"אסור לאבד תקוה": נועם התעורר מהתרדמת
במשך חודשים היה נועם בלין שרוי בתרדמת, אחרי שהתרסק מגב סוס אל הקרקע. הצוות הרפואי שטיפל בו קבע שגם אם יצליח לשרוד, הוא יסבול מנזק מוחי חמור ובלתי הפיך. אבל רויטל ודיוויד בלין התעקשו שבנם עוד יעמוד על רגליו, ידבר ויחייך
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בהיסטוריה הרפואית העולמית ידוע רק על מקרים בודדים של התאוששות מ"מצב וגטטיבי", שמשמעותו היא שהמאושפז שרוי בין תרדמת לבין הכרה מינימלית. מעטים במיוחד שבו לחיים מ"מצב וגטטיבי מתמשך", המוכרז לאחר ארבעה שבועות. נועם בלין הוא אחד מהם. לפני מעט יותר משנתיים, יום לאחר צום גדליה, הוא יצא עם שניים מחבריו מהישיבה הגבוהה באיתמר לרכוב על סוסים באזור יצהר. רכיבה מול נוף בראשיתי ועוצר נשימה, הפוגה של שעה בין שעות הלימוד הארוכות בישיבה. נועם, אז בן 19, היה האמצעי מבין הרוכבים. השקט מסביב היה ממכר, מזג האוויר הסתווי היה נעים. ואז הכול השתבש. הסוס הראשון בשיירה החל לדהור במהירות, והסוס שאחריו חיקה אותו. נועם איבד את השליטה, נפל ונחבט בראשו בקרקע.
כשאושפז, הוא הוגדר כנתון בסכנת חיים. גם לאחר שהסכנה הזו חלפה, הרופאים היו פסימיים באשר לסיכוייו לשוב ולתפקד אי פעם. במשך תשעה חודשים שכב נועם מחוסר הכרה, ללא תזוזה וללא תגובה. חייו התוססים נקטעו באחת, והוא הפך מגבר צעיר וחסון לגוף דומם. אבל כמו באמרה של קרליבך, היה אדם מבוגר אחד – רויטל, אמו של נועם - שהאמין בכל לבו שהבן עוד ישוב ללכת ולדבר, ויחזור לתפקוד נורמלי. העידוד האינסופי שנתנה לו רויטל, יחד עם אבא דיוויד, המשפחה המגובשת והתומכת, קהילה וחברים אוהבים, עשה את שלו: שנתיים אחרי שיצא לטיול ההוא, חזר נועם בראשית השנה לישיבה באיתמר כתלמיד מן המניין.
"כל הנתונים בסיפור הזה היו לרעתנו, אבל מהרגע הראשון נתתי בנועם אמון", אומרת רויטל. "לא הפסקתי להאמין שיבוא יום והוא יעמוד על הרגליים. היה לי ברור שזה יקרה, וזה רק עניין של זמן. קראתי שוב ושוב את הפסוק מתהילים ‘כי הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד‘. הייתה לי אמונה מלאה בקב"ה שיעשה טוב לנועם וייתן לו הזדמנות מלאה לממש את ייעודו בעולם. אסור לאבד את התקווה, אף פעם".
"הסיפור האישי שלי לימד אותי הרבה על עצמי ועל משפחתי", אומר נועם. "למדתי מהי נתינה ועזרה, כשאחיי, גיסי וגיסתי עשו הכול בשבילי, וההורים שלי נלחמו על חיי בכל דרך אפשרית. למדתי על עצמי המון - על כוחותיי, ושאני יכול לעבור כל דבר".
לא היה פשוט לשכנע את נועם והוריו להתראיין. הם אנשים צנועים, קנאים לפרטיותם. לבסוף התרצו, כדי לתת תקווה למשפחות אחרות שיקיריהן במצב קשה, ולהכיר תודה לכל האלפים – מילדי גן ועד רבנים שבמשך חודשים התפללו לרפואת "נועם אברהם בן רויטל".
בדיוק כשנכנסו לבית במעלות, לפני 21 שנה, נולד בנם נועם. "נער שתמיד ברר את המטרות שלו ואת הדרך שלו", מגדירה אותו רויטל.
בשנות התיכון, כשחזר הביתה לשבתות מהישיבה בחיספין, היה מודיע לאמו "יש לי חצי שעה לעזור לך, מה אפשר לעשות?" - ומיד רץ לסייע למשפחות חד־הוריות, לחזק חניך במשבר, להכין עוד פעולה בתנועת הנוער. "זה גם מה שנועם העביר לחניכים שלו", מספר דיוויד. "ערכים של נתינה לזולת ועשיית חסד עם האחר תמיד היו נר לרגליו". תוצאות החינוך הזה ניכרו לאחר שנועם נפצע, כאשר החניכים גילו גם הם מסירות אין קץ ולא משו ממיטתו. חלקם, צעירים בגיל תיכון, התווכחו עם הוריהם כדי שיאפשרו להם לשהות לצדו ברגעים הכי קשים.
ביוני 2012 סיים נועם את לימודיו בישיבה התיכונית, וכעבור חודשיים הגיע לישיבה הגבוהה באיתמר. הוא החל את שנת הלימודים בהתלהבות, ויצא מבית המדרש רק לצורך אכילה או שינה. "באותו חודש אלול, נועם פשוט חיבק את ספסלי הישיבה", מספר אביו. יומיים אחרי ראש השנה אירעה התאונה הטרגית. בעבור הוריו של נועם, היום הזה החל כיום עבודה שגרתי. רגע לפני שרויטל נכנסה לפגישה בכרמיאל, היא קיבלה שיחת טלפון מהרב אביחי רונצקי, ראש הישיבה באיתמר. מיד לאחר שהרב הציג את עצמו, החלה רויטל לשתף אותו בחוויות של נועם מראש השנה, ואמרה כמה היא שמחה שבנה לומד בישיבה. ראש הישיבה קטע את דבריה. "מה שאני זוכרת מהמשך השיחה זה ששמעתי את המילים סוס, נפל, מכה, תאונה ו‘תגיעו לפתח־תקווה, לבילינסון‘", אומרת רויטל.
היא עזבה את העבודה בלי להעלות על דעתה שתחזור אליה רק לאחר שנה וחצי, "הייתי בטוחה שבתוך כמה ימים אנחנו בבית בחזרה".
בחדר הטראומה מצא דיוויד את בנו כשהוא מורדם ומונשם. בשעות הראשונות הרופאים לא נתנו להורים דיאגנוזה, והסתפקו בשתי עובדות - לא נצפה שבר בגולגולת, ולא נגרם נזק לעמוד השדרה. מבחינת דיוויד ורויטל היו אלו חדשות מעודדות. הם רק חיכו לאות חיים מנועם, אלא שזה לא הגיע.
למחרת, ביום שישי, הועבר הפצוע לטיפול נמרץ נוירוכירורגי. הפגיעה החזקה שספג בראשו, כך התברר, גרמה למוח להתנפח והלחץ בתוכו עלה - מה שעלול לגרום למוות במקרה הגרוע, או לנזק מוחי בלתי הפיך במקרה ‘הטוב‘. בשבת בבוקר, כשהגיעו ההורים למחלקה שבה אושפז נועם, הם פגשו במסדרון את ד"ר סטיב ג‘קסון, נוירוכירורג בכיר בבית החולים בילינסון. "ידעתי שהוא מנתח בכיר ואדם שומר תורה ומצוות", מספר דיוויד. "שאלתי אותו מה הוא עושה כאן בשבת, והוא אמר לי ‘באתי לנתח את הבן שלכם‘".
ד"ר ג‘קסון הסביר כי הלחץ התוך־מוחי בראשו של נועם הגיע לממדים מסוכנים, וכי חייבים לנתח אותו מיד. זה היה הניתוח שהציל את חייו של הבן, אבל הדרך עוד הייתה ארוכה מאוד. ד"ר ג‘קסון הסביר להורים את חומרת המצב, ואמר כי הניתוח הצליח אך אין בכך שום עדות למה שצפוי לנועם בהמשך.
דיוויד מספר כי בזמן הניתוח הבין שחיי משפחתו עומדים להשתנות, וכי העתיד לוט בערפל. "הבנתי שזה סיפור לא פשוט ולא קצר", הוא אומר. רויטל מספרת שהתמיכה הרבה שקיבלה המשפחה, הקהתה את החששות: "כל הזמן חיכיתי שנועם כבר יקום, יצחק וישאל ‘מה אתם עושים כאן‘".
רויטל לא עשתה לרופאים חיים קלים. היא נדנדה, דרשה לקבל מידע, ולא הסתפקה בתשובות הקצרות שניתנו לה בדרך כלל. "ד"ר ג‘קסון, בזכות האישיות המיוחדת שלו, היה לנו לעוגן", היא מספרת. ג‘קסון, שהוא גם מוהל, אמר לה על נועם: "אני עוד אמול את הבן שלו". את אותו המשפט, אגב, הוא אמר לפני כמה שנים לפצוע ראש אחר שהיה בטיפולו – אהרן קרוב, הקצין שהגיע לקרבות ‘עופרת יצוקה‘ היישר מחופתו ונפצע באופן אנוש. בחלוף הימים עמד ג‘קסון בהבטחה, ומל את בנו של קרוב. "זה הפיח בנו המון תקווה", אומרת רויטל.
בינתיים התקרב יום כיפור, והקהילה במעלות קראה למתפללים להגיע למנחה של ערב יום כיפור מוקדם מהרגיל, לתפילה מיוחדת למען נועם. רבבות בני אדם נקבצו אל בית הכנסת, ומבוגרים ובני נוער, בהם חניכיו וחבריו של נועם, צעקו לשמיים "תתעורר, תתעורר".
אבל נועם לא התעורר בשלב ההוא. הפעם הראשונה שבה פקח לרגע את עיניו הגיעה שבועיים לאחר התאונה. "זה קרה כשלקחתי אותו לסי־טי", נזכר דיוויד. "החזקתי לו את היד, ובמשך עשרים דקות שרתי לו ‘אשא עיניי אל ההרים‘ בלחן של ר‘ שלמה קרליבך. ופתאום נועם פקח עיניים גדולות. התקשרתי לרויטל שתבוא מיד".
רויטל: "העיניים שלו דיברו. הוא לא זז, אבל אני ראיתי בזה שביב תקווה. ראיתי סוף־סוף את נועם שלי. מאז לא עזבתי את המיטה שלו לשנייה. בלילות שכבתי לידו על מזרן צמוד. רציתי להיות בהיכון למקרה שהוא יתעורר, אבל זה לא קרה".
בשבועות שלאחר מכן עבר נועם עוד כמה ניתוחים, אך הרופאים לא הצליחו להתגבר על בעיית ניקוז הנוזלים במוח. בתום חודשיים של שהות רצופה בבית החולים החליטו רויטל ודיוויד כי הם חייבים לחזור לשבת אחת בבית. חבריו של נועם התנדבו ובאו להחליף אותם, וההורים כבר ארזו מזוודה. בדיוק כשהיו בדרכם לצאת מבית החולים, פנה אליהם ד"ר עוזי בן־דוד, רופא בכיר במחלקה לנוירוכירורגיה, והציע להם פרוצדורה נוספת שאולי תתגבר על בעיית ניקוז הנוזלים. זה היה הליך יוצא דופן שדרש אומץ, וההצעה של ד"ר בן־דוד הייתה מנוגדת לדעת חבריו הרופאים במחלקה. אבל הפעם זה הצליח. הניתוח אפשר לנועם להתאושש, ופתח בפניו יכולת לחזור לתפקוד.
לאחר הניתוח הזה, ומכיוון שבבילינסון מיצו למעשה את כל הטיפולים האפשריים לשיפור מצבו, הועבר נועם למחלקה לשיקום נפגעי ראש בבית החולים ‘שיבא‘. זוהי מחלקה המורגלת במקרים קשים, חלקם כמעט חסרי תקווה. פצועי מלחמות ישראל ונפגעי תאונות דרכים מגיעים לשם, כשהמשותף לכולם הוא שחייהם התהפכו ברגע אחד. לכל מטופל נבנית במחלקה תוכנית שיקום בהתאמה אישית, שכוללת מרכיבים פיזיים, קוגניטיביים, נפשיים וסוציאליים. צוות הטיפול מורכב מרופאים, אנשי סיעוד, פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, קלינאיות תקשורת ועוד.
אלא שמשפחת בלין לא הסתפקה בכך. בכל יום, כשהסתיים סבב הטיפולים השגרתי, דאגו הוריו של נועם שהוא יקבל גם טיפולים מסוג אחר – רפלקסולוגיה, אוסטיאופתיה, תרפיה בחיות, מסאג‘, דיקור סיני ועוד. גם רבנים פקדו את מיטתו של הצעיר חסר התנועה. "כל היום סבב סביב נועם ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לסייע לו", אומרת רויטל. "לא ישבתי וחיכיתי, אלא ניסיתי הכול. אחד מעקרונות הפעולה שלנו היה לשמוע את כל מי שמציע עזרה ולקבל כל עצה. כל רעיון שמישהו זרק לנו, למחרת המטפל הזה כבר היה אצלנו. נסענו בכל רחבי הארץ כדי להביא את המטפלים. התפיסה הייתה שהילד אמנם פסיבי, אבל אנחנו יכולים לעזור לגוף להמשיך לחיות".
מה אנשים אחרים חשבו כשהם ראו גוף דומם מקבל טיפול בעזרת חיות?
"היום ברור לי שהצופה מהצד יכול היה לחשוב שאנחנו משוגעים, אבל אנחנו לא ראינו את זה ככה. החדר של נועם המה מפעילות בכל יום עד עשר בלילה. מבקרים הגיעו, מתנדבים ניגנו לו, ואני הקפדתי על הפיזיותרפיה שלימדו אותי לעשות לו. רציתי שהגוף שלו יהיה מוכן לפעולה. אמרתי לעצמי שנועם צריך להיות חזק, ולו אמרתי – כשתחליט לעמוד, אתה מוכן לעמידה".
מכיוון שנועם מאז ומתמיד אהב מאוד את הטבע, יזמו ההורים מבצעים מורכבים כדי להוציא אותו אל מחוץ לארבעת הקירות - לחוף הים ואפילו לספארי. "הרופאים חשבו שהשתגענו לגמרי, אבל אני אמרתי שהבן שלי עדיין חי. לקחנו אותו לחוף הים בתל־אביב כדי שייגע בחול, וטבלנו לו את הרגליים במים. לא ידענו מהיכן תגיע החוויה שתצליח להחזיר אותו".
דיוויד אף נסע בכל רחבי הארץ וביקש מרבנים ומקובלים שיתפללו בעבור בנו. ישיבות שלמות גויסו לתפילה מדי יום על נועם. "אנחנו בטוחים וסמוכים שזה עזר", אומרת רויטל.
הקהילה במעלות תמכה וחיבקה ולרגע אחד לא עזבה אותם – בתפילות, בעזרה טכנית ובעידוד. לעתים נדמה היה כי המרחק בין תל־השומר לעיר הגלילית הוא דקות אחדות של נסיעה ולא שעתיים, כי הבלינים לרגע לא נשארו לבד: לא בפורים, כשחברה הגיעה עם משפחתה ועם המאכלים שבישלה כדי לחוג איתם, לא בליל הסדר כשגיסה הכינה הכול בשבילם, ולא באף יום אחר, חול כשבת.
במשך השבוע שהו ההורים באזור המרכז, בדירות שפתחו בפניהם אנשים טובי לב מרמת־גן ומפתח־תקווה. בשבתות הם חזרו הביתה, כששלושה־ארבעה חברים של נועם שוהים לידו במקומם. במשך תשעה חודשים הקיפו החברים את נועם בחום – ערכו בחדרו קבלת שבת, והקפידו להתפלל לצדו את תפילות השבת, לשיר את הזמירות ולומר דבר תורה, כשהוא כלל לא מגיב למתרחש סביבו. החברותא שלו מהישיבה באיתמר, בן קיבוץ בארות־יצחק, דאג להם בכל שבת לאוכל מהקיבוץ.
בבית במעלות חיכו לרויטל ודיוויד שלושת ילדיהם האחרים וגם כלה אחת וחתן אחד, שנתנו כוחות ועידוד אף שמצב הדברים לא היה ברור להם כלל. "מדי יום נתבקשנו לענות על שאלות, לתת הסברים ולהעביר מידע – כשבעצם לא היה הרבה מה לספר", אומרת רויטל. "המצב היה סטטי במשך תשעה חודשים, ובכל התקופה הזו הילדים היו הכוח המניע לעשות הכול. הם גילו חוסן נפשי וכוחות התמודדות בלתי רגילים".
שעתיים לתוך הראיון עם הבלינים, ואני עוד לא מצליחה לפענח - האם מדובר באנשים שחיו תקופה ארוכה בהכחשה? האם לא היו מודעים למצב האמיתי של בנם, או שמא שמרו על אופטימיות חסרת תקנה? ומה לגבי רגעי שבירה? האם כאשר הכול נראה אבוד, לא חלפה בראשם המחשבה לעשות מה שרבים אחרים היו עושים במקומם, ולהרים ידיים? הפליאה רק גדלה כשהם מראים לי את הסרט ממסיבת ההודיה שנערכה כשנה וחצי לאחר הפציעה - מסיבה שתוכננה לפרטיה על ידי רויטל עוד כשנועם שכב מחוסר הכרה. אוסף התמונות, שחוברו לסרטון בן עשרים דקות, מתעד כל צעד בדרך הארוכה שעשה נועם. הדמעות זולגות מעצמן כשרואים אותו חסר הבעה וחסר תנועה, שוכב דומם כפסל, יושב בכיסא גלגלים כשראשו שמוט, או בוהה בחלל כשמסביבו חברים רוקדים. ובכל התמונות נוכחים רויטל ודיוויד, מחייכים, אופטימיים.
האם, אפשר להבחין, מאופרת ומטופחת גם במצבים הקשים ביותר. "זאת הייתה עבודה לכל דבר, אז התלבשתי ושמתי ליפסטיק", היא אומרת. "החלטתי שחושבים טוב וצועדים רק קדימה".
מהרגע הראשון היה לרויטל ברור שנועם ישוב ויעמוד על הרגליים, בריא ושלם. היא לא הייתה מוכנה להסתפק בפחות מזה. באחד הבקרים ביקשו אנשי הצוות הרפואי בתל־השומר לעודד אותה, והזמינו אותה לראות שני משוקמים מפגיעת ראש שנחשבו סיפורי הצלחה במחלקה, אף שלא שבו לתפקוד מלא ולמצבם הגופני הקודם. "הרופאים אומרים לי ‘את רואה, זאת הצלחה‘. אמרתי להם ‘זו לא הצלחה. הבן שלי יהיה הצלחה‘. הם לא הבינו ולא האמינו, אבל לי הייתה אמונה של 110 אחוז שנועם יחזור לעצמו".
תהליך השיקום בתל־השומר נמשך בדרך כלל כארבעה חודשים. אצל נועם התארך האשפוז לכדי שבעה חודשים, בניסיון לתת עוד תקווה לצעיר שמסלול חייו נקטע כך פתאום. כל זה לא הועיל; נועם נותר במצב וגטטיבי. מדי פעם התרחש אירוע שנתן שביב תקווה - חיוך שהבליח, תנועת יד - אך הרופאים ציננו את התלהבותם של ההורים וטענו כי אלו אינם אלא רפלקסים.
לבסוף הבינו הבלינים שאין לבנם מה לחפש עוד בבית החולים, ושאחרי תשעה חודשים שהם ישנים מחוץ לבית, הגיע הזמן להעביר את נועם למסגרת שיקומית. הם חיפשו מקום קרוב לבית במעלות, "עם חום ואהבה", ובאופן בלתי צפוי בחרו בבית אבות בשם ‘אצולת המונפורט‘. מדובר בבית חולים גריאטרי שמגיעים אליו קשישים מכל רחבי הגליל. המוסד חרת על דגלו דו־קיום וסובלנות, ורוב הצוות המפעיל אותו הוא ערבי־נוצרי. אף שדרי המקום הם קשישים, שחלקם מרותקים לכיסאות גלגלים או אינם מתפקדים, רויטל ודיוויד מצאו שם הרבה אופטימיות ונכונות לתמוך. אל המקום הזה הם הכניסו את בנם בן ה־20.
רויטל: "זה היה רגע מפחיד, מדאיג מאוד. חשבנו מה יהיה ואיך נתמודד. האם הצעד הזה אומר שאנחנו מאבדים תקווה? היה פחד שקיבלנו אולי החלטה לא נכונה, אבל החשש הזה התנפץ במהירות. קבלת הפנים במקום עזרה מאוד, ובאיזשהו מקום גם פעלנו כמו מכונה – לא רואים, לא שומעים, לא נותנים לרגשות להציף אותנו".
גם במעונו החדש נועם הוקף בחום ובאהבה. הפיזיותרפיסט במקום לקח אותו כפרויקט אישי, והחל באימונים מתישים. סוף־סוף נראה היה שמשהו קורה.
בסרטים רבים מוצג הרגע שבו חולה מתעורר מתרדמת, מבולבל מעט, ומיד חוזר לעצמו. המציאות שפגשו רויטל ודיוויד הייתה סיזיפית בהרבה. בשלב הראשון החל בנם להזיז מעט את הגפיים, והם החליטו להושיב אותו מול מקלדת המחשב, מתוך ידיעה ברורה שמוחו מתפקד ומרגיש. "תכתוב מה אתה חושב", ביקשה ממנו רויטל, ונועם כתב: "אמא תודה לך על כל ההתמודדות שלך". "שאלתי אותו מה הוא מרגיש, והוא דיבר עליי", אומרת רויטל. "משם הגיעו האנרגיות שלנו להמשיך ולפעול. היו הבזקים של עוצמות ממנו".
בהמשך כתב נועם מכתב שלם:
"תודה לאל, אני לא עצוב בגלל מה שקרה לי. אני קצת מודאג לפעמים - כשאני חושב על העתיד, ועל ההתקדמות שלי בחיי. אנוכי ממשיך את ההתקדמות שלי.
"סיפור הנפילה לא קשה לי, אני לא מתלונן על עצמי ועל הקושי... בסך הכול רוב הזמן זה כואב וקשה, אבל אני לא מתלונן ולא בוכה אף פעם. אני מאמין בחיי שה‘ קיים והוא עוזר לכולם, בזכותו אנו חיים. וכל אדם שנפצע קשה לו - אבל הוא יכול להתקדם ולקום מהקושי. ושכל אדם יכול לדעת בעצמו את מה שהוא אוהב לעשות - ולעשות את הדברים שהוא אוהב. הכי חשוב לדעתי שכל בני האדם יעשו בעצמם מה שהם אוהבים לעשות בחייהם, להתקדם ולהמשיך קדימה, לחיות ולהתקדם קדימה על ידי כל האמונות".
באחת הנסיעות שלהם לקח נועם את שלט הרכב המשפחתי, והקיש את קוד הפתיחה. זה היה הבזק מעורר תקווה, ובכל זאת, כמעט שנה עברה מיום התאונה ונועם עדיין לא דיבר. אנשי המקצוע השונים ניסו להוציא ממנו הגה, צליל, אך ללא הצלחה. קלינאית תקשורת בעלת מעוף ויצירתיות התחילה לאתגר אותו בתרגילי לשון פשוטים, והניחה על שפתיו טעמים שונים. נועם הניע את הלשון, אך עדיין לא דיבר.
ראש השנה תשע"ד הגיע. רויטל זוכרת את החג היטב. "התפרצתי בבכי. אמרתי: שנה עברה, ונועם לא מדבר. היה לי קשה מאוד". ובדיוק אז, בשעת לילה מאוחרת, התרחש הנס. נועם ראה את אחיו יאיר וקרא לעברו "יאיר, יאיר". כל המשפחה נעמדה סביבו, והוא התחיל לומר "יערה", "אמא" וכן הלאה. כשנשאל אם הוא רוצה לשתות מים, ענה בפשטות "כן".
"הכינו אותנו היטב לרגע הזה", אומרת רויטל. "הרופאים והצוות המטפל אמרו לי שלא אצעק, כדי שנועם לא ייבהל, והרבנים אמרו לי להגיד איתו ‘שמע ישראל‘ ו‘נשמת כל חי‘. חיכינו שנה, וזה קרה".
בליל הושענא רבא לפני שנה התקיים בבית משפחת בלין ערב לימוד, בהשתתפות רבנים וחבריו של נועם מהישיבה בחיספין. לראשונה נועם נעמד על רגליו, עם תמיכה. שנה וחצי מיום התאונה הוא כבר עמד בעצמו. בפורים חזר לביתו, וההתרגשות הייתה גדולה. בקיץ נערכה מסיבת הודיה בנוכחות 500 איש, ועין לא נותרה שם יבשה נוכח הדברים שנשאו נועם והוריו.
בחודש אלול האחרון חזר נועם לישיבה באיתמר והתחיל מחדש את שיעור א‘, כשחבריו כבר משרתים בצבא. הרב רונצקי, שליווה את המשפחה בכל תהליך השיקום והקפיד לבקר את נועם כמעט מדי שבוע, אומר שמדובר בבחור עקשן שלא נותן לשום קושי להפיל אותו. "ראיתי את זה בבית החולים, ואני רואה את זה עכשיו בישיבה. הוא לא מוותר לעצמו, מתאמץ מאוד להתמודד עם הקשיים שעדיין מלווים אותו, מלא בנחישות. כמתבונן מהצד הייתי סקפטי לגבי יכולת השיקום שלו - הרופאים הרי לא נתנו לו סיכוי - אבל אין ספק שבזכות אמא שלו, שלא הפסיקה ללחוש לו ‘נועם, אתה חזק, קום כבר‘, הוא כאן איתנו".
בימים אלו נועם לומד נהיגה ומתכונן לבחינה הפסיכומטרית. החלום שלו הוא לנהל מוסד שיקומי. הוא חזר לנגן על קלרינט, ואירועי הנגינה המשותפים שבהם מתקבצים השכנים בבית משפחת בלין, התחדשו כבעבר. לאורך כל השיחה שלנו הוא יושב בצד, מקשיב בעניין לסיפור שמספרים הוריו על תקופה של שנה וחצי שלמעשה נעדרת כליל מזיכרונו. "הזיכרון האחרון שלי מלפני התאונה הוא ראש השנה באיתמר, אני זוכר שהייתי תורן", מספר נועם.
באמצע החורף שעבר, בסביבות חג הפורים, נסע לביקור בתל־השומר. "רציתי להכיר את המטפלים שלי, שלא זכרתי אף אחד מהם. נתקלתי בקריאות התפעלות, תדהמה, התרגשות. אני דווקא הרגשתי שאני רגיל, ולא הבנתי ממה הם מתפעלים.
"מתקופת השיקום זכורה לי העבודה באצולת המונפורט, בחדר פיזיותרפיה שבו למדתי מחדש לשבת, לעמוד, ללכת והיום לרוץ. בגלל שיחידת זמן שלמה מחיי נעלמה לי, אני עדיין בגעגוע גדול למה שעזבתי בסיום השמינית, לחבר‘ה בתיכון, לחוויות כמו טיולים ומוזיקה, לכיף ולאווירת היחד".
מה אתה חושב על הדרך שבה הלכו הוריך כשהיית מאושפז?
"אין מילים שיביעו תודה. ברור לי שבלעדיהם לא הייתי כאן היום".
תחזור לרכוב על סוסים? אני שואלת את נועם, ורויטל ממהרת לענות במקומו: "הוא לא יחזור לרכוב, כי זה מיותר. בחודשים הארוכים שהוא שכב בלי תזוזה, הייתי אומרת לו בלבי: ביום שתתעורר, תחטוף על כך שגרמת לכל זה לקרות". נועם מחייך מהצד למשמע הדברים.
כשאני שואלת את ד"ר ג‘קסון מה הציל את נועם כשמצבו נראה כבר כלאחר ייאוש, גם הוא אומר כי היו אלו ההורים, ובמיוחד האם, שגילתה נחישות ללא גבול. "נועם עזב את בילינסון לאחר שמיצה את כל הטיפול הנוירוכירורגי, וראינו שהוא לא מתקדם. אבל רויטל ודיוויד היו עקשנים בצורה חיובית מהרגע הראשון. הם שאלו שאלות, למדו על המצב של בנם, ולא הסתפקו ב‘טוב, הרופא אמר‘. רויטל החליטה שהיא לא מוותרת על הבן שלה, לא משנה מה. היא לא הייתה מוכנה להסתפק בפחות מתפקוד כמעט־מלא".
כשרויטל תלווה אותי אל הרכב בשעת ערב מאוחרת, היא תסכם את הזווית שלה במשפט אחד: "עשיתי מה שאמא צריכה לעשות". ומיד היא מוסיפה, "במשך חודשים הרגשתי כמו נשר שהגוזל שלו נפל לבור עמוק. ואני נכנסת פנימה, אבל זה בור בצורת חרוט שהולך ונהיה צר, ואין לי אפשרות להגיע לגוזל שלי. הוא למטה ואני למעלה. אני מנסה להגיע אליו בעזרת חבל וזה לא מצליח. אני שולפת את הציפורניים החדות, וגם זה לא כל כך עוזר. אבל אז קרה נס, והוא התחיל להתרומם אליי. תפסתי אותו הכי חזק בעולם והתחלנו לעוף. מתברר שגם השמיים הם לא הגבול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם