"אף רופא לא האמין שאחיה לאחר התאונה"
הרופאים ביחידה לטיפול נמרץ לא האמינו שפרופ' דוד קשדן יחיה. כששרד, הרופאים במחלקה השיקומית לא האמינו שיוכל לעמוד על רגליו. אבל קשדן, מגדולי המתמטיקאים שחיו בארץ, הפתיע את כולם
פחות מ-24 שעות קודם לכן יצא פרופ' קשדן - מתמטיקאי בעל שם עולמי, חבר האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית וחתן פרס ישראל במתמטיקה ובמדעי המחשב – לרכיבת אופניים משותפת עם בנו, עלי. כמעט 80 קילומטרים כבר היו מאחוריהם, כשנהג משאית שהחל את יום עבודתו פגע באב. קשדן נותר שרוע על הכביש, סמוך לקניון מלחה בירושלים, בעוד הנהג מתרחק מהמקום במהירות.
הפצוע הובהל לבית החולים במצב קריטי, כשהוא סובל מפגיעה קשה באגן ומדימום בלתי פוסק. כשנדמה היה שהכול אבוד, ובני משפחתו של קשדן כבר הוזעקו כדי להיפרד ממנו, נמצאה התרופה שתייצב את מערכות גופו. אחר כך באו ארבעה חודשים של אשפוז, ניתוחים, טיפולים והתייעצויות עם רופאים מכל העולם, ולאחריהם חמישה חודשים ארוכים של שיקום, שעדיין לא תם.
לאחרונה שב פרופ' קשדן לביתו. גופו חלש, הוא עדיין לא מתפקד באופן מלא ועצמאי, אך רוחו איתנה ומוחו החד לא נפגע. "מצד שני אין גם שום שיפור ביכולות המנטליות שלי", הוא מעיר בציניות אופיינית. אנחנו נפגשים בחדר העבודה רחב הידיים שלו, בביתו בשכונת קטמון הירושלמית. שניים מקירות החדר מוסתרים בספריות ענק, מהרצפה ועד לתקרה, אך אין בהן ולו ספר מתמטיקה אחד. רק ספרי קודש – שאליהם התוודע בעקבות חזרתו בתשובה - וספרות קלאסית. מקום של כבוד מוקדש לאנציקלופדיית אוקספורד לביזנטיים, שערך אביו של קשדן, ההיסטוריון אלכסנדר אלכסנדרוביץ'. במיקום מוצנע תלויה התעודה המכתירה את פרופ' קשדן כחתן פרס ישראל. שורה של תעודות ופרסים אחרים שזכה בהם במהלך השנים בזכות עבודתו פורצת הדרך בתחום תורת החבורות, טמונה במעמקי המגירות.
קשדן הוא איש של מספרים ונוסחאות, לא של רגשות משתפכים, ובכל זאת חשוב לו לחלוק שיעור רוחני חשוב שלימדה אותו התאונה: "למדתי להעריך כל רגע בחיים ולדעת ששום דבר אינו מובן מאליו. מה שהכי חשוב זה לשמור על אופטימיות. זו התכונה שסייעה לי תמיד, ועזרה לי גם עכשיו. זה, והרבה עבודה קשה".
בגיל 68, דוד קשדן - האיש שכבש את פסגת הקילימנג'רו באפריקה, העפיל אל הרי האוורסט, הצטרף אל צעירים ממנו בטרֶק אל המאצ'ו-פיצ'ו בפרו וכבש אינספור פסגות אינטלקטואליות - מתחיל מחדש. בעזרת משפחה תומכת ונחישות בלתי נדלית הוא מוכיח כי הקלישאה נכונה: אין דבר העומד בפני הרצון. כמעט. לרכיבה הוא לא חזר, בינתיים.
האופניים ליוו אותו מגיל צעיר. בעבר השתמש בהם רק ככלי תחבורה, בעיקר בין הבית לאוניברסיטה, עד שלפני חמש שנים גילה את הרכיבה הספורטיבית המקצועית. הוא החל לרכוב ביחד עם בנו עלי (45), והשניים נהגו לדווש מדי בוקר לאורך כשלושים קילומטר. הם היו יוצאים בחמש, רוכבים במשך שעה או שעה וחצי, ובשבע כבר היה פרופ' קשדן מתייצב לתפילה במניין בבית הכנסת בקטמון. בחורף החלו את הרכיבה עוד בשעות החשכה, מקפידים לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים, לפעמים נופלים אבל תמיד קמים.
ביום ראשון, 6 באוקטובר 2013, יצאו השניים לדרכם בשעה הקבועה, אבל המסלול הפעם היה שונה מהרגיל. ביום שישי באותו שבוע הם היו אמורים להשתתף ב'גראן פונדו' בירושלים - מסלול מאתגר באורך של 148 ק"מ וטיפוס מצטבר. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נערך בבירת ישראל מירוץ מהסוג הזה, שמתקיים בבירות אחרות בעולם. המסלול עבר בין האתרים החשובים של העיר, והמשיך לבית-שמש ובחזרה. הקשדנים החליטו לצאת לנסיעת אימון ממוקדת שבה יאמדו את הקושי במסלול, ויתנסו בירידות ובעליות שבין בית-שמש לירושלים.
אחרי שלוש שעות רכיבה, כשכבר היו בשטח עירוני בדרכם חזרה הביתה, אירעה התאונה. עלי, שרכב מטרים אחדים לפני אביו, שמע לפתע רעש חזק. כשהביט לאחור, ראה את האב מוטל על הארץ. "מיד הבנתי שזו תאונה ולא רק נפילה", הוא משחזר. "נפלנו בעבר הרבה פעמים וקמנו, זה קורה, אבל הפעם אבא לא קם ואפילו לא זז".
באותן שניות קריטיות נזכר עלי במה שהסביר לו פעם חבר, מתנדב במד"א – "הדבר היחיד שיציל אותך בשעת חירום זה הטלפון". "התקשרתי מיד לכל המספרים שמתחילים במאה. אחרי כעשר דקות, שהיו הכי ארוכות בחיים שלי, הגיע למקום אמבולנס", הוא מספר.
הצוות החל לטפל בפרופ' קשדן, שסבל מפגיעה רב-מערכתית ופרפר בין חיים למוות. עלי לא הבין עדיין את חומרת המצב, עד ששאל את הפרמדיקים לאן מסיעים את אביו, והם ענו לו שפצועים במצב כזה חייבים לקחת ליחידת הטראומה בהדסה עין-כרם. מי שהוזעק שם לטפל בקשדן וליווה בהמשך את שיקומו היה פרופ' אבי ריבקינד, מנהל יחידת הטראומה במחלקה הכירורגית בהדסה. "האגן שלו היה מרוסק לגמרי, ושתי הרגליים היו במצב של degloving injury - היפרדות פנימית של הרקמות", משחזר פרופ' ריבקינד. "אבל הבעיה המרכזית הייתה דימום קשה ובלתי פוסק.
ב-48 השעות הראשונות לאחר הפציעה נתנו לו למעלה מ-150 מנות דם ותוצריו, אבל הוא נכנס למה שאנחנו קוראים 'מעגל המוות' – הפרעות קרישה, הפרעות טמפרטורה וחומציות יתר. ראינו שכל מה שאנחנו עושים כדי לעצור את הדימום לא עוזר. הוא פשוט המשיך לשחות בברכות דם".
בוכים ניצבו סביב מיטתו של קשדן הרעיה, הילדים והאם. הם מיאנו להאמין כי אהובם, שתמיד היה פעיל ונמרץ, שוכב כך מחוסר הכרה, על סף מוות. "הגוף שלו לא היה בטוח שהוא רוצה להישאר כאן", אומר עלי. "אבל הנשמה של אבא היא פייטרית, והיא לא נכנעה".
כמוצא אחרון החליט ריבקינד לטפל בקשדן באמצעות התרופה נובו 7, שמוכרת בקרב הרופאים בארץ כ"תרופת הפיגועים". במקור היא נועדה לטיפול בבעיות הקרישה של חולי המופיליה, אך בימי האינתיפאדה השנייה סייעה התרופה הזו בטיפול בפצועי פיגועים שסבלו מדימומים קשים. בשל מחירה הגבוה - כעשרת אלפים דולר למנה - היא אינה נמצאת בשימוש תדיר, אלא רק כאשר כל טיפול אחר כשל. אחרי מנה ראשונה של התרופה, מצבו של קשדן עדיין לא השתפר. רק אחרי מנה נוספת הדימום נפסק. חייו של הפצוע ניצלו.
בית החולים הדסה היה בעיצומו של משבר כלכלי קשה, אבל ריבקינד אומר כי מרגע שהבין שרק הנובו 7 היקרה תוכל להציל את קשדן, הוא לא היסס. "באותו הרגע לא הייתה לי בכלל התלבטות. נתנו לו שתי מנות של התרופה, ואם היה צורך הוא היה מקבל גם מנה שלישית ורביעית. להביא את המטופל שלך למודעת אבל שחורה זה אולי הכי קל וזול, אבל השאלה היא אם אתה חי עם זה אחר כך בשלום, ואיך אתה נרדם בלילה. אני לא מסוגל להירדם. אני יודע שאפשר לעשות הרבה, ואני לא מוותר. הצוות כאן לא מוותר על אף חולה. אני יכול להגיד לך בוודאות שאין הרבה מקומות בעולם שהאדם היה נכנס אליהם במצב כזה ויוצא בחיים".
כשאני שואלת את ריבקינד האם כל פצוע קשה זוכה לטיפול כזה, או רק מדענים בעלי שם, הוא נעלב. "במהלך הטיפול הראשוני לא היה לנו בכלל מושג במי מדובר. רק אחר כך אמרו לי שהוא חתן פרס ישראל, וגם אז לא ידעתי באיזה תחום. מאוחר יותר הבנו מיהו, אבל אני יכול לומר בוודאות שגם פצוע אחר היה מקבל יחס זהה".
שיעורים ממיטת האשפוז
גם אחרי קבלת התרופה המשיך פרופ' קשדן לשכב כשהוא מורדם ומונשם, מוקף בבני משפחתו המתפללים להחלמתו. רק כעבור תשעה ימים החל תהליך שיפור הדרגתי תוך עליות ומורדות, שני צעדים קדימה וצעד אחורה. את התקופה הזו מכנה דוד קשדן "חור שחור". הוא לא זוכר את הטיפולים האינטנסיביים שקיבל, רק את חלומותיו. "זו הייתה תקופה יפה. טיילתי מהמיטה שלי בכל העולם - בדרום אמריקה, בגרמניה ובארמונות עתיקים בצרפת".
רק אחרי חודשיים חזר קשדן להכרה ולמד לדעת שהוא בהדסה. הטיפולים שעבר בבית החולים היו אינסופיים. השתלות עור, ניתוחים, טיפול בפצעים שהסתבך, זיהומים שבאו והלכו. הצוות הרפואי התייעץ עם קולגות ברחבי העולם, מומחים לכירורגיה ולטראומה, וגם המשפחה עירבה רופאים מחו"ל שהכירה. ריבקינד מדגיש כי שיקולי אגו אינם משחקים תפקיד במצבים כאלה. "אני מאוד גאה בכך שמרחבי העולם עזרו לנו לטפל בפרופ' קשדן. האחריות לטיפול היא שלנו, אבל מעבר לאוקיינוס תמכו בנו ועודדו בעצות ובידע רפואי. בסופו של יום, אף אחד לא יזכור מי הציע מה; מה שחשוב זה שהיום הוא ממשיך ללמד סטודנטים, לתרום לעולם המדע ולעשות קידוש עם משפחתו מדי שבת. המטרה שלנו היא להוציא מכאן אנשים בחיים, ומבחינתי כל הדרכים לכך כשרות".
לצד סוללת הרופאים שהתייצבה לעזרתו, העוגן האחר של קשדן הייתה הלנה, רעייתו מזה 46 שנים. במשך כל תשעת חודשי הטיפול והשיקום היא שמה את החיים שלה על 'הולד', ושהתה לצד בעלה כל יום, כל היום. "כשהקב"ה דיבר על 'עזר כנגדו', אני לא יודע אם הוא שיער לאיזו רמה ניתן לקחת את זה", אומר עלי . "אמא שלי הגיעה לבית החולים כל יום לפני שבע בבוקר, ונשארה שם עד תשע בלילה. בחודש שבו אבא היה מאושפז במחלקת כירורגיה במגדל של עין-כרם – בין שלושת החודשים בטיפול נמרץ וחמשת החודשים בשיקום – היא גם ישנה על הספה בחדר שלו כל לילה. זה היה הבית שלה במשך חודש. וכשאבא הועבר לשיקום בהר הצופים, וחלק את החדר עם פצוע אחר, אמא נשארה שם בשבתות, וישנה על הרצפה לידו".
פרופ' קשדן ובני משפחתו מרעיפים שבחים על אנשי בית החולים, ובפרט על צוות היחידה לטיפול נמרץ, שעבדו במסירות גם בחודשים הקשים שעברו על הדסה. "פרופ' ריבקינד, ראש מחלקת אורתופדיה פרופ' אירי ליברגל, המומחה לכלי דם ד"ר יקי סמט ורופאים מדהימים נוספים, עשו הכול כדי להציל את חייו של רוכב האופניים האנונימי שהגיע אליהם. והם הצליחו, כי זו משימת חייהם – להציל חיים כל יום מחדש", אומר עלי. "בזמן השהות שלנו בהדסה התוודענו למסירות האינסופית של רבים מהרופאים והרופאות, האחים והאחיות בכל המחלקות. הם השקיעו את הנשמה ואת הלב בטיפול באבא שלי – למרות המשכורות שלא שולמו בחלק מהחודשים, למרות השביתה, ולמרות הרבה דברים אחרים כמו סופת השלגים בדצמבר שהקשתה על התפקוד. אם כבר להיפצע אנושות, אז מאוד מומלץ לעשות את זה לא רחוק מבית החולים הדסה".
אחרי האשפוז הארוך הועבר פרופ' קשדן לשיקום. גם שם הרופאים היו סקפטיים, לא האמינו שיחזור ללכת, אבל קשדן לא ויתר לרגע. כיום הוא מתנייד בעזרת הליכון, מצליח לצעוד מדי יום במשך שעה עד שעה וחצי סביב ביתו, ועובד עם פיזיותרפיסטים ארבע-חמש פעמים בשבוע. הוא ממשיך במחקריו מהבית, ומחכה בקוצר רוח לשוב למשרד שלו באוניברסיטה. כבר במהלך האשפוז, בעודו שוכב במיטתו, העביר שיעורים לסטודנטים שלו בעזרת הסקייפ.
"באתי לצפות בו בשיקום ולא האמנתי", אומר פרופ' ריבקינד. "לראות את הפרופסור הזה מרים משקולות והולך, לא מתייאש למרות הכאבים, זה מרגש. הוא אדם חזק ובעל מוטיבציה, שהוכיח שאין דבר העומד בפני הרצון".
שלושה ימים נדרשו למשטרה כדי לאתר את נהג המשאית שגרם לתאונה. בחקירתו אמר כי כלל לא ידע שפגע ברוכב האופניים, ולכן המשיך בנסיעתו.
יש בכם כעס על הנהג, ש לא הושיט עזרה?
עלי: "לא היינו עסוקים בזה בכלל. הוא לא עניין אותנו, ואנחנו אפילו לא יודעים אם העמידו אותו לדין. זה לא שמישהו תכנן בכוונה תחילה לפגוע באבא שלי, ולכן לא השקענו אנרגיות בחיפוש אשמים. אני חייב לציין את עבודת המשטרה, שבלי עדים הצליחה לאתר במהירות את הנהג הפוגע, באמצעות סרטי מצלמות אבטחה שהיו באזור התאונה".
הוא בא לבקר בבית החולים?
פרופ' קשדן: "הוא לא בא. לא שרציתי שיבוא, אבל אני יודע".
גם היום, למרות התאונה הקשה שעבר אביו, עלי קשדן ממשיך להקדיש מזמנו לרכיבה. בביתו הוא מחזיק כמה זוגות אופניים - "ואל תשאלי אותי כמה הם עלו, כי גם אשתי תקרא את הכתבה", הוא אומר בחיוך. אבל בימים הראשונים שלאחר התאונה הוא התקשה לרכוב.
"הסיכון להיפגע כתוצאה מתאונה בנסיעה ברכב הוא גבוה יותר", אומר עלי. "מי שרוכב באופניים על כביש ראשי בארץ, יודע שהוא חשוף ופגיע. אין ספק שכשיושבים בבית או נוסעים רק באוטו, או נוסעים באופניים רק בתוך העיר, הסיכויים לתאונה נמוכים יותר- אבל תחושת השחרור, האדרנלין והאוויר הצח מצדיקים את הסיכון".
שינית משהו ברכיבה שלך מאז התאונה?
(צוחק) "התחלתי לנסוע מהר יותר, אני רוצה להגיע הביתה מוקדם יותר".
דוד קשדן נולד במוסקבה ב-1946 תחת השם דימיטרי אלכסנדרוביץ' קשדן. הוא היה בן יחיד במשפחה יהודית אתיאיסטית. הוריו, אלכסנדר ורימה, הגיעו מבתים אמידים ואינטלקטואליים, שבהם מטפלות דוברות צרפתית גידלו את הילדים וכולם ידעו לנגן בפסנתר. אלכסנדר היה היסטוריון שהתמחה בחקר התרבות הביזנטית ומתמטיקאי חובב, ורימה עבדה בהוצאה לאור. בביתם לא היה שום סממן יהודי ובנם לא ידע דבר על יהדותו, "אבל האנטישמים מסביב הם אלו שטרחו להזכיר לי שאני יהודי, כשבכלל לא ידעתי מה זה".
כשהיה בכיתה ה', ביקש מהוריו ללכת לבית הספר רק חמישה ימים בשבוע, אף שהלימודים נפרשו על פני שישה ימים. ההורים הסכימו, אבל דרשו שביום השישי יעסוק במשהו משמעותי. במשך חצי שנה קרא דימיטרי ספרים על שחמט, למד מהלכים ושיחק מול סבו, אך ההורים ביקשו שיבחר לעצמו תחום התמחות אחר. "שחמט זה לא מספיק רציני", פסקו. הבן פנה למתמטיקה. "סבא שלי לא ידע מתמטיקה ברמה גבוהה, אבל הוא היה איש חכם מאוד, אז התחלנו ללמוד ביחד", הוא מספר.
אחרי שנה וחצי של לימוד אינטנסיבי כבר שלט דימיטרי בכל החומר המתמטי הנלמד בבית הספר התיכון. בשנות התיכון הוא זכה באולימפיאדת מתמטיקה לבני נוער, ומשך את תשומת לבו של המתמטיקאי הנודע פרופ' ישראל גלפנד, שחיפש נער מוכשר שילמד מתמטיקה עם בנו. דימיטרי קשדן וסרגיי גלפנד החלו לשבת יחד מול ספרים ונוסחאות, ואף פרסמו מאמרים משותפים.
הקשר הלימודי-מקצועי ביניהם נמשך שלושים שנה, ולימים קיבל כל אחד מהם את פרס מק'ארתור, אחד הפרסים האמריקניים היוקרתיים ביותר. קשדן שמר על קשר רציף גם עם גלפנד האב - שהמשיך ללמד באוניברסיטת פרינסטון אף לאחר שמלאו לו 90, ונפטר לפני חמש שנים, בגיל 96.
בתום לימודיו בתיכון פנה קשדן ללימודי מתמטיקה באוניברסיטת מוסקבה. "הכרתי את החומר, כך שלא ממש הלכתי לכל ההרצאות, אבל הסמינרים היו מעניינים מאוד", הוא מספר. התואר הראשון הוענק לו ב-1967, וכעבור שנתיים קיבל תואר קנדידט, המקביל לדוקטור. עבודת המחקר שלו עסקה ב'תורת החבורות'. הוא פיתח את תוכנת T, שמאפשרת להבין כיצד חבורה יכולה לפעול במרחב ויקטורי ולהגדיר זאת .
בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, כששמעה של ישראל נפוץ בכל העולם, החל קשדן לגלות עניין ביהדות ובמדינת היהודים. תרמה לכך גם העובדה שאחד מחבריו היהודים התנצר. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי באדם בן הדור שלי שהתמסר לדת", הוא מספר. "החלטתי לבדוק את הדת שלי, זו שלא הייתה לי נגיעה אליה כל השנים".
מדי שבת הוא צעד מרחק של שעתיים וחצי לביתו של רב שהכיר. יחד הם היו מתפללים, אוכלים ולומדים עד צאת השבת.
איך ההורים שלך קיבלו את החזרה בתשובה הזו?
"הם חשבו שאני מטורף, כמעט רצו לאשפז אותי. הדת הייתה דבר כל כך רחוק מהם, בתור מוסקבאים אינטליגנטים. הם בחיים לא פגשו יהודי דתי לפני כן. עם הזמן הם התרגלו, אבל לא ממש הלכו בעקבותיי. כדי שנוכל לאכול אצלם בבית, הם קנו מערכות כלים נוספות, והוציאו אותן כשהגענו אליהם לביקור".
לאחר שגילה את יהדותו, גילה קשדן גם את מחירה: באוניברסיטה במוסקבה סירבו לתת לו מעמד של חוקר. פרופ' גלפנד נחלץ לעזרתו וסייע לו להשיג משרה במרכז ליישומים מתמטיים בביולוגיה, שהקים בתחומי האוניברסיטה. ב-1975, משהבין כי בברית המועצות לעולם לא יוכל להתקדם ולהתפתח, היגר קשדן לבוסטון עם רעייתו ושלושת ילדיו (מאוחר יותר נולד למשפחה בן נוסף). באוניברסיטת הארוורד היוקרתית קיבלו אותו כפרופסור אורח, וכעבור שנה וחצי נתנו לו קביעות.
הבחירה לגור בבוסטון לא הייתה מקרית. מלבד הקרבה לאוניברסיטה, רצה קשדן להיות קרוב לרב יוסף סולובייצ'יק, שהפך להיות מורו ורבו. "הרב היה התלמיד-חכם האמיתי היחידי שכתב ודיבר בשפה המדעית והתרבותית שהייתה מוכרת לי ממחוזות אחרים", מסביר קשדן. "הוא היה שילוב אמיתי של תלמיד חכם ואיש אשכולות הבקיא בעולם התרבות וההווי המערבי".
ילדי משפחת קשדן למדו בבית הספר 'מיימונידס' שהקים הרב סולובייצ'יק –מוסד ששילב ידע מעמיק בלימודי קודש עם רמה גבוהה בלימודים כלליים. "מתוך 27 ילדים בכיתה שלי, חמישה הלכו ללמוד בהארוורד", מספר עלי.
המתמטיקה הייתה נוכחת בחייכם, כילדיו של מתמטיקאי דגול?
"אבא אף פעם לא הביא את העבודה הביתה. כפי שראית, גם היום אין לו ספר מתמטיקה אחד בבית. ראינו אותו לומד תורה בבית לפחות שלוש-ארבע שעות בכל יום, אבל לא מתמטיקה".
הוא זוכר שנות ילדות "עם הרבה מאוד זמן שההורים השקיעו בנו. טיולים, אופניים, קיצים בבקתות ביערות של ניו-המפשייר. החיים של אקדמאי נראו לי מאוד נוחים. שלושה חודשי חופש אמיתיים, חזרה הביתה בשעות מאוד סבירות במשך השנה, עצמאות אדירה להחליט מה אתה עושה ומתי".
למרות זאת, רק אחד מארבעת ילדיו של המתמטיקאי בחר גם הוא בקריירה אקדמית: מישה קשדן סיים תואר ראשון באוניברסיטת הארוורד, קיבל תואר דוקטור בפרינסטון, והיום הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת ג'ון הופקינס בבולטימור. תחום המומחיות שלו הוא גרפיקה תלת-ממדית. אחותו התאומה דינה היא עובדת סוציאלית , והבן הצעיר דני הוא עורך דין בוושינגטון. עלי הוא מנכ"ל ושותף ב'סיטיבוק ישראל', חברה המתמחה בתמצות חוזי נדל"ן לגורמים מחו"ל. לקוחותיו הם בנקים למשכנתאות, יזמים ומתווכים, בעיקר מניו-יורק. העבודה מתבצעת על ידי כ-350 נשים חרדיות, המועסקות במשרדי סיטיבוק בביתר-עילית.
"לא לכל אחד יש נטייה, רצון או יכולת להיות אקדמאי", אומר עלי על משפחתו. "על אחת כמה וכמה כשאתה גדל בבית שבו יש ציפייה וכמעט דרישה, שאם כבר תעז ללכת לכיוון האקדמיה, אתה צריך להיות מוביל ברמה בינלאומית. האח שלי, מישה, עשה זאת. שלושת האחים האחרים החליטו לתעל את היכולות שלהם לכיוונים שונים – ונראה לי שכל אחד מאיתנו נהנה בתחום שלו".
בשנת 2002, למרות הקריירה המשגשגת וההישגים המרשימים בארה"ב, עלו דוד והלנה קשדן לארץ. שניים מילדיהם כבר חיו אז בישראל. המתמטיקה היא כידוע שפה בינלאומית, וקשדן הרגיש בבית גם באוניברסיטה העברית. "מזל שיש סקייפ, ככה אפשר להמשיך ולעבוד עם קולגות מכל העולם", הוא אומר.
מדינת ישראל מצדה חיבקה בחום את העולה החדש, ובשנת 2012 העניקה לו כבוד השמור למעטים – פרס ישראל במתמטיקה ומדעי המחשב, על "תרומתו לתורת החבורות ולגיאומטריזציה של תורת ההצגות". בעת שהוחלט על זכייתו בפרס שהה קשדן באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. הטלפון הנייד שלו לא היה זמין, והוא לא התייחס למיילים שנשלחו אליו ממשרד החינוך, המופקד על הענקת הפרס ("הייתי מאוד עסוק שם במחקר, את כל המיילים בעברית מחקתי עוד לפני שפתחתי"). לבסוף איתרו אנשי משרד החינוך את הלנה, וביררו איתה מתי יהיה בעלה זמין בטלפון הסלולרי, מכיוון שהם רוצים לקיים איתו שיחה חשובה.
ההודעה על הפרס תפסה אותו לגמרי לא מוכן. "לא הייתי מהאנשים שיושבים ליד הטלפון ומחכים לשיחה הזו. לא חשבתי על זה וזה לא היה בדמיון שלי בכלל. ברור שההכרה היא נעימה, ושזה מעמד מרגש, אבל העובדה שדווקא אני נבחרתי היא מקרית בעיניי. יש הרבה אנשים שראויים לפרס".
לאשתו בישר על הכבוד במייל של שורה אחת: "הטלפון שקיבלתי קשור ל'הערת שוליים'" – סרט שבמרכז עלילתו עומדת שיחת טלפון המבשרת על זכייה בפרס ישראל.
אם כבר 'הערת שוליים', הסרט ההוא מספר גם על אינטריגות ותחרותיות סביב חקר התלמוד. עד כמה זה קיים גם בעולם המתמטיקה?
"אני משער שתחרותיות יש בכל מחלקה, ולרוב היא בריאה. באשר לאינטריגות – אף פעם לא ראיתי ולא הרגשתי כאלה בוועדות השונות שבהן השתתפתי או שעמדתי בראשן".
האופניים חסרות לך? אני שואלת את פרופסור קשדן לסיום. "לא ממש", הוא עונה. "כרגע יותר חסרה לי העצמאות שלי. לחזור ולנעול בעצמי נעליים, זה יותר משמעותי בעבורי מהרכיבה. אבל אם יום אחד יקרה נס ואני אוכל לחזור ולדווש, לרכוב אל עבר פסגה ולהצליח לכבוש אותה, אהיה גאה ומאושר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם