מטורף: שנתיים טרופות באנטרקטיקה, בקור וברעב
במקום לחצות את היבשת הקפואה כמתוכנן ולהתקבל בצד השני בכבוד מלכים, מצא עצמו ארנסט שקלטון לכוד שנתיים עם צוותו בלב ים הקרח
עוד כותרות ב-nrg:
אורחי מלון פרסמו ביקורת שלילית ונקנסו
כאב בטן: צפו ברכבת ההרים הכי מפחידה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
באפריל 1909 נפלה ההכרעה במקצה הצפוני של המירוץ, כאשר האמריקני רוברט פִּירי הגיע אל היעד. בקוטב הדרומי עשה זאת הנורבגי רוֹאַלד אַמוּנְדְסֶן בדצמבר 1911. גם לאחר כיבוש שני היעדים הללו, נותרו עדיין אתגרים שרגל אדם לא צלחה, והללו הסעירו את דמיונם של ימאים וחוקרים. וכך, ימים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, באחד באוגוסט 1914, יצאה מאנגליה משלחת בראשות החוקר ארנסט שֶקְלְטוֹן, ששמה לה למטרה לחצות את היבשת הקפואה אנטארקטיקה דרך הקוטב הדרומי.
שקלטון, חוקר בריטי ממוצא אירי, כבר הכיר את אנטארקטיקה. בשנת 1902 השתתף במשלחת שהגיעה למרחק 1,200 קילומטר מהקוטב הדרומי, ובשנת 1909 עמד בראש משלחת שהייתה מרוחקת מהקוטב 140 קילומטר בלבד, אך שבה על עקבותיה. כשנשאל על פשר החלטתו לוותר על ההגעה ליעד שהיה כל כך קרוב אליו, השיב בדרכו האופיינית: "טוב הכלב החי מן האריה המת".
היות שהקטבים כבר נכבשו, החליט כאמור שקלטון לקנות תהילה לעצמו במסע קרקעי מחוף האוקיינוס האטלנטי אל חוף האוקיינוס השקט, דרך הקוטב הדרומי. גם את המטרה הזו לא הצליח להשיג, אבל הסיפור שלא ייאמן על מסעה של משלחתו היה לאגדה מיד לאחר שובה הביתה, כעבור שנתיים. מאז ועד היום דמותו של שקלטון היא סמל ומופת למפקד שאין בכוחה של מציאות כלשהי, קשה ככל שתהיה, לשבש את דבקותו במשימה, את שיקול דעתו, ואת יכולתו לגרום לפקודיו להתעלות מעל עצמם.
ארבע שנים נדרשו לשקלטון לאיסוף המימון והציוד למסע, שכינויו הרשמי היה "המשלחת הטראנס־אנטארקטית האימפריאלית". בפועל נחלק הצוות לשתי משלחות. האחת, שכללה צוות של שישה בני אדם בראשות שקלטון וכן מזחלות ושבעים כלבים, תוכננה לעשות את המסלול החוצה את אנטארקטיקה מתחילתו עד סופו. בהכירו על בשרו את התנאים הקיצוניים שהמשלחת עלולה להיקלע אליהם, צירף אליו שקלטון חמישה לוחמי קוטב מנוסים, וברר בקפדנות גם את 22 החברים בצוות הספינה. אל נקודת הסיום שוגרה משלחת שנייה, בפיקודו של אניאס מקינטוש, שתפקידה היה לצעוד בכיוון ההפוך ולהטמין מאגרי מזון בדרכו של שקלטון.
התקשורת באותן שנים הייתה בראשית דרכה. מערכת הטלגרף, אז הכלי היחיד להעברת מידע במהירות למרחקים גדולים, נפרסה רק בין בירות העולם ומרכזי הסחר הגדולים. משלחת שקלטון לא עמדה אפוא בקשר לא עם העורף, וגם לא עם משלחת מקינטוש.
הספינה שנועדה לשאת את שקלטון ואנשיו הורכבה במספנה נורבגית שנתיים קודם לכן. ייעודה המקורי היה לקחת תיירים עשירים למסעות לציד דובי קוטב. היא נבנתה בהידור רב, מקורות עץ עבות במיוחד, והונעה הן במפרשים והן במנוע קיטור. לאחר השלמתה התברר כי מיזם הספארי כשל, והספינה היפהפייה הועמדה למכירה. שקלטון רכש אותה ושינה את שמה מפולאריס (כוכב הצפון) לאֶנְדְיוּרֶנְס (Endurance) - “עמידוּת“ או “כוח סבל“. בדיעבד התברר כי אלה בדיוק היו התכונות שאפשרו לו לחזור בחיים מאנטארקטיקה.
בזמן שהאנדיורנס עשתה את דרכה מנמל פליימות' לנמל לונדון, כדי להמשיך משם לבואנוס־איירס שבארגנטינה, נודע לשקלטון כי בריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה. כפטריוט בריטי הוא הודיען למפקדת הצי כי ספינתו וצוותו עומדים לרשותה לצורך המלחמה, אך התשובה שהגיעה מיד בטלגרף כללה מילה אחת: “המשיכו“. המלחמה לא נראתה ככזו שתימשך ארבע שנים, והאימפריה הבריטית הגאה לא יכולה הייתה לוותר על ההישג ששקלטון התכוון להנחיל לה.
מבואנוס־איירס הפליגה המשלחת לכיוון איי ג‘ורג‘יה הדרומית, שהיו באותה עת נקודת היישוב הדרומית ביותר על הגלובוס. שלושה ימים לאחר שיצאו מארגנטינה צץ ממחבואו בספינה ימאי בשם פירס בלקבורו, שחפץ להשתתף במשלחת. כשסיים שקלטון הנסער לשאוג על הנוסע הסמוי, הוא הודיע לו שאם לא ייוותר להם אוכל, הוא, בלקבורו, יהיה הראשון שייאכל על ידי הצוות. אחר כך נרגע ומינה את הצעיר ההרפתקן לעוזר הטבח.
המסע התנהל כמתוכנן עד איי ג‘ורג‘יה הדרומית. למעשה מדובר באי אחד, שסביבו איוֹנים קטנטנים. בחופיו שכנו כמה נמלים קטנים ובהם תחנות לעיבוד הבשר, השומן והעצמות של הלווייתנים, שניצודו בהמוניהם במימי הדרום. כאן ציפתה למשלחת תחזית למזג אוויר חריג, שכמותו לא הכירו גם ותיקי הקברניטים שהפליגו באזור. שקלטון המתין כמה ימים לשיפור במזג האוויר, ולבסוף החליט שלמרות התחזית הבעייתית יוכל להגיע לנקודת הפתיחה של המסע הקרקעי, חוף מפרץ ואהסל בים וֶדל.
ב־5 בדצמבר 1914 יצאה האנדיורנס למסעה אל חוף אנטארקטיקה. יומיים אחר כך כבר פגשה שני שדות קרח צפים, שאותם היא פיצחה בקלות, ולאחר מכן הצליחה לחדור אל ים ודל, וזגזגה בין הרי הקרח העצומים שצפו בו.
כשהגיע הקיץ הדרומי לשיאו, לקראת ינואר, השמש זרחה מעל המשלחת לכל אורך היממה והימים הפכו חמימים, אך ההתקדמות הייתה איטית בהרבה מהמתוכנן. ב־16 בינואר 1915 נתקלו שוב בשדה קרח צף, אבל הפעם לא הצליחה הספינה לפצח אותו. הצוות ירד ממנה וניסה לשווא לפרוץ נתיב בקרח בעזרת מכושים וגרזנים. לבסוף הוחלט להמתין לשיפור בתנאים, אך רוחות הקיץ החריג דחפו לכיוונם עוד ועוד קרח. המשלחת מצאה עצמה תקועה במרחק 150 קילומטר מנקודת הנחיתה המיועדת.
בסוף פברואר השלים שקלטון עם המצב: נגזר עליהם להעביר בתוך הספינה את החורף המתקרב, כולל שלושה חודשים של חושך רצוף. אך הייתה גם תקווה. מנהיג המשלחת ידע שהרוחות והזרמים דוחפים את שדות הקרח, כמו זה שספינתו תקועה בתוכו, לכיוון צפון־מערב, שם המים חמים יותר והקרח מתבקע – מה שיאפשר אולי לאנדיורנס להיחלץ.
עשרה חודשים העבירה המשלחת בספינה התקועה, שכל אותו זמן נסחפה באיטיות עם הקרח. שקלטון הקפיד על שגרה: תורנויות, מירוצי כלבים שנוצלו לאימון בגרירת המזחלות, משחקי חברה, כתיבת יומנים, תרגילי ספורט ומשחקי כדור על משטח הקרח שליד הספינה, וגם קריאה ושיחות אישיות אינסופיות. הוא ידע שהמים החמימים יותר, שמשלחתו ציפתה בכיליון עיניים להגעה אליהם, טומנים בחובם גם סכנה: בשנת 1903 טבעה ספינת מחקר שוודית בשל התבקעות גושי הקרח שביניהם הייתה תקועה. על כן הורה לאנשיו להתכונן לחילוץ באחת משתי דרכים אפשריות: מסע רגלי על פני הקרח בעזרת מזחלות הכלבים, או שיט בסירות הצלה. הסתמנה גם האפשרות לשלב בין השתיים - לגרור את הסירות על גבי מגלשות קרח רתומות לכתפיהם של חברי המשלחת, ובשלב מסוים להוריד אותן אל המים.
החששות התממשו בקיץ שהתחיל באוקטובר 1915. שדה הקרח הלך והתבקע, ושבריו לחצו בכוח משקלם העצום על הספינה והתעללו בה. הקרח דחף את גופה מחוץ למים, הטה אותה בזווית פראית על צדה, ובהמשך גרר אותה שוב אל תוכו. קורות העץ העבות נשברו והתרסקו כקיסמי עץ. בצהרי 27 באוקטובר, אחרי שלושה ימי מאבק במים החודרים פנימה, הורה שקלטון לצוותו המותש לנטוש את האנדיורנס. בני אדם וכלבים עברו להתגורר במחנה אוהלים קטן שהוקם בצמוד לה. הספינה שקעה ברובה במים, אבל תרניה המניפים דגל בריטי נותרו בולטים מעל פני הים.
שקלטון הורה לאנשיו להיפטר מכל פריט שאינו חיוני למסע החילוץ, ואשר עלול להכביד עליהם בהמשך דרכם. בתדריך לקראת הנטישה הוא שלף מכיסו נרתיק סיגריות מוזהב, והשליך אותו על הקרח שלרגליו. אחר כך הוציא מבין חפציו ספר תנ"ך כבד ויקר ערך שקיבל כמתנה מבית המלוכה הבריטי. הוא תלש דף אחד מספר איוב ואת הדף שנדפס עליו פרק כ"ג מספר תהילים ("מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר"), וזרק גם את הספר לקרח. ועם זאת, הוא לא ויתר על הבנג'ו של ליאונרד האסי, מטאורולוג המשלחת, שנגינתו הייתה להם "סם מרפא חיוני לנפש".
המורל הגבוה בדרך כלל בקרב חברי המשלחת ספג מהלומה בבוקר 21 בנובמבר, כאשר האנדיורנס צללה ונעלמה מהעין. הספינה כבר הייתה אמנם גוף חסר תועלת, אבל טביעתה סימלה בעיני יוצאיה את אובדן הקשר האחרון עם העולם החיצון.
הימים במחנה שעל הקרח חלפו באיטיות, בעוד ההכנות למסע ההיחלצות נמשכות. שיא הקיץ הדרומי כבר הגיע, אך הקרח שסביבם סירב להיבקע. שקלטון הבחין בחוסר המנוחה הפושה בקרב אנשיו, וכתב ביומנו כי מכל הסכנות האורבות להם, נפילת המורל היא החמורה ביותר. באמצע דצמבר 1915 החליט לנסות להגיע במסע רגלי על פני הקרח אל יבשת אנטארקטיקה, ששכנה במרחק 360 קילומטרים משם – ולו רק כדי להעלות את המורל. בחג המולד, כך קבע, הם כבר צריכים להיות בדרך, והמשלחת הקדימה לפיכך את ציון המועד הנוצרי.
ב־23 בדצמבר הכניס שקלטון פתק לתוך בקבוק שהשאיר במחנה, בתקווה שיימצא מתישהו, וכך אולי ייוודע לעולם מה עלה בגורלם. חברי המשלחת נרתמו ברצועות למזחלות הסירות, הכלבים נקשרו למזחלות הציוד, והמסע החל. תנאי השטח התגלו כקשים מאוד. שקלטון ואנשיו נאלצו לטפס על גבעות קרח, ועברו פחות משני קילומטרים בשמונה שעות. מותשים וקפואים עצרו למנוחת לילה במחנה שהקימו על הקרח. בלילה כתב שקלטון ביומנו: "אני הרוס ולא מצליח לישון... אני חרד. משלחת גדולה כל כך ורק שתי סירות, והן במצב רע. אין מה לעשות".
בחמישה ימים מפרכים הצליחו אנשי המשלחת להתקדם 15 קילומטרים בלבד. מצבם הנפשי והפיזי הורע, חלקם הגיעו אל סף שבירה, והמזון הלך ואזל. "אני מתחיל לחשוש לגורל המשלחת", כתב שקלטון ביומנו, ולעצמו בלבד. תפיסת עולמו, שכזכור התנגדה להטחת ראש בקיר, הביאה אותו להחליט על הפסקת המסע הרגלי, ובמקום זאת להתבסס במחנה חדש שיוקם על שדה הקרח. מחישובי הניווט עלה שהם אכן הולכים ונסחפים באיטיות לצפון־מערב. מכאן שהמתנה סבלנית, בתנאים הנוחים יחסית של המחנה, תביא אותם לנקודה קרובה ליבשה, ותאפשר לשוט אליה על גבי סירות ההצלה.
שקלטון שם לעצמו כיעד לחילוצם את האי הקטן פּוֹלֶט, השוכן מול פטגוניה שבקצה דרום אמריקה. הוא ידע שמשלחת החקר השוודית, שבשנת 1903 הגיעה לאי הזה לאחר טביעת ספינתה, השאירה שם ציוד שיוכל לעזור לו. לאנשיו הורה להקים מחנה חדש, אבל לאגור מזון ללא יותר מחודש נוסף. זה היה מסר בדבר נחישותו להמשיך ולהתקדם בדרך כלשהי, ברגע שהתנאים יאפשרו זאת.
המשלחת שהתה במחנה החדש, בעוד האספקה שלרשותה הולכת ומתמעטת. כלבי הים, שבשרם הזין את חברי המשלחת ושומנם הזין את אש המטבח ומנורות הלילה, נעלמו מהסביבה. מכיוון שהחילוץ הרגלי יצא מכלל אפשרות, ועל מנת לחסוך בבשר שעמד לרשותם, הורה שקלטון להרוג כמה מכלבי המזחלת, שחלקו איתם את מזונם.
הזרמים קירבו אליהם את חלקת הקרח שעליה עמד המחנה הראשון שלהם, בעת ששהו ליד ספינתם. נותרו שם מעט ציוד ומזון, וחשוב יותר - סירת ההצלה השלישית של אנדיורנס. שקלטון החליט לנצל את ההזדמנות ולהביא את הסירה הנוספת. בדיעבד התברר כי בין כלל ההחלטות הנכונות שקיבל במהלך המסע, זו הייתה מהמשמעותיות ביותר.
הימים חלפו אך דבר לא התרחש. הקור העז, הצפיפות, המזון המידלדל, האפשרות שיחמיצו את היבשה ואי־הוודאות באשר למועד הירידה לסירות – כל אלה יצרו מתח רב בין אנשי המשלחת. כמה מהם התחילו להתלוצץ בדבר האפשרות של קניבליזם, תופעה שעליה נודע בקרב ימאים שנסחפו ימים ארוכים בסירות הצלה. בראשית חודש מרץ 1916 כתב אחד מאנשי הצוות ביומנו: "סיכויינו להגיע לאי פולט הם אחת לעשר".
כשהתפזר הערפל שעטף אותם, גילו שהם נמצאים בלבה של מושבת פינגווינים. בשלושה ימים הרגו 600 מהם, שהפכו למצבורי בשר ושומן. המזון שאגרו, והידיעה כי כעת הם רחוקים רק 150 קילומטר מיעדם, האי פולט, שיפרו את מצב רוחם.
שקלטון עמד שוב בפני החלטה הרת גורל. מצד אחד הוא רצה להאריך ככל הניתן את ההמתנה הבטוחה על הקרח הנסחף. מאידך גיסא, קינן בו החשש שהשתהות ארוכה מדי תביא להיסחפותם אל הים הפתוח, ושם כבר לא יוכלו להגיע בסירות אל מחוז חפצם.
בבוקר 23 במרץ 1916 נשקפה סוף־סוף באופק ממערב להם צללית רחוקה של יבשה. זה היה האי ג'וֹיְנְוִויל, ועד מהרה הוא נראה היטב על מצוקיו השחורים, העטורים בשלג לבן. אלא שבין המשלחת לבין האי ניצבו קרחונים, שלא אפשרו להגיע אל החוף בשיט. שקלטון התחיל להרהר באפשרות לשוט לאחד משני איים שנמצאו 180 קילומטרים צפונה משם: אי הפיל או האי קְלִירֶנְס. שני אלה היו ההזדמנות האחרונה שלהם להגיע ליבשה קרובה.
בינתיים הלך והצטמק שדה הקרח שעליו עמד המחנה. שקלטון הטיל משמעת מזון חמורה, והכריז על כוננות לנטישת חירום במקרה של התבקעות. לרגע נדמה היה שהגיעה השעה לצאת אל הים: באמצע הלילה העיר שומר המחנה את חבריו בצעקות "סדק, סדק". אנשי המשלחת רצו אל הסירות והכינו אותן להורדה למים, תוך שהם עוקבים אחרי התבקעות הקרח. אבל שקלטון החליט לא לעזוב עדיין את המשטח הצף. בשלב הזה הופיע לידם כלב ים ענק, ואחד הימאים הרג אותו בירייה. 500 קילוגרם של בשר טרי הצילו את חברי המשלחת, שמזונם כבר כמעט אזל. גם בכלבים הם ירו ואכלו את בשרם.
שדה הקרח נישא בזרם עוד ועוד צפונה. ב־7 באפריל נראו באופק הצוקים המשוננים של אי הפיל, אך הדרך עוד הייתה ארוכה. לאחר יומיים נוספים הורה שקלטון לאנשיו לנטוש את חֶלְקַת הקרח שגודלה כבר שאף לאפס, ולרדת אל הסירות. בשעת הערב נקשרו הסירות למשטח צף אחר, למנוחת לילה. הציוד הועלה על הקרח, אוהלים הוקמו, והאנשים הסחוטים נרדמו מיד בתוך שקי השינה הרטובים שלהם – עד שצעקות "סדק, סדק" העירו אותם. המחנה הצף שלהם נבקע לשניים, ואחד האנשים נפל אל הפרצה שניבעה במרכזו. שקלטון קפץ ושלף אותו מהמים, רגע לפני ששני החלקים שבו והתנגשו זה בזה בקול רעם עמום.
בבוקר המשיכה המשלחת בשיט לכיוון אי הפיל. סערה עזה שפקדה את האזור הביאה לעוד משבר מורלי, כאשר התברר להם שבמקום להתקרב אל האי בעזרת הרוח שנשבה בגבם, בפועל הרחיקו אותם זרמי הים ממנו. לבסוף, בתום שישה ימי תלאות וכשהם סובלים צמא נורא, הצליחו נוסעי שלוש הסירות להגיע אל מפרצון קטן בחופו של אי הפיל. פיסת היבשה שבה נחתו הייתה עטורה במצוקים גבוהים, קירחת לחלוטין ומוכה ברוחות אדירות, אבל היא הייתה בטוחה יותר מכל המקומות שבהם שהו מאז נטישת הספינה.
חברי המשלחת ביקשו ליצור מחסה במערה שחפרו בקרחון, אבל הניסיון לא צלח. הפתרון נמצא כשבנו קירות מאבנים, עליהם הניחו שתיים מהסירות כשהן הפוכות, וכיסו אותן בבדים ובבוץ. זה היה ביתם החדש. הסירה השלישית הושארה כדי לנסות לחדש את הקשר עם העולם החיצון, שנותק שנה וארבעה חודשים קודם לכן.
כעת הייתה מטרתם להגיע למקום שיש בו בני אנוש. שקלטון החליט כי בגלל כיווני הרוחות והזרמים, אי ג'ורג'יה הדרומית, 1,300 קילומטרים מזרחה, הוא יעד עדיף על פני פטגוניה או איי פוקלנד השוכנים 900 ק"מ מצפון להם. כהרגלו בחר מנהיג המשלחת בדרך הבטוחה יותר, אף אם היא ארוכה יותר. גם בתנאים אלה, סיכוייה של סירת העץ לצלוח את הים הידוע כַּסוער ביותר על פני הגלובוס, היו קלושים למדי.
שקלטון ברר את חמשת האנשים שייקח עמו בסירה על פי שני שיקולים: תרומתו הצפויה של כל אחד מהם להצלחת השיט, ומנגד הפוטנציאל שלו לזרוע ייאוש בקרב הנשארים באי. בשני המדדים הללו בלט במיוחד הארי מקניש, נגר הספינה. מקניש היה הראשון שנשבר בזמן גרירת הסירות על הקרח, ומנגד היה בעל כישרונות בתחום הטכני, שהיו נחוצים בסירת ההצלה.
תשעה ימים לאחר הנחיתה באי הפיל מינה שקלטון מפקד ל־22 האנשים שנשארו שם, ואז יצא עם המשלחת המצומצמת לאתגר הסיום של מסעם, שהיה גם המסוכן ביותר. במשך יותר משבועיים היטלטלה הסירה בין הסופות, הערפל, הגשם הקפוא והגלים הענקיים של האוקיינוס האטלנטי הדרומי. הימאות העילאית של שקלטון ובחירת הצוות הנכון למשימה, ביחד עם כושר הניווט המופלא של הקפטן פרנק וורסלי,
כעת עמדה בפני שקלטון השאלה כיצד להגיע אל תחנת ציד הלווייתנים הקרובה ביותר, ששכנה במפרץ סטורמנס, בחופו הצפוני של האי: האם להקיף את האי בשיט לאורך 240 קילומטרים של ים סוער, או לחצות אותו בהליכה, מרחק 45 קילומטרים. הבעיה בנתיב הקרקעי והקצר־לכאורה הייתה חומת ההרים הגבוהה והמושלגת שבמרכזו. מראה הרכסים הפראיים לא היה מעודד, אך שקלטון העדיף בכל זאת את המסע דרכם.
שקלטון, וורסלי וחבר נוסף במשלחת המצומצמת יצאו לדרך, מותירים את שלושת חבריהם בחוף הדרומי. אחרי שלושה ימים של מסע מסוכן הם הגיעו אל תחנת הציד. מנהל העבודה שפגשו ראה לפניו שלושה גברים שפניהם שחורות, זקנם פרע, שיערם ארוך ובגדיהם בלויי סחבות. הוא הוביל אותם אל מנהל התחנה, שאובדנה של משלחת שקלטון כבר היה ידוע לו מזה זמן רב. "מי אתם?" שאל הלה, והאיש שעמד במרכז השלישייה ענה לו בשקט: "שמי שקלטון". יש הטוענים כי מנהל התחנה פרץ בבכי כששמע את המילים הללו.
בו בלילה יצא וורסלי בציידת לווייתנים שעגנה במקום, כדי לאסוף את שלושת החברים שנותרו בחוף הדרומי. ההגעה אל אי הפיל, לחילוצם של 22 אנשי הצוות האחרים, הייתה כבר מבצע מסובך בהרבה. ברור היה לשקלטון כי הוא יצטרך כלי שיט אחר, ופרק זמן ממושך, כדי להגיע אליהם.
בינתיים באי הפיל חיו חברי המשלחת בתנאים קשים, אבל סבלו בעיקר מחוסר הוודאות בדבר גורל מסעו של שקלטון לג'ורג'יה הדרומית. אמצע חודש אוגוסט, שבו ימלאו ארבעה חודשים ליציאת מפקדם, נקבע אצלם כמועד הסביר האחרון להגעת ספינת חילוץ. אחריו, כך החליטו, לא תישאר להם ברירה אלא לצאת בעצמם להפלגה בשתי הסירות הנותרות, ולנסות להגיע למקום מיושב, אף שהסיכויים לכך נראו להם קלושים מאוד.
הימים חלפו והאנשים התנדנדו בין תקווה לייאוש. אינספור דיונים התנהלו על הסיבה האפשרית להתמהמהות החילוץ, אבל זו שאיימה עליהם יותר מכולן, והייתה גם סבירה ביותר בתנאי הים המוכרים להם, כלל לא הוזכרה בקול: האפשרות שסירת ההצלה ובה ששת חבריהם טבעה. אמצע אוגוסט חלף, אך ה־22 דחו שוב ושוב את נטישת פיסת האדמה המוכרת, והמשיכו לצפות לנס.
שקלטון כאמור לא זנח לרגע את הניסיונות להציל את חבריו. הוא הרשה לעצמו ולחמישה שהפליגו איתו רק שלושה ימי מנוחה, בטרם יצא לחלץ את משלחתו מאי הפיל. המבצע דרש ממנו שוב מאמץ אדיר ומורכב. במהלך שלושת החודשים הבאים הוא נכשל שלוש פעמים בניסיונות להגיע אל האי, בכל בפעם בספינה אחרת. לאחר שנמסר לו כי שוברת קרח בריטית תגיע לאזור רק בעוד חודשיים, הוא יצא לצ'ילה, שכר שם ספינה ישנה בפיקודו של קפטן ושמו פרדו, ויצא לדרך בפעם הרביעית. הפעם האירה לו ההצלחה פנים. ב־30 באוגוסט 1916 הגיעה הספינה אל המפרץ באי הפיל. שקלטון ירד ראשון לחוף וקרא לעבר אנשיו, שחיכו במקום ארבעה חודשים תמימים, "כולם בסדר?". "כולם בסדר", הייתה התשובה.
כל חברי המשלחת שבו לאי ג'ורג'יה הדרומית בריאים ושלמים. בעצם, כמעט כולם. כששהו באי הפיל נאלצו לכרות לבלקבורו, הנוסע הסמוי, חלק מכף רגלו שקפאה והחלה להירקב. זה היה הנזק הגופני החמור ביותר שנגרם למי מ־28 חברי המשלחת במשך כל המסע רצוף התלאות.
בכל אותו הזמן, גם משלחת פיזור המזון, שנשלחה לחופה הנגדי של אנטארקטיקה, ידעה ימים קשים. הספינה אורורה שנשאה את המשלחת הזו, בפיקודו של אניאס מקינטוש, יצאה מהאי טסמניה באיחור אך הגיעה ליעדה בחוף ים רוס. אנשיה ביצעו את השלב הראשון במשימתם: השארת אספקה בחלקו האחרון של הנתיב המתוכנן של שקלטון, באזור המכונה מַדף הקֶרח רוֹס. אלא שבמאי 1915, במהלך סופה עזה, נסחפה הספינה ממעגנה אל מרחבי הים ושם נלכדה בקרח, באופן דומה למה שאירע לאנדיורנס. במשך חודשים ארוכים נגרפה האורורה כשהיא כלואה בקרח הצף, עד שנחלצה ממנו ושבה לניו־זילנד.
בספטמבר שבה הספינה לאנטארקטיקה להמשיך במשימתה. עשרת חברי המשלחת, שכמובן לא יכלו לדעת על כישלונו של שקלטון, השאירו מזון וציוד בנקודות שנקבעו. במסעם חזרה אל הספינה חלו חלק מחברי הקבוצה בצפדינה, ואחד מהם מת. המפקד מקינטוש וחבר נוסף נעלמו כשהחליטו לחצות ברגל את ים הקרח. שבעת הנותרים השכילו לא לנסות להתקדם בחורף, וחיכו עוד שמונה חודשים עד לחילוצם. בינואר 1917 שבה אורורה לאסוף אותם, כשעל סיפונה שקלטון הבלתי נלאה.
סיפור ההישרדות והחילוץ, שתועד בספר "אנדיורנס" מאת אלפרד לנסינג (ידיעות ספרים, 2013), הקנה לשקלטון פרסום ותהילה אדירים, אך הללו לא השקיטו את תאוות המסעות שלו. בשנת 1921 שב והעמיד את עצמו בראש משלחת מחקר לאנטארקטיקה, שיצאה מאנגליה על אונייה ושמה קווֵסט. חלק מאנשי הצוות היו שותפיו למסע האנדיורנס, ביניהם רב־החובל וורסלי. אלא ששוב נראה היה כי גורלו של שקלטון מונע ממנו להגיע ליעד. כשעגנה האונייה בריו־דה־ז'נרו שבברזיל, לקה החוקר בהתקף לב. הוא סירב לקבל טיפול בחוף, והורה לצוותו להמשיך במסע לאיי ג'ורג'יה הדרומית. שם לקה שוב בלבו, וב־5 בינואר 1922 נפטר, כשהוא בן 47 בלבד.
חבריו העלו את גופתו על אונייה אחרת שיצאה לאנגליה, והצטרפו להפלגה כדי להביאו לקבורה. בכך לא תמו מסעותיו של שקלטון: כשהגיעה האונייה לנמל מונטווידאו שבאורוגוואי, קיבלו המלווים מברק מאשתו אמילי, שביקשה מהם לשוב דרומה ולקבור את בעלה באיי ג'ורג'יה. קברו של שקלטון עומד היום באיים הנידחים, המסמלים את שיאה של ההרפתקה שהפכה אותו לאגדה עוד בחייו.
בשנה שעברה שוחזר מסעה של סירת ההצלה מאי הפיל לאיי ג'ורג'יה הדרומית. הסירה שהפליגה בנתיב הזה נקראה "אלכסנדרה שקלטון", כשם נכדתו של החוקר המהולל, העוסקת היום בהנצחת פועלו.
המסע ששקלטון לא הצליח להשלים בוצע בהצלחה רק אחרי יותר מארבעים שנה. במרץ 1958 צלחו החוקר הבריטי ויוויאן פוּקס ומשלחתו את אנטארקטיקה מחוף אל חוף דרך הקוטב הדרומי, במסע שארך מאה ימים ונמתח על פני 3,500 קילומטר. המשלחת הזו הייתה מצוידת בטרקטורים במקום בכלבים, באמצעי תקשורת מודרניים, במטוסים שנחתו על פני הקרח, ובציוד ומכשור מתקדמים שצוותו של שקלטון אפילו לא יכול היה לחלום על שכמותם. כל אלה רק מציגים את שקלטון ואת מסעו באור הרואי עוד יותר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם