הולך ברגל: יש אנשים שמסרבים להוציא רישיון
לא מעט אנשים מסרבים בעקשנות להוציא רישיון ולעלות על הכביש. יש להם הרבה תירוצים ולא מעט קשיים יומיומיים כמו תמרונים בהשגת טרמפים ושיחות עם נהגי מוניות, ובכל זאת לא תשכנעו אותם שהחיים קלים יותר עם מכונית
עוד כותרות ב-nrg:
מיליון צפיות ביממה: הגשים חלום של בתו המתה
יותר ממאה הטרדות בסרטון אחד
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שבועיים לאחר מכן נקבע לי טסט, אבל הוא הסתיים אחרי כשלוש דקות, כשזכיתי בבלימת פתע שלא הותירה מקום לספק. כשהרמתי את הראש מהלוגו של הרכב שהוטבע בהגה, ראיתי מולי שלט "אין כניסה". זה היה הרגע שבו הבנתי שנהיגה היא משהו שגדול עליי. מאז אין לי רישיון, אבל יש לי סיפור נחמד לספר לכל מי שרואה אותי על האופניים החשמליים. כי מאז שוויתרתי על ההגה הפכתי חסיד של תחבורה ציבורית, קורקינטים, אופניים ולא מעט מוניות.
הסטטיסטיקה עובדת לטובתי. נהיגה היא בחירה מסוכנת שמציבה אותך בפני סכנות משמעותיות, והרי גם אם תנהג בישראל בצורה הבטוחה ביותר, לא בהכרח תחזור הביתה בחתיכה אחת.
י' (שמה המלא שמור במערכת ובמחשבי משרד הרישוי), תושבת השרון, עברה לא מזמן את גיל 60. היא אמנם מחזיקה ברישיון נהיגה כבר ארבעה עשורים, אך רכבה נשאר בחניה כשהיא יוצאת ליום עבודה, לקניות או לביקור
ולא בא לך לנסות בכל זאת? להתגבר על הפחד ולהקל לעצמך על החיים?
"האמת היא שאני לא נוהגת כבר כל כך הרבה שנים, עד שאני חוששת שכבר שכחתי איך לנהוג. גם כשנסעתי, לא יצאתי יותר מדי מגבולות האזור, בטח שלא הייתי מוכנה לנסוע לירושלים או לתל אביב. איילון נשמע לי גרוע יותר מפגישה עם דאעש".
אז איך את מסתדרת? לנהוג היום זה סוג של הכרח, לא פינוק.
"אני מסתדרת, כמו שאתה רואה אפשר לחיות גם בלי לנהוג. עדיף לי לנסוע רגועה באוטובוס ולהגיע שלווה אל היעד, מאשר לעלות על הרכב ולהכניס את עצמי לסיכון ולפחד שאני לא יכולה להתמודד איתו".
לא רק אנשים חרדתיים חוששים מהכביש. עידו קינן, אושיית רשת, עיתונאי ובעל הבלוג "חדר 404" הוציא רישיון כשהיה בן 19, אך כיום הוא מתנהל נטורל. הוא מתגורר בירושלים, וחבריו לפייסבוק מתעדכנים מעת לעת בחוויותיו בשורות קו 480 של "אגד" המוביל אותו מתל אביב לירושלים ובחזרה.
קינן מסביר כי הוא לא מחזיק ברכב משיקולים כלכליים ושיקולי נוחות, כמו חיפוש חניה בתל אביב או טסט שנתי לרכב, אך מזכיר כי "נסיעה בתחבורה ציבורית לא בהכרח משתלמת כלכלית לעומת מכונית".
אז למה אתה לא קונה כבר כלי רכב ופותר את הבעיה?
"כי אני לא מרגיש שהטרחה מצדיקה את המאמץ".
ספר חוויות מהאוטובוס, אם אנחנו כבר כאן.
"לא פשוט לחיות כאן בלי רכב צמוד. לצערי, זה נכון שהבוחרים בדרך הזאת יוצרים לעצמם מגבלה גדולה, והמדינה לא עוזרת — היא מנהלת את התחבורה הציבורית בצורה לא טובה. גם כשמגיע פתרון משלים כמו אפליקציית אובר, שמאפשרת לכל נהג לקחת טרמפיסטים בתשלום, שר התחבורה מצהיר שהוא לא ייתן לזה לקרות. מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא הצהיר משהו לטובת הנוסעים? תחבורה ציבורית צריכה לקבל יחס של שירות בסיסי וחיוני. זה אומר שהיא צריכה להיות זולה, זמינה ומסביב לשעון, גם בשבתות וחגים".
רועי צ'יקי ארד (37), עיתונאי ב"הארץ", מעורכי כתב העת "מעין" ובעיקר גורו בעיני לא מעט עיתונאים מאותגרי מכוניות, מסביר כי אין לו רישיון נהיגה משיקולי חיים ומוות. "אני חושש לדרוס אנשים כשאני בחוסר ריכוז", הוא מסביר. "חוץ מזה, הבחנתי שמי שיש לו מכונית בתל אביב, מצב רוחו תמיד פחות טוב מחברו חסר המכונית, שמתנהל ללא טרדות הפקקים והחניה".
לא חשבת אף פעם לשנות את הגישה?
"בשנים האחרונות אני רואה בכך ערך. בעיניי, כמו שבזהות שלי אני ישראלי, איש תרבות או מזרח תיכוני, אני גם הולך רגל. כשחרדים, ערבים או שובתים חוסמים כבישים, אני מבין אותם. כיום, אגב, אני גר בשכונת התקווה ויש שם חניה, אבל אני כבר לא רוצה לנהוג".
אז איך אתה מסתדר?
"בגדול, נראה לי שאני מהעיתונאים הכי משוטטים. בכל סוף שבוע אני יוצא למקומות כמו אכזיב, מצפה רמון או עקבה, כי 'זו שלנו זו גם כן', כמו שאומרים אצלכם. ל–36 אחוז מבתי האב בישראל אין מכונית ואני בוודאי מבין טוב יותר מאחרים את החשיבות של התחבורה הציבורית. אני משתמש בה ונהנה מאפשרויות המפגש שהנסיעה מאפשרת עם אנשים זרים שלא הייתי פוגש בשום דרך אחרת".
"אני לא מרגיש מוגבל", מוסיף גם ספי לוי (38), שמתגורר בנתניה ועובד ברמת החייל. "יש לי אוטובוסים ורכבות ואם צריך אני נוסע גם במוניות שירות. החברים שלי בעבודה לא מקבלים החזר מלא על הוצאות הנסיעה שלהם, ואני כן. בכסף שחסכתי, טסתי לחו"ל כמה פעמים".
יעל שניר, אם לחמישה, מתגוררת בפסגות. את רישיון הנהיגה שלה הוציאה לפני כשנה וחצי, בגיל 34. "התחלתי ללמוד נהיגה בגיל 17, כמו כל מתבגר ממוצע", היא מספרת. "התחתנתי, עברתי מפתח תקווה לירושלים, ומפה לשם זה הפך מבחינתי ללא רלוונטי. רק לאחרונה החלטתי שאין לי ברירה. קיבלתי הצעת עבודה שדרשה רכב, ולמרות שבחרתי לדחות את ההצעה, הבנתי כי זה יפגע בי בעתיד וכדאי שאוציא את הרישיון נהיגה".
איך מסתדרים עם ילדים ובלי רכב?
”היתרון שלי הוא שאני מתגוררת בפסגות. זה יישוב, כך שיש כל הזמן טרמפים וזה מקובל, וכך אפשר להגיע בקלות לירושלים. פשוט נסמכים על אנשים טובים".
וקניות?
"זה יותר מסובך כי אני תלויה בבעלי".
איך מפזרים בבוקר את הילדים?
"הילדים לא זקוקים להסעה למוסדות החינוך כי הכול נמצא כאן ביישוב. האמת היא שהפעמים היחידות שבהן הייתי זקוקה באמת לרכב היו כשהייתי צריכה להגיע עם אחד הילדים לקופת חולים ונאלצתי לחכות לבעלי".
אבל זו מגבלה טכנית שעשויה להיות גם מעמסה חברתית באיזשהו מקום.
"נכון, יותר מסובך לקבוע איתי, אז נדיר שאני יוצאת סתם בערב לירושלים. לחזור הביתה מפגישות עבודה מאוחרות נעשה רק באמצעות טרמפים, כי אין תחבורה ציבורית. הייתה לי פחות ספונטניות כי אי אפשר לקפוץ עם הילדים לפיצה כשתלויים בטרמפים. אני הרי לא אסע ככה עם חמישה ילדים".
והיום, כשהרישיון בארנק, למה את לא קונה מכונית?
"כי לא בא לי לעמוד בפקקים בכל בוקר. נוח לי יותר לקרוא ספר. אבל אולי זה עוד יגיע. בינתיים אני שמחה מכך שהוצאתי רישיון, וטרם חוויתי את מלוא ההשלכות של המצב החדש“.
רוב נטולי המכוניות עושים זאת משיקולי נוחות, אבל יש גם אנשים כמו י' מתחילת הכתבה, שאצלם הדבר נובע מחרדה אמיתית, כזו שמשפיעה על כל מהלך החיים. הפסיכולוג ד"ר אוהד הרשקוביץ, מייסד מכון CBT ומתמחה בהפרעות פסיכולוגיות, מסביר כי "חרדת נהיגה מתרחשת כאשר הנהג חווה פחדים שעולים בכל מיני סיטואציות על הכביש, לא בהכרח אם הוא עצמו הנהג. האדם החרד סובל מקושי שנובע מחוסר שליטה, ובמצבים מסוימים החרדה מציפה בו פחדים שמשתקים אותו. זו, אגב, תופעה שמאפיינת במיוחד פרפקציוניסטים או חולי שליטה".
למה בעצם לא כולם מפחדים? הרי הכביש הוא מקום מסוכן.
"אדם נורמטיבי מבין שרגשות של חרדה ופחד הם חלק מהחיים שלו ושהוא צריך להתמודד איתם. מי שסובל מחרדות חושש מה'פחד מהפחד'. יש לו תפיסות שונות שמבהילות אותו כשהוא עומד מול חוסר האונים של נהיגה. זה מעורר בו מחשבות נוראיות שאי אפשר להכיל. כמו בהרבה פוביות, יש בהלה שמגיעה מתפיסה לא נכונה".
זו תופעה נפוצה בישראל?
"מאוד. הרי יש לא מעט סיבות להילחץ מנהיגה, במיוחד בארץ, ולכן ישראלים רבים לוקים בחרדה הזאת".
מה עושים כדי להקל על החרדות?
"האדם החרד צריך להתמודד עם הפחד והחשש. אנחנו מציעים טיפול התנהגותי–קוגנטיבי שמלמד את האדם להבין את הפחד. זה קצת כמו חדר כושר. כל פעם מפתחים שריר נוסף".
יש אפשרות לנצח את הפחד?
"אם עושים את זה נכון, בהחלט. אצלנו מלמדים את המטופל להתמודד עם הפחד ולא להאמין לו. לאחר מכן מוציאים אותו אל 'השטח', ומדמים בסימולטור מצבים שונים של נהיגה".
המטופלים של הרשקוביץ מגוונים. נשים וגברים, יהודים ושאינם, מגילאי 20 ועד 60. ”אנשים שכל החיים נמנעו מנהיגה ורק לאחרונה הבינו שיש לזה טיפול".
גם ד"ר צבי לייכנר, פסיכולוג מבית החולים "שיבא", מומחה לטיפול בבעיות גוף–נפש המתמחה בטיפול בחרדות בכלל וחרדות נהיגה בפרט ומנהל את תחום הביופידבק בבית החולים, מסכים כי יש אנשים שאצלם הסירוב לנהוג נובע מחשש ולא משיקולי נוחות. "במקרים קשים, אדם בכלל לא יכול לנהוג, ולמשך שנים. יש כאלו שהוציאו רישיון והשאירו אותו בארנק. יש גם רמות נמוכות יותר של חרדה, של אנשים שנוהגים אבל סובלים מתופעות שונות תוך כדי תהליך הנהיגה. הם מזיעים, רועדים, אבל חייבים לנהוג לעבודה".
גם ד"ר לייכנר מסכים שחרדת הנהיגה קשורה במיוחד לג'ונגל שנקרא הכביש הישראלי. "אנחנו חברה עם הרבה תוקפנות, בלשון המעטה", הוא אומר. "מי שמגיע אליי לקליניקה מספר שאנשים נדחפים ולא נותנים זכות קדימה, וזה מדאיג אותו".
יש מאפיינים ספציפיים למי שמפחד לעלות לכביש?
"לא, אך החרדה רווחת בקרב בדרך כלל אנשים ברמה סוציו–אקונומית גבוהה. כמו כן, יותר נשים פונות לטיפול מאשר גברים. זאת כי הגברים חוששים בדרך כלל להודות בחרדות".
אני מניח שרוב המטופלים שלך מגיעים אחרי כמה טסטים כושלים או אחרי שחוו טראומה על הכביש?
”האמת שלא, מה שאתה מתאר זה מיעוט. רוב המטופלים מדווחים שהבעיה תקפה אותם פתאום. הם היו רגילים לנסוע על הכביש, ופתאום חוו התקף חרדה". למה זה קורה?
"זו שאלת מיליון הדולר. היום יודעים שיש חרדות מולדות עם מקור גנטי. הטיפול בהתאם הוא מורכב וכל אדם זקוק לטיפול ספציפי שיעזור לו אישית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם