כן לוקחת את הילדים לפסטיגל, לא מתנצלת
תפסיקו להיתמם, שיר הסלפי לא עבר אף גבול שאתם בעצמכם לא עברתם בשנים האחרונות. לא הפסטיגל צריך לחנך את הילדים שלכם, אתם צריכים. מישהו יודע איפה קונים כרטיס בהנחה?
עוד כותרות ב-nrg:
סערה ברשת: הפסטיגל ירד נמוך מדי
ספר הילדים של מאיר שלו מוציא את החשק לאכול דגים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אני באייפון כל היום, אתם לא? כשאני לוקחת את הילדים לביקור ערכי ורם מעלה בקונצרט של הפילהרמונית אני אצטלם איתם בסלפי משפחתי עם הקונטרבס, נכון? כשאני מדברת איתם אני לא קוראת להם "מותק"? משתמשת במילים כמו "עפה על עצמי", אז מה הפלא? ומה הזעזוע המוסרני העמוק משיר הסלפי? אפשר לחשוב. למה להאשים את מי שבסך הכל מעלה על הבמה את היומיום של כולנו?
הייתי ילדת פסטיגלים, לא מאלה שמופיעות בו, אלא מאלה שרואות ורוצות גם. רציתי להיות כמו אילנית, או ירדנה ארזי, אפילו לילך גליקסמן, הג'ינג'ית השמנמנה נראתה בעיני כמו פיה. היא הייתה על הבמה, היא הייתה על תקליטים,
חלפו השנים, כמוני, כך גם הילדים שלי רוצים להיות מי שהם רואים בטלוויזיה. יכול להיות שילדים בלי טלוויזיה גדלים טוב יותר, פחות אלימים ויותר מתחשבים בזולתם, אם כי השבטים הקניבלים באפריקה מפריכים את הטענה הזו. החיים של הילדים שלי, וגם שלכם, מלאים בכיעור ותת רמה, בשירים עם מילים מטופשות, הראש שלהם תקוע בתוך המסכים מהבוקר עד הערב, אז שיר הסלפי שובר אתכם? הפסטיגל?
ואם ילד רוצה ללכת אל הפסטיגל, זה אומר שהוא טיפש? זה אומר שהוא לא טוב לב? לא מכבד את גוף האישה? חושב רק על עצמו ועל הסלפי? ואם הילדים גדלים במשפחה קפוצת ישבן שאוכלת רק עדשים אורגניות ואפילו בקופת חולים הם לא מסתכלים על המסך - אז הם אנשים טובים יותר? משכילים יותר? פחות אלימים? ממש לא.
על אף המחקרים שמוכיחים את ההשפעה המזיקה של המסכים המרובעים על הילדים, בכל מה שנוגע לילדים הפרטיים שלי אני לא מנקה להם את הסביבה, הם לא גרים בבועה סטרילית. יש לנו טלוויזיה בבית, באמצע הסלון, אני כמעט ולא מסננת להם תכנים. אני רוצה שהם יגדלו להיות אנשים שמסננים את התכנים שלהם בעצמם, ילדים שיודעים מה טוב ומה רע, כי בניגוד לעליהום על תרבות ההמונים אני חושבת שקודם כל האחריות היא של ההורה לגדל ילד עם ערכים ועם יכולת להבחין בין טוב ורע. זה לא התפקיד של רינת גבאי ולא של מפיק הפסטיגל.
אני לא מתווכחת עם ההשפעה של הטלוויזיה, הבת שלי רואה כוכבות ילדים עם חצאיות שבקושי מכסות את הפופיק והיא רוצה גם, אבל היא לא יכולה, כי אני אמא שלה וכי היא מבינה שהיא צריכה לשמור על עצמה ועל כבוד הגוף שלה. אבל את התוכניות היא רואה, המחברות שלה ממותגות, היא שומעת שירי הבל מטופשים ומאז שעלה שיר הסלפי הוא גם הרינגטון שלה, כן, גם יש לה פלאפון.
בחנוכה נלך לפסטיגל, הם יהנו מהרעש, התזזיתיות, השפה הנמוכה, הביגוד הצעקני – כל מה שמקיף אותם ממילא ביומיום. ובדרך חזרה הביתה נדבר על זה, נתלהב ביחד מכל השואו המטורף אבל נדבר גם על כל מה שאנחנו אולי צורכים אבל לא מכניסים לתוך הנשמה. כי לא הפסטיגל מחנך את הילדים שלי, אני מחנכת, ועם כל הזעזוע מהפסטיגל, אני יותר חזקה מזה וגם הילדים שלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם