ראשי » סגנון » בריאות

היום שאחרי הסרטן: שטחים של חוסר ודאות

קצת עייפתי מהפעלת מנגנוני ההתמודדות שלי, מהניסיון לקחת דברים בקלות ולהפוך כל דבר לשלב בדרך, עם סוף טוב וארומה אופטימית

לפני כמה שנים, בימי הראשונים בניכור התלאביבי, ישבתי בשעת ערב בחדר החדש שלי, כאשר סביבי כוננית איקאה, מזרן ישן, מחשב ושני כסאות. הייתי בלי עבודה, בלי אהבה, ובלי מזגן. חבר הציע לי בטלפון לנסות לפתור את המשבר בשיטה המקובלת, ולחפש קצת חום ואהבה ברשת. אז כתבתי בפיד שלי "מחפשת קצת אהבה, תנו", נשענתי אחורה בכסא, וחיכיתי.

התוצאות לא היו מרשימות, אבל בכל זאת קיבלתי קצת לייקים ותגובות, וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את המקום האנושי שפייסבוק יכול למלא. אמתי.

עוד ב"יום שאחרי הסרטן" ב nrg סגנון:
- היום שאחרי הסרטן: עסקה עם השטן
- היום שאחרי הסרטן: צאו לי מהרחם
- היום שאחרי הסרטן: הלאה הפולניות
 
זה לא הוביל לרומן רשת רציני, המשכתי לאשר חברות רק לאנשים שאני באמת מכירה, אף פעם לא כתבתי איך קמתי הבוקר או כמה זמן עמדתי בפקק לעבודה, ותמונות שלי נראו פה ושם רק כשחברים תייגו אותי באירוע חברתי. קצת כמו במרד הקטן שעשיתי בתיכון, כשלא הסכמתי לקנות סנדלי שורש כי לכולם היה, גם פה לא רציתי להצטרף לחגיגה. קצת סנובית מתנשאת, קצת ביישנית.

הגישה שלי השתנתה כשפתחתי בלוג. הוא התחיל מתוך הרצון לשתף חברים במצב הרפואי שלי, אבל מהר מאוד הפך לעניין בפני עצמו. ומהרגע שנכנסתי לעולמם המופלא של הבלוגרים, גם פתחתי את הסכר בכל מה שקשור לשיתוף בפייסבוק. הבנתי את הכוח הגדול של דינמיקה חברתית מהירה, גם אם היא עוברת דרך מסך. הבנתי את הצורך באהבה ברשת, את הרצון להיות קיים שם, וגם את התחושה הפתטית שלפעמים נלווית לכך. בסך הכל הכללי, אני בעד.

הימים האחרונים היו ימי רשת גועשים ושוצפים. הפיד שלי אכלס כל-כך הרבה סטטוסים, אמירות, דעות ושיתופים מכל הכיוונים, שכמעט הרגשתי את הגצים עפים וחורכים חלקים מהמסך. לכאורה זה מבורך, יוצר אנרגיה של אכפתיות,

ולא מאפשר לשבת בבית באדישות אופיינית, אבל לפעמים לא ברור לי איפה עובר הגבול בן המעורבות הזו לבין סוג חדש של אדישות שמוזן מהבעת דעות בכמה תקתוקי מקלדת, בלי צורך לעמוד מאחוריהן. כל הקלחת הזו, שטחים שלמים של בלבול וחוסר בהירות, גרמה לי לרצות לסגור את המחשב, להיכנס מתחת לשמיכה ולחכות שם עד יעבור זעם.

אני לא יודעת איך לכתוב בלי לשים את הנשמה שלי בין המילים, לא מצליחה להביע עמדה רציונלית בלי לעבור גם דרך מסננים רגשיים. לפעמים אני נבהלת מהחלקים שלי שעולים ברשת וזמינים לכולם, ומוצאת את עצמי מתגעגעת לימים שלחברים שלא דיברתי איתם הרבה זמן לא היה מושג איך אני נראית היום או מה בגדול עובר עלי. אבל רוב הזמן, מרחב האינטרנט הוא בשבילי תרגיל באומץ. לספוג את כל הבלגן, לנשום עמוק, לעצום עיניים, וללחוץ "פוסט".

הבוקר יצאתי להרגיע את הראש מול הים. הוא אמנם נמצא בטווח הטילים, אבל איכשהו תמיד מרגיש רגוע ובטוח. הסתכלתי הכי רחוק שהצלחתי לאופק, והרגשתי שוב בשטח ההפקר של חוסר הוודאות. קצת עייפה מהפעלת מנגנוני ההתמודדות שלי, מהניסיון לקחת דברים בקלות ולהפוך כל דבר לשלב בדרך, עם סוף טוב וארומה של אופטימיות. כי בעצם, אני לא יודעת איפה אהיה עוד חודשיים, לא בטוחה שהמצב במזרח התיכון ישתפר אי פעם, ולא שוללת שאולי יום אחד אתמודד עם סבב נוסף של סרטן.


היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...