אבא בדרכים נכנס להיכל הפז"מ ללא יראת כבוד
כשמישהו אחר היה כאן קודם, זה עושה אותו חכם יותר? ואיך זה עובד בתוך המשפחה? ולמה החברה הישראלית ממהרת "לתפוס תחת" על הילדים שלה
נתינת כבוד לפז"מ מתרחשת בגלל המחשבה שלאדם אשר ניצב במקום או במצב מסוים יותר זמן, יש מאיזושהי סיבה זכויות יתר. במילים אחרות, פז"מ זה כשאין זה שום תימוכין לשטויות שאדם פולט אבל הוא פולט אותן כבר מספיק שנים כדי שיקחו אותן ברצינות.
האם אנחנו מבטלים את האחר ואת דעותיו רק כי הוא לא עמד מספיק זמן או בכלל בפני מציאות מסוימת? הרי אם יש נכון בהנחה הזו, אפשר היה לשלוח את רוב המדענים הביתה. ועדיין התשובה היא כן.
בהיכל הפז"מ כל הבדל הוא לגיטימי ולכאורה מוכיח משהו. ילדי תת חובה לא משחקים עם גן, חטיבה עם יסודי, צבא ותיכון, לפני טיול - אחרי טיול, חברים – נשואים, תואר אחד או שניים, עם ילדים, בלי ילדים, כמה ילדים? ואני יכול להמשיך שעות.
עובדה קטנה ובעייתית בהלך המחשבה הזה, היא שקידמה מגיעה מה"צעירים". אלו ללא הניסיון הרחב וללא הקיבעון המחשבתי. לפז"מניקים יש יכולת לבטל רעיון בשתי בדיחות חצי מצחיקות וה"כוח" להפחיד את האנשים מסביב לרעיון החדש. זה כמו שמחשב תואם אי בי אם יגיד לmackbook "אחי, רד מזה, אנחנו כבר 5 שנים יושבים על הבעיה ואתה ילד".
ואיפה עובר הגבול? כשאמא לשלוש מדברת לאמא עם ילד אחד כמו תינוקת - זה מרגיז. כשגרוש פלוס 2 מתנשא על נשוי פלוס אחד - זה ממש מרתיח. אבל כשהורה מסביר לילד על השקפת עולמו בתמיכת טיעון ה"כי אני אמרתי" - זה פשוט גרוטסקי.
אנחנו יוצרים בילד שלנו בדיוק את אותו חלל של בורות. ההרגשה שמגיע לך משהו רק בגלל שאתה יותר גדול (בריונות?) או יותר פז"מניק אל מול הצד השני, שאולי אומר דברי טעם, אבל הוא פחות זמן פה ולך אין כוח, חשק או יכולת להסביר את זה אחרת.
אנחנו מאד מתנשאים גם במקומות שכבר בחרנו ללמד ניסיון - אוניברסיטאות=גילדות מידע. מסתירים את חוסר הביטחון שלנו במעטה של קדושת פז"ם - צה"ל, ובפרט ביננו לבין ילדנו - "אוי הצעירים של היום". ואז אנחנו מתלוננים שההיסטוריה חוזרת על עצמה?
תסתכלו על מריבות אחים, באיזה דיוק הם משתמשים במשפטי המחץ שלנו, או יותר נכון להגיד הם מצטטים את ה"משפטים המוחצים".
בין הורה לילד הפז"מ עלול ליצור קונפליקט מאד מסוכן. ההורה נוטה להשתמש בהיותו הורה כחיזוק לטענות בוויכוחים שהוא לא מוצא בהן הטעם או פשוט לא יודע איך להסביר לילד את ההיגיון שמאחורי ההחלטה. למרבה ההפתעה, הנטייה הזאת מועתקת לחלוטין על ידי הילד וידועה בשמה הנפוץ "תסמונת כי אני יותר..."
במציאות אין נכון ולא נכון, ואין ממש חוקים להתנהלות בעולם הזה, מלבד לכך שנקשיב לרעיונות שמתפתחים סביבנו תדיר. למעשה, זה בדיוק מה שאנחנו מבקשים מהילדים שלנו.
קצת יותר צניעות בנפנוף הפז"מ בתקשורת הבינאישית עם האנשים הקטנים האלו שאנחנו כל-כך אוהבים, רק תועיל - גם להם וגם לנו, במיוחד אם עוד לא סיימנו להסביר לעצמנו את הרעיונות שאנחנו רוצים להנחיל הלאה, לדור הבא שישן בחדר השני.
רועי ויינשטיין, אבא לשלוש, כותב את הבלוג "אבא בדרכים" באתר אבהות ישראלית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם