפוא. רק מזחלת אחת התהפכה, וברוך השם כולם יצאו ללא פגע, כולל הכלבים. (מירי)
מה שנשאר מהזוהר
שלושה דברים בלפלנד: אלה קרי של אסטריד לינדגרן, נילס הולגרסון של סלמה לגרלף, והזוהר הצפוני. במוצאי שבת אספתי תרמיל, שתי מצלמות, חצובה ופנס, ויצאנו לדרך. לבושים בכמה שכבות של בגדים הלכנו לאתר חשוך במיוחד כדי לצפות בזוהר. האגם חשוך, השמים בהירים, החודש מתאים: תנאים אופיטמיליים. חולפות שלוש שעות. הקור מקפיא. קופצים במקום, משפשפים ידיים, מנסים להתחמם. מחכים. העיניים נשואות לאופק. לפתע, מעל האופק, נפרש מעין סדין לבן. זהו זה. החשיפות ארוכות, וכשאני עוצרת להביט בצילום ושואגת: “יש!” כולם מצטופפים מול המסך. כן, הנצחתי את הזוהר. הצילום מעט מטושטש, והזוהר רחוק מאוד. אבל מה זה חשוב. המעטים שנותרו והמתינו חוזרים למלון, ואני נשארת לבד - באמת לבד: שמיים זרועי כוכבים, שלג מקצה עד קצה, עצי לבנה דוממים. איזה עולם נפלא בראת. (מירי)
קרני אייל על הצוואר
אנו מתארחים ב”קוטה”, בקתת התושבים המקומיים. צורתה מעוגלת, וגגה חרוט פתוח. אש בוערת במרכז הקוטה, בריח נעים של גזעים וגחלים, והעשן הכחלחל מיתמר מעלה ויוצא בפתח החרוט. ספסלי העץ סביב מכוסים בעורות איילים. אנו שותים חליטת פירות יער, ומאזינים ללאפי תושב המקום, לבוש בתלבושת מקומית, המספר סיפורי עם ומורשת לאפיים. בידיו הוא אוחז בקרני אייל, שמטרתם לשחרר מתחים באמצעות לחיצות על הצוואר. מי שזקוק לטיפול רציני יותר זוכה ללחיצה על הצוואר בעזרת סכין לאפית: אל דאגה, הצוואר נשאר שלם. לאחר הטיפול אנו לוגמים חלב איילים מגביע עץ. (מירי)
טלית של לובן
רוח קרה, שמים מקצה עד קצה, בד לבן מתנופף ומילות תפילה. על הספינה שבה הפלגנו נערכה תפילת שחרית, והגברים התעטפו בטליתות על רקע המפרץ הצחור כדי ליצור טוהר צפוני מתחת לאור הקוטב. (מירי)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם