רוצים להיות יצירתיים יותר? הכל מתחיל בראש
כל אחד יכול להפגין יצירתיות גדולה, טוענת החוקרת טינה סיליג מארה"ב. צריך רק לפתח את השריר הזה ולהתחיל למסגר מחדש
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
האם רק גאונים בעלי מוח יצירתי במיוחד, מסוגלים לתת תשובה טובה לשאלות מחוכמות שכאלה? הדעה הרווחת היא שיצירתיות איננה ניתנת ללמידה; או שאתה נולד איתה, או שלא. אבל ד“ר טינה סיליג, מרצה בנושא יצירתיות באוניברסיטת סטנפורד, אינה מוכנה לקבל את ההנחה הזאת. לטענתה של סיליג, מחברת הספר ‘אתה גאון‘ (הוצאת כנרת־זמורה־ביתן), כל אחד יכול, באמצעות שיטות שונות ואווירה מתאימה, לפתח את הדמיון ולהגביר את היצירתיות שלו.
וזו הצהרה מעניינת, כי לכאורה אפשר לטעון מול סיליג ששימוש במערכת של כלים כדי להגביר את היצירתיות הוא פרדוקס. הרי יצירתיות מחייבת חשיבה מקורית, חדשנית, שיש בה הברקה. איך בדיוק נכנסות לכאן שיטות מוכנות מראש? “רוב הדברים עלי אדמות נדמים מסתוריים כשאתה לא מבין אותם“, מסבירה סיליג בראיון ל‘דיוקן‘ ממקום מושבה בקליפורניה. “אם נלמד מה הופך אותנו ליצירתיים נוכל לרכוש כלים נוספים כדי להגביר ולשפר את הכישורים האלו. אף שתוצאותיו של התהליך היצירתי תמיד מפתיעות, השיטות להגברת התפוקה היצירתית ניתנות ללמידה“.
סיליג מצדה מסבירה שמאז ילדותנו אנו לומדים כיצד להשתמש בשיטה המדעית - להציג השערות ולבחון אותן כדי לגלות איך עובד העולם שאנו חיים בו. אנו לומדים להציף שאלות חקרניות, לפרק את כל ההנחות ולתכנן ניסויים כדי להגיע לתשובות. אנו משחיזים את היכולת החשובה הזאת ואת אוצר המילים הנלווה אליה, עד שהם נעשים טבעיים לנו לגמרי. כך הופך מוחנו ליצירתי יותר.
סיליג צודקת. כילדים, מוחנו הקודח לא הפסיק להפיק המצאות שונות ומשונות, כולל מילים חדשות ומשחקים מוזרים. השאלה הגדולה על היצירתיות היא מה קרה לה קצת אחרי גיל הילדות; לאן היא התפוגגה בתקופת התיכון? מדוע חדוות ההמצאה נעלמה, ובמקומה השתלטו עלינו שבלונה אפרורית וקו מחשבה אחיד? כשאנו מתבגרים, אומרת סיליג, רבים מאיתנו מכבים את הסקרנות ואת כישורי ההסתכלות הטבעיים. אנו חושבים שהעולם מובן לנו, ומעדיפים לחפש את הדפוסים המוכרים, במקום לתור אחרי רעיונות חדשים. “אבל זה לא חייב להיות כך“, היא סבורה. “בכל אחד מאיתנו טמון גאון יצירתי, שרק ממתין להשתחרר“.
הקביעה המחמיאה הזו, אני טוען מולה, לא מתיישבת עם המציאות. הרי אנו רואים סביבנו לא מעט אנשים שמתקשים להראות זיק כלשהו של חשיבה יצירתית, אינם מסוגלים להביט אל מחוץ לקופסה, ואפילו בתוך הקופסה הם מאבדים את הצפון. “בכולם קיים הפוטנציאל“, מתעקשת סיליג. “בדיוק כפי שכל אחד לומד ללכת ולדבר, כל אחד יכול ללמוד להיות פותר בעיות יצירתי. המכשול הגדול ביותר הוא שהסביבה הבית־ספרית אינה מתמקדת ברכישת הכישורים הללו ובשיפורם. אם נלמד יצירתיות באופן פעיל במשך כל שנות הלימודים במערכת החינוך, נהיה פותרי בעיות יצירתיים יותר“.
את אחת הדרכים להרחבת גבולות הדמיון ולפיתוח מערך גדול של פתרונות חדשים מכנה סיליג “מסגור מחדש“, ובמילים פשוטות יותר, שינוי נקודת המבט. “מחנכים חדשניים מצליחים למסגר מחדש את המושגים ‘מורה ותלמיד‘“, היא אומרת. “למשל, רוב המורים להיסטוריה אומרים לתלמידים לפתוח ספרי לימוד גדושים בעובדות ובתאריכים, ולשנן את המידע. אבל אפשר לגשת לעניין בצורה שונה לחלוטין.
"חוקרים מבית הספר לחינוך של אוניברסיטת סטנפורד, בראשותה של דברה סטיפק, עיצבו תוכנית חדשה ללימוד היסטוריה, שנוסתה בכמה בתי ספר בסן־פרנסיסקו וחוללה שינוי דרמטי בנקודת המבט של התלמידים. במקום ספרי לימוד הם נתנו לתלמידי התיכון לקרוא מקורות ראשוניים, כמו מכתבים שכתבו בני אדם שחיו בתקופה הנלמדת, או כתבות עיתונאיות בנות הזמן שמסקרות את האירועים מנקודות מבט שונות. כך התלמידים, במקום להיות פסיביים, נעשו להיסטוריונים פעילים. הם חוקרים את המידע מכל מיני כיוונים, דנים ומתווכחים על הנושא עם בני כיתתם, ומעצבים השקפה משלהם על מה שקרה“.
הגישה הזאת, לפי סיליג, נותנת הבנה עמוקה יותר של החומר, ומאפשרת לתלמידים לקשור קישורים מאלפים ולהגיע לתגליות מאירות עיניים, שמובילות אותם לגילויים נוספים. ויותר מכך: “כשבחנו את השליטה בחומר העובדתי, התברר שהתלמידים שהשתמשו במקורות הראשוניים הצליחו יותר מתלמידי הכיתות הרגילות, שלמדו מתוך ספרים. במקביל הם גם רכשו כישורי חשיבה ביקורתית שהם לא היו מפתחים אילו הסתפקו בשינון עובדות“.
דבר נוסף שלדברי סיליג משפיע רבות על ההתנהגות ועל היצירתיות שלנו, עוד משנות בית הספר, הוא עיצוב החלל שאנו שוהים בו במשך היום. “מרגע לידתנו אנחנו קולטים את הגירויים סביבנו ומגיבים אליהם. לכן הורים רבים משתדלים ליצור לילדיהם סביבה עשירה, ומקיפים אותם בתמונות ובצעצועים ססגוניים שמגרים את מערכת העצבים שלהם.
"כך גם נוהגים בגני הילדים, אך למרבה הצער, כאשר הילדים גדלים, כיתות הלימוד שלהם מפסיקות לספק השראה וגירוי מחשבתי. כשהם ממשיכים לתיכון ולאוניברסיטה, השולחנות והכיסאות כבר ערוכים בטורים ופונים אל קדמת החדר, שם עומד המורה ומרצה, בעוד הם בוהים בו ובמקרה הטוב גם רושמים את דבריו. כלומר, הילדים עוברים מסביבה שמאתגרת את הדמיון לסביבה שמוחצת אותו. כשהם מתבגרים ויוצאים לעבודה, רבים מהם מוצאים את עצמם בתוך משרדים עם שורות־שורות של תאים סטריליים, שבוודאי אינם מוסיפים לחדוות היצירה שלהם“.
אילו ניתנה לך יד חופשית בנושא, איך היו נראות היום כיתות הלימוד בבתי הספר?
“מניסיוני, המשתנה החשוב ביותר בכיתה הוא גמישות. הרהיטים צריכים להיות ניתנים להזזה, כדי שיוכלו לסדר אותם מחדש לשימושים שונים. סידור קשוח, המעוצב רק לשם הרצאה של המורה מול הכיתה, הוא מחניק. תלמידים צריכים לעבוד בקבוצות קטנות, או להזיז את השולחנות כדי ליצור חלל שבו יוכלו להציג את עבודתם. כך האופי היצירתי שלהם יוכל להתפתח“.
שיטת ה‘מסגור מחדש‘ נחוצה לדברי סיליג גם כדי לשרוד את השינויים שחלים בשווקים בכלל ובעולם הטכנולוגיה בפרט. כל החברות, היא טוענת, צריכות למסגר את עצמן מחדש, ולעשות זאת בהתמדה. כדוגמה ליישום נכון של העיקרון היא מביאה את חברת ‘נֶטפליקס‘, שהחלה את דרכה בשיגור תקליטורים של סרטים בדואר, אבל בהמשך מסגרה את מטרותיה בהגדרה רחבה בהרבה, ועברה לעסוק בייצור הסרטים עצמם, ולא רק באספקת התקליטורים. כשהטכנולוגיה אפשרה העברת סרטים מקוונת ניצבה נטפליקס במקום המתאים לשלוט גם בזירה החדשה הזאת.
התפתחות דומה, אומרת סיליג, אפשר לראות בשוק הספרים העולמי. המטרה המקורית של חברת־הענק ‘אמזון‘ הייתה לשלוח ספרים לרוכשים, אבל בהמשך היא מסגרה מחדש ובהתלהבות את העסק שלה, והתחילה למכור ספרים אלקטרוניים, ואפילו עיצבה קורא דיגיטלי משלה.
בשטח הרפואי אפשר להצביע על חברת ‘ביספוק‘, המייצרת גפיים תותבות. מייסד החברה סקוט סאמיט הבין בשלב מסוים שהאנשים המשתמשים בתותבות מתביישים לא רק בנכותם אלא גם בפרוטזות עצמן, ומשתדלים להסתיר אותן מפני שהן מכוערות. סאמיט החליט לחשוב על הבעיה מכיוון אחר ולראות בגפיים התותבות לא התקן רפואי, אלא דווקא אביזר אופנתי. החברה שלו החלה לייצר פרוטזות תפורות לפי מידה, שהפכו להצהרה אופנתית וזכו לפופולריות רבה.
כדוגמה למי שלא מסגרה את מחדש את מטרותיה ואיחרה במובן מסוים את הרכבת מציינת סיליג את ‘קודאק‘, חברה שהגדירה את עצמה מלכתחילה כיצרנית מצלמות וסרטי צילום. בחלוף הזמן, כשהמצלמות הדיגיטליות הפכו את סרטי הצילום למיותרים, ספגה קודאק הפסדים כבדים משום שלא הבינה שהיא חייבת לשנות כיוון ולכלול בתחום עיסוקיה גם את הטכנולוגיה החדשה הזאת.
בשנה האחרונה פורסם שקודאק תתמקד בטכנולוגיית הדפסה דיגיטלית מהירה ובהדפסת אריזות מותאמות לסחורות. האם זהו ‘מסגור מחדש‘ שיחזיר אותה למסלול? האם הוא דרמטי מספיק?
“אני לא מומחית בקודאק או בתעשיית הצילום, אבל אני כן יודעת שכל החברות באשר הן צריכות להמשיך ולחדש כל הזמן, כי העולם שסביבן משתנה תדירות. חשוב להביט תמיד על העסק בעיניים רעננות, כדי לזהות הזדמנויות חדשות ולתפוס אותן. אולי עכשיו קודאק התחילה לעשות זאת“.
אף אחד לא אוהב לעבוד בלחץ, בטח לא כשהוא צריך להפיק מעצמו משהו מעניין וחדשני. אולם סיליג טוענת שדווקא כשמופעל עלינו לחץ מסוים ובמידה הנכונה, המוח שלנו נעשה יצירתי ופורה הרבה יותר. “הלחץ יכול להתבטא במונחים של זמן מוגבל, כסף או תחרות“, היא אומרת. “המגבלות האלו מאלצות אותנו לשקול חלופות שלא היינו שוקלים במצב אחר, כשעומדים לרשותנו כל המשאבים הדרושים“.
מתברר שסיליג עצמה הייתה זקוקה ללחץ הזמן כדי לגמור לכתוב את ספרה ‘אתה גאון‘. היא מספרת שכאשר העורך שלה צלצל לבשר לה שהוצאת ‘הארפר־ואן‘ מעוניינת להוציא את הספר לאור, הוא גם הודיע שלהשלמת הכתיבה הוקצבו עשרה חודשים.
זה היה אמור להספיק בהחלט; לוח הזמנים של ספרה הקודם (היא כתבה כבר 16) היה לדבריה קצר בהרבה. אלא שסיליג מצאה את עצמה דוחה את הכתיבה שוב ושוב. כל יום שבו לא כתבה הפתיע אותה. היא ידעה שעליה לכתוב את הספר, והתהליך הלהיב אותה, ובכל זאת היא דחתה אותו עד שנותרו לה ארבעה חודשים בלבד.
מדוע אני עושה זאת? שאלה את עצמה. ההסבר שמצאה הוא שהתת־מודע שלה גרם לה לדחות את הכתיבה, כדי לבנות את הלחץ היצירתי שהייתה זקוקה לו.
“כשהעורך נתן לי זמן רב לצורך המשימה, הוא סילק בכך תמריץ חשוב של היצירתיות שלי. לכן, שלא במודע, הוספתי אותו בעצמי. כמי שעוסקת בהוראה, היה עליי לדעת שזה מה שיקרה: הרי גם הסטודנטים שלי פועלים כך. כשהם מקבלים מטלה שצריכה להיות מוכנה בתוך עשרה שבועות, הם מחכים עד השבוע השמיני, ורק אז מתחילים.
אף אחד לא אוהב לעבוד בלחץ, בטח לא כשהוא צריך להפיק מעצמו משהו מעניין וחדשני. אולם סיליג טוענת שדווקא כשמופעל עלינו לחץ מסוים ובמידה הנכונה, המוח שלנו נעשה יצירתי ופורה הרבה יותר. “הלחץ יכול להתבטא במונחים של זמן מוגבל, כסף או תחרות“, היא אומרת. “המגבלות האלו מאלצות אותנו לשקול חלופות שלא היינו שוקלים במצב אחר, כשעומדים לרשותנו כל המשאבים הדרושים“.
מתברר שסיליג עצמה הייתה זקוקה ללחץ הזמן כדי לגמור לכתוב את ספרה ‘אתה גאון‘. היא מספרת שכאשר העורך שלה צלצל לבשר לה שהוצאת ‘הארפר־ואן‘ מעוניינת להוציא את הספר לאור, הוא גם הודיע שלהשלמת הכתיבה הוקצבו עשרה חודשים.
זה היה אמור להספיק בהחלט; לוח הזמנים של ספרה הקודם (היא כתבה כבר 16) היה לדבריה קצר בהרבה. אלא שסיליג מצאה את עצמה דוחה את הכתיבה שוב ושוב. כל יום שבו לא כתבה הפתיע אותה. היא ידעה שעליה לכתוב את הספר, והתהליך הלהיב אותה, ובכל זאת היא דחתה אותו עד שנותרו לה ארבעה חודשים בלבד.
מדוע אני עושה זאת? שאלה את עצמה. ההסבר שמצאה הוא שהתת־מודע שלה גרם לה לדחות את הכתיבה, כדי לבנות את הלחץ היצירתי שהייתה זקוקה לו.
“כשהעורך נתן לי זמן רב לצורך המשימה, הוא סילק בכך תמריץ חשוב של היצירתיות שלי. לכן, שלא במודע, הוספתי אותו בעצמי. כמי שעוסקת בהוראה, היה עליי לדעת שזה מה שיקרה: הרי גם הסטודנטים שלי פועלים כך. כשהם מקבלים מטלה שצריכה להיות מוכנה בתוך עשרה שבועות, הם מחכים עד השבוע השמיני, ורק אז מתחילים.
"בעבר נהגתי להטיל על תלמידיי פרויקט ארוך טווח אחד בלבד, אבל היום אני נותנת להם שלושה פרויקטים של שבועיים. התוצאות מדהימות. הסטודנטים צריכים אמנם לעבוד פי שלושה, אבל הם עושים עבודה טובה פי כמה ונהנים ממנה הרבה יותר. הלחץ פועל מהרגע הראשון, והאנרגיה שלהם אינה נחלשת, כי אין זמן לבזבז“.
סיליג, בעלת דוקטורט במדעי המוח מאוניברסיטת סטנפורד, מחלקת בספרה בין סוגי הלחץ והתוצאות שהם משיגים. הסוג הראשון הוא לחץ נמוך שמביא לידי יצירתיות גבוהה: אנשים במצב כזה מרגישים כאילו הם נמצאים במשלחת מחקר, משום שהם חופשיים לחקור אפשרויות ללא כבלים מגבילים. כדי לנצל את הזמן לצורך מאמצים יצירתיים נדרשות מוטיבציה עצמית חזקה והשראה רבה.
הסוג השני הוא לחץ נמוך שמוליד יצירתיות נמוכה: כך קורה אצל אנשים שמרגישים שהם נמצאים על טייס אוטומטי, אין להם עידוד חיצוני ואין תמריצים לגלות יצירתיות. כתוצאה מכך הם נעשים משועממים וחסרי השראה.
סוג הלחץ השלישי הוא לחץ גבוה שגורם ליצירתיות נמוכה, מה שקורה כשהלחץ אינו מרפה אך גם אינו ממוקד. האדם מרגיש שהעבודה שלו אינה חשובה, והמטרות משתנות כל הזמן; הוא נמצא כביכול על סרט נע שאינו נעצר לעולם.
הסוג הרביעי שסיליג מצביעה עליו הוא לחץ גבוה שמוליד יצירתיות גבוהה. לחץ כזה מתקיים אצל מי שפועל בתחושה ברורה של שליחות. למרות הלחץ המטרה ברורה, ממוקדת וחשובה, והאנשים ששואפים אליה מגלים יצירתיות גבוהה.
דוגמה קיצונית לפעולה כזאת, בלחץ גבוה, היא אירועי טיסת החללית אפולו 13 בשנת 1970. בחללית, שהייתה אמורה לנחות על הירח, אירע פיצוץ שגרם נזק למערכת סינון האוויר. בתוך תא הפיקוד החלה הצטברות מסוכנת של פחמן דו־חמצני, מה שהיה עלול להביא למותם של שלושת האסטרונאוטים בתוך שעות אחדות.
כל המהנדסים, המדענים והטכנאים במרכז הבקרה של נאס“א ביוסטון התמקדו מיד במציאת פתרון לבעיה. הם עבדו עם כלים וחומרים זהים לאלה שהיו בחללית, בניסיון לבנות מערכת סינון שהאסטרונאוטים יוכלו להתקין העתק שלה. כל חומר שהיה אפשר להעלות על הדעת הובא בחשבון, כולל עטיפת מדריך הטיסה.
בזמן הקצר שעמד לרשותם הצליחו אנשי הצוות ביוסטון לבנות משהו שהיה אמנם רחוק מלהיות מושלם, אבל היה לו סיכוי לעשות את העבודה. הם מיהרו להעביר לאסטרונאוטים תיאור של המערכת שבנו, ויושבי החללית, אף שכבר נפגעו בגלל מחסור בחמצן, הצליחו להרכיב מערכת דומה. בזכות המסנן נצלו חייהם של השלושה.
“ברור שכל המעורבים בסיטואציה הזאת עבדו תחת לחץ גבוה וגילו יצירתיות מוגברת, בידיעה שזמנם ומשאביהם מוגבלים ושחייהם של שלושה בני אדם תלויים בהם“, אומרת סיליג. “זהו אירוע יוצא דופן, אבל אירועים מלחיצים מתרחשים כל הזמן - גם כשאנו מארגנים משהו בהתרעה של דקה אחת, וגם כשאנחנו נחפזים להשיק מוצר בלחץ של דד־ליין קשיח“.
נהוג לחלק את תחומי העיסוק והידע לשניים: מהצד האחד המדעים המדויקים והמקצועות הריאליים; ומהעבר האחר - תחומי האמנות, ההומניים יותר. אני שואל את סיליג אם לדעתה מישהו מהקטגוריה השנייה, צייר או פסל מחונן, יכול להבריק גם בתחום המדעים, ולהפך.
“הקשרים בין תחומי הדעת הם שרירותיים ומוגדרים דרך הכלים שאנחנו משתמשים בהם“, היא משיבה. “כמה מהתגליות וההמצאות המרגשות ביותר מתרחשות בנקודת המפגש בין תחומים שונים. כל תחום מספק נקודת מבט ייחודית, ושילובן של תפיסות מוביל לתובנות ולתגליות חשובות“.
צייר, סופר או סטנדאפיסט שמרגישים שעזבה אותם המוזה ושהיצירתיות נעלמה מהם, איך תציעי שיחזרו ליצור?
“יצירתיות היא עבודה קשה. גם כשהמוזה שלך נוטשת אותך אתה חייב להמשיך לכתוב, לצייר, לספר בדיחות. כל מי שעובד בתחום היצירה יספר לך שהוא משליך חלק גדול מעבודתו, עורך אותה ללא הרף ועובר תקופות יבשות. המפתח הוא להמשיך לעבוד כדי לחזק את השרירים היצירתיים“.
השרירים האלה יכולים להתחזק גם בתהליך שכולנו מכירים: “סיעור מוחות“. בדרך כלל המושג הזה מתורגם לשלושה־ארבעה אנשים שיושבים יחד בחדר, זורקים כמה רעיונות לאוויר, ואת הטובים ביותר מנסים ליישם. אך סיליג מלמדת שכדי שהתהליך יהיה אפקטיבי באמת, עליו להתנהל בדרך מורכבת יותר.
“רוב בני האדם אינם מפיקים את המרב מסיעור מוחות משום שהם אינם מבינים מה ההבדל בינו לבין שיחה רגילה“, היא אומרת. “לאמתו של דבר קשה לערוך סיעור מוחות, ורבות מההנחיות שיגרמו לתהליך להצליח אינן אינטואיטיביות ואינן טבעיות. למשל, קשה מאוד להתאפק כשמישהו מציע רעיון שנראה לך מטופש, וקשה להמשיך בהעלאת רעיונות לאחר שכבר מצאתם פתרון שנראה מוצלח. אבל כשהמטרה היא להגיע לרעיונות פורצי דרך, יש לשני הדברים האלה חשיבות רבה“.
הנה כמה מהנחיותיה של סיליג לעריכת סיעור מוחות, שנוסחו בהשראת טום קֶלי וספרו ‘אמנות החדשנות‘:
החוק החשוב מכולם הוא שאין רעיונות גרועים. למשתתפים אסור למתוח ביקורת על הצעות שמעלים חבריהם. לא חשוב כמה רעיון מסוים נראה משונה, התפקיד של חברי הקבוצה הוא לטפח אותו. יש לאמץ לצורך הדיון את כל הרעיונות המוצעים, ולעבוד איתם זמן מה. סיעור מוחות נועד לחקור את כל האפשרויות, גם אלה שמעוררות השראה וגם אלה שנראות מטופשות.
הסביבה: סיעור מוחות צריך להיערך בעמידה. כשעומדים, הקבוצה נמרצת וממוקדת הרבה יותר. עמידה מאפשרת גם שינויים מהירים בזרימת הרעיונות. לכן יש צורך בחלל גדול יחסית, שאפשר להתהלך בו. בנוסף, הקבוצה זקוקה למקום שיוקדש לתיעוד כל הרעיונות שעולים בפגישה. ככל שיש יותר מקום לרעיונות, כך יתקבלו יותר מהם; כשהמקום אוזל, לעתים קרובות נגמרים גם הרעיונות. ההמלצה של סיליג היא לכסות את כל הקירות והחלונות בניירות, ולקבוע שבתום סיעור המוחות צריכים הרעיונות לכסות את כל הניירות.
המשתתפים: יש להזמין למפגש אנשים בעלי נקודות מבט שונות ותחומי מומחיות שונים אך רלוונטיים. אם רוצים למשל לעצב מכונית חדשה, יהיו בקבוצה מהנדסים שיתכננו אותה, אנשי מכירות שישווקו אותה, מכונאים שיתקינו את חלקיה וכן הלאה.
גודל הקבוצה: תמיד קיים מתח בין הצורך בהצגת נקודות מבט רבות לבין היכולת לנהל שיחה שכולם משתתפים בה. שישה עד שמונה אנשים יוצרים קבוצה שיכולה גם להביא טווח של פרספקטיבות וגם לעבוד בצוותא בנוחות.
קביעת הנושא: מסגור הדיון הוא חשוב ביותר. צריך לנסח שאלה שמצד אחד אינה כללית ומנגד אינה ממוקדת מדי, כדי להשאיר מקום רב לדמיון של חברי הקבוצה. שאלה פרובוקטיבית או מפתיעה מביאה בדרך כלל לכיוונים הפוריים ביותר.
הנחיות אחרות לגבי תהליך סיעור המוחות עוסקות בין השאר באופן פתיחת הישיבה, בחפצים שצריכים להימצא בחדר כדי להמריץ את הדיון, בהנעת הזרימה של התהליך, בדרכים ללכוד רעיונות, במשך סיעור המוחות, במועד המומלץ לסיומו, במה שעושים בסוף הישיבה ועוד. אם עשיתם את כל אלה, בטוחה סיליג, טובים הסיכויים שבסיום התהליך תחזיקו בידיכם לא מעט רעיונות טובים ויעילים.
אפשר אם כן לשפר, לפי סיליג, יצירתיות של יחידים, של חברות ושל ארגונים. אך מה לגבי מדינות? האם אפשר להפוך מדינה ליצירתית? רב־המכר העולמי ‘מדינת הסטארט־אפ - מנוע הצמיחה הכלכלי של ישראל‘, שכתבו דן סינור ושאול זינגר, טוען שהתשובה חיובית.
בספרם מעלים השניים כמה שאלות מהותיות על הישגיה של ישראל: כיצד מדינה צעירה וקטנה, המצויה במלחמה מתמשכת מאז הקמתה, הצליחה להוציא מקרבה הרבה יותר חברות סטארט־אפ מאשר מדינות גדולות, שלוות ויציבות כמו יפן, קנדה ובריטניה? מה גורם לישראלים להפיק יותר מאמרים מדעיים לנפש מכל אומה אחרת בעולם? ואיך קורה שמדינות ממושמעות וחרוצות כמו סינגפור וקוריאה הדרומית, שעולות על ישראל בהישגי התלמידים, לא הפכו לחממות מובילות של חברות סטארט־אפ?
לטענת סינור וזינגר, התשובה נעוצה בשילוב יוצא דופן של אלמנטים תרבותיים (למשל, החוצפה וההרפתקנות הישראלית) עם כאלה שהם תלויי מציאות (כמו גיוס החובה והאקלים ההישרדותי). כל אלה יחד הפכו את ישראל למקום שאפילו בעיותיו הביטחוניות כבר אינן מרתיעות בעלי הון מלהשקיע בו. גם מדיניות מכוונת בתחומי הגירה, צבא ומחקר ופיתוח מוזכרת כגורם מפתח בצמיחתה של ישראל.
מעבר לזה, סינור וזינגר לא מתביישים להודות שיש גם פן נסי בכל הסיפור. סיליג מסכימה עם הניתוח של השניים, ומוסיפה: “המכשול הגדול ביותר ליצירתיות הוא הפחד מכישלון. במדינות שיש בהן לחץ לעשות הכול באופן מושלם בפעם הראשונה, היצירתיות נותרת חנוקה. לעומתן, סביבה שמעודדת ניסיונות מפתחות מידה גדולה בהרבה של יצירתיות וחדשנות“.
בהכנת הכתבה השתתפה עדי אוריאן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם