"בגלל הפציעה בקרב הלכתי להיות רופא"
הם היו שלושה לוחמים שנפצעו קשה במהלך פעילות מבצעית. לאחר שיקום ארוך, החליטו ללמוד רפואה ולשוב אל בית החולים כדי לעזור לאחרים. לדבריהם, גם שנים אחרי, הקרב מעולם לא נגמר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"הפעילו עלינו מטען וירו על הרכב. נסענו בסופה ממוגנת, ובכל זאת הרכב נפגע קשה. לנהג שהיה לידי, גיא פרייס, נקטעו שתי הרגליים. אני נפצעתי מרסיסים בכל הגוף. אחר כך התחילו לירות על הג'יפ מכל הכיוונים. אמרתי לחיילים שישבו מאחור להשיב אש מבעד לחלונות. מכשיר הקשר לא עבד, הסלולרי החדש שקיבלתי באותו יום התפוצץ והמצב לא היה פשוט. התלבטתי. ראיתי מצד אחד שגיא נפצע ואיבד הרבה דם ומצד שני פחדתי להוריד את החובש והקשר שישבו מאחור מהרכב כי עדיין ירו עלינו. זו הייתה דילמה קשה מאוד. בסוף החלטתי לחכות, לא לסכן אף אחד מהחבר'ה שמאחור. הצלחתי לקרוא בטלפון השני
החיילים פונו לבית החולים הלל יפה בחדרה. "גיא עבר קטיעה של הרגליים ואני הוכנסתי לניתוח. היינו מאושפזים שם כשבוע ואחר כך עברנו לתל השומר, שם עברתי עוד חמישה ניתוחים. עברנו יחד לשיקום. היינו בתל השומר תקופה ארוכה. גיא למד ללכת מחדש עם פרוטזות שהותאמו לו, ואני ניסיתי ללמוד ללכת שוב. בסך הכול היינו מאושפזים בבית החולים כחמישה חודשים. לאחר מכן יצאתי לשיקום יום, פיזיותרפיה וטיפולים פסיכולוגיים. חזרתי לגור בבית ההורים".
חכימיאן, בן 34, נשוי ואב לשניים, הוא אחד מכמה רופאים צעירים שאירועי הקרב שינו את חייהם. בעודם שוכבים במיטת חוליים ונלחמים על כל צעד וכל תנועה, החל להירקם בראשם חלום חדש — להיות רופאים ולסייע בהצלת חייהם של אחרים. בשבוע הבא ישתתפו הרופאים האלו, יחד עם אלפי פצועים נוספים ממערכות ישראל, ביום הוקרה מיוחד לפצועי צה"ל.
"בתחילת הדרך ההתמודדות העיקרית, מעבר לכאב, היא מול התחושה שהחיים שלך עמדו פתאום מלכת", אומר חכימיאן. "כולם אמנם מחבקים אותך, אבל אתה תקוע. גם כך הייתי מבוגר יחסית כי הייתי קצין, וראיתי את החבר'ה בגילי. זה טס לחו"ל, ההוא כבר לומד, זה מתחתן, ואתה תקוע. גר עם ההורים ועושה פיזיותרפיה. זו תחושה קשה. באותה תקופה היה לי קשה גם להתראות עם גיא".
היה נתק מכוון?
"כן, והוא בא בעיקר מצדי. הייתה לי תחושת אשמה רצינית על כך שהוא ספג פגיעה קשה יותר ממני, ואני הייתי המפקד שלו. הוא הצליח כבר ללכת עם פרוטזות, נסע להודו, התחיל לשחות בצורה מקצועית, ואני ברחתי מקשר איתו". היום, לדבריו, הוא הבשיל למקום מיושב ורגוע יותר. "אני אחרי זה. עוזר לחבר'ה צעירים ומתנדב בעמותה שנקראת 'אחים לחיים' המסייעת למי שנפצע בפעילות קרבית. אלו דברים שפעם לא ידעתי איך לאכול. לא היה לי קל להתמודד".
ומתי החלטת ללמוד רפואה?
"לא חלמתי על רפואה מגיל צעיר. אני לא אוהב את כל הסיפורים על אלו שידעו מכיתה א' שהם רוצים לרפא אנשים. לי לא היה שום רעיון מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. אבל אחרי הפציעה, בעיקר בתקופה בבית החולים, היה לי הרבה זמן עם עצמי. אז הבנתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי אחרי שאצא מזה. בתקופה בבית היה לי מאוד קשה".
בשלב הראשון ניסה לקרוא ספר. "זה משהו שלא הצלחתי לעשות בבית החולים. לסיים ספר. הטלטלה הנפשית גורמת לכך שאתה לא מסוגל להתרכז בכלום. לא מסוגל לישון, בטח שלא לקרוא. אתה מזפזפ בטלוויזיה. עובר מערוץ לערוץ ולא רואה כלום. אז התחלתי בלקרוא ספר. ועוד אחד ועוד אחד. ואמרתי לעצמי שאם אני קורא, אולי אצליח גם ללמוד משהו. זו הייתה התקדמות. אחרי כשנה וחצי בבית ההורים בחולון, החלטתי שאני רוצה ללמוד רפואה. עברתי לדירת שותפים בירושלים כדי להתרחק. התחלתי ללמוד לבגרות כי לא היו לי ציונים טובים מספיק. עשיתי מכינה ופעמיים פסיכומטרי ועבדתי קשה, ואחרי השנה הזו התקבלתי ללימודים". כיום הוא מתמחה במחלקה הפנימית של בית החולים הדסה הר הצופים.
השיקום הארוך נתן לך נקודת מבט אחרת כרופא?
"כן. ראיתי הרבה רופאים והבנתי כמו מי אני רוצה להיות וכמו מי לא. הדבר נתן לי פרספקטיבה להבין מה מרגיש מי ששוכב במיטה ולא רק מי שעומד מעליה".
מה אתה אומר לפצוע חדש שמגיע?
"אני בעיקר יודע שאנשים לא מודעים לתהפוכות, בעיקר הנפשיות, שעוברים בעקבות הפציעה. זה לא נכון לומר שנפצעים וממשיכים הלאה. נסיבות הפציעה הן קשות. זה גיל שהמשבר בו לא פשוט. גם כשהפצוע לכאורה חוזר לעצמו — הוא לא יחזור להיות מי שהיה. יכול להיות שהוא יהיה גרסה טובה יותר, אבל תמיד תישאר לו צלקת מהסיפור הזה".
ד"ר עשהאל לובוצקי סבור כי יום ההוקרה לפצועי צה"ל אמור להיות יום של חיזוק ערכי. "יש כאן בעיניי דיבור חינוכי על הנכונות ללחום ולהקריב", הוא אומר. כתוצאה מפציעתו לפני שמונה שנים בעת מלחמת לבנון השנייה, לובוצקי נעזר בקביים כדי ללכת. "זה בהחלט מורכב יותר בעבודה עם חולים ועם הילדים בבית, הכול יותר מאתגר".
איך חולים מגיבים לרופא עם קביים?
"שואלים אותי אם נפלתי או אם שיחקתי כדורסל. קביים משדרים פציעה אקוטית, לעומת כיסא גלגלים שנתפס יותר כעניין כרוני. הרבה פעמים הדבר יוצר כימיה מיידית. אחווה של אנשים שנמצאים באותו צד של המתרס, גם כשאני עובד במחלקה פנימית ומדובר בחולה עם אי ספיקת לב. אני עדיין חווה ביום–יום את החוויה של להיות מטופל, ואני מרגיש שזה נמצא בשיח הגלוי עם החולים ולפעמים מתחת לפני השטח".
הוא בן 31, נשוי ואב לשניים. במלחמת לבנון השנייה היה מפקד מחלקה בגולני, ואת רגע הפציעה שלו הוא זוכר היטב. "נכנסנו לכיוון בינת ג'בל, שיירה של טנקים ואכזריות, נגמ"שים כבדים. ליד אחד הכפרים שמעתי שהשריונר שהוביל אותנו מתלבט ברשת הקשר בנוגע להמשך תנועה, והתרוממתי עם פלג גוף עליון מחוץ לאכזרית כדי לעזור לו. ואז ראיתי מרחוק הבזק אור שעף לכיווננו. זה היה טיל נ"ט שפגע בצורה ישירה בכלי שלנו".
עשרות אם לא מאות רסיסים פגעו בכלי הרכב ובלובוצקי עצמו. בעת הפינוי, בעודו שוכב על האלונקה, הוא ראה שרגל ימין כמעט נופלת ממנה, בקושי מחוברת אל הגוף. "ביקשתי מאחד החיילים שירים אותה ויקשור אותה אליי". הרופאים שטיפלו בו בשטח חששו שתידרש קטיעה של הרגל. "עוד במסוק בדרך לבית החולים רמב"ם הבנתי שעבורי מתחילה עכשיו מלחמה חדשה. מלחמה שנמשכת בעצם עד היום. ניתחו אותי שני רופאים אורתופדים, ביניהם ד"ר אלכס לרנר שניתח אותי בשיטה ייחודית והציל את הרגל שלי בעזרת השתלה של שריר שנלקח מהגב. הייתי באשפוז מלא כמעט שמונה חודשים. עברתי למעלה מ–12 ניתוחים. לאחר מכן היו עוד כמה חודשים של אשפוז יום, בסך הכול, יותר משנה בבתי חולים".
שנה של כאבים, של קושי בתנועה, של חוסר שינה?
"כן, אבל זו לא החוויה המרכזית שלי מהתקופה. רוב המאושפזים מהשיקום היו פצועי מלחמה. ההתמודדות יחד הייתה מאוד בונה. התמודדות שיש בה הרבה עוצמות". שבועות ספורים לאחר הפציעה החל לובוצקי לכתוב לעצמו את שעבר עליו. "בהתחלה כתבתי מכתב לחיילים שלי. אחר כך זה היה יותר יומן אירועים, שיהיה לי תיעוד של הדברים. עם הזמן הכתיבה הבשילה לתיעוד יותר מפורט של הלחימה ושל השלב השיקומי, ואז זה התגלגל לכדי ספר". "מן המדבר והלבנון" (בהוצאת ידיעות ספרים) הפך לרב מכר.
ועל רפואה חשבת עוד לפני כן?
"זה משהו שנבט בי תוך כדי השיקום. אני לא אומר שלפני כן זו לא הייתה אופציה, חשבתי על זה, אבל תוך כדי השיקום נדהמתי מהאנושיות של רבים מהרופאים שטיפלו בי. התחברתי מאוד לפן הרפואי, הרגשתי שיש בזה משהו מאוד מיוחד, זה טיפול אנושי שמשלב הרבה ידע מדעי".
כתבת ספר, בחרת מקצוע. נראה שהפציעה במובנים רבים שינתה את מסלול חייך.
"אני מסכים שהספר, וככל הנראה גם לימודי הרפואה, לא היו קורים אלמלא הפציעה. עם זאת, האישיות שלי לא השתנתה. זה ודאי אירוע מכונן ודרמטי בחיי, אבל לא הייתי מגדיר את עצמי לפי סך הפציעה שלי בלבד. אין עשהאל של לפני ועשהאל של אחרי. במידה רבה אני מרגיש שהצלחתי לחזור להיות מי שאני למרות המגבלה. היו לי תוכניות בחיי כמו הקמת משפחה ולימוד מקצוע שהצלחתי להגשים חרף הקשיים בדרך".
ועוד סיפור מרגש במיוחד יש ללובוצקי. "כשהייתי מאושפז בתל השומר, הגיע באחד הימים לבקר אותי סבא שלי, איסר לובוצקי. הוא סיפר לי סיפור שאני מכיר היטב מילדותי, איך לחם בגטו וילנה ובהמשך כפרטיזן נגד הנאצים. באחד הקרבות הוא נפצע קשה ברגל ימין, כמוני". חבריו חשבו אז שאין ללוחם הפצוע סיכוי להינצל מהפגיעה וכבר כרו לו קבר. אבל הייתה שם איתם ביער אחות יהודייה שהחליטה שהיא עושה הכול כדי להציל את חייו. הכינה לו תחבושות מעלים ונתנה לו אנטיביוטיקה שנגנבה מהנאצים. "הוא סיפר לי שוב את הסיפור, כי התברר שאותה אחות היא אמו של ד"ר יצחק זיו–נר, מנהל המחלקה לשיקום אורתופדי בתל השומר. אמא שלו הצילה את סבא, והוא עזר לי. משואה לתקומה ברגע. בעיניי זה היה חלק מהרצון שלי להצטרף לעולם הרפואי. עם ישראל ממשיך דור אחרי דור לעזור אחד לשני ברעות וערבות הדדית".
ד"ר אבי אביטן, 35, נשוי ואב לשלושה מקריית גת, הוא רופא אורתופד בבית החולים סורוקה. "בחרתי באורתופדיה כי זה מה שרציתי, בזה אני טוב. אני אוהב לעבוד עם הידיים, זו סוג של נגרות אמנותית אנושית", הוא מחייך.
הוא נפצע בלבנון, בפברואר 2000, מחוץ למוצב כרכום. "היינו בפעילות מבצעית, הופעל עלינו מטען ובהמשך גם ירו עלינו בצורה מסיבית. נפצענו שמונה חיילים ואחד נהרג, החובש ידידיה גפן ז"ל שטיפל בכולם. נפצעתי בראש, ברגליים, בבטן. הגעתי לבית חולים במצב אנוש והייתי מורדם יומיים–שלושה. עברתי מעל עשרה ניתוחים ברמב"ם".
הפציעה שינתה אותך?
"בחמש–שש שנים הראשונות אחרי הפציעה, כשהייתי מסתכל על תמונות שלי מלפניה, זה היה נראה לי אדם אחר. המצב שבו הגוף שרוי בטראומה כזו, שארבעה חודשים אתה לא מסוגל לזוז מהמיטה, לא מסוגל לדאוג לעצמך בשום דרך, הוא חוויה משמעותית. אני חושב שהיום אני משתדל למצות טוב יותר את היום–יום שלי. ללכת לישון כל יום בתחושה שאת כל מה שרציתי לעשות היום, עשיתי".
לימודי רפואה לא היו בכלל בראש שלו. ואלמלא הדרך שעבר, סביר שבכלל לא היה מתקרב לתחום. "סיימתי את התיכון בלי בגרות, אוניברסיטה בכלל לא הייתה לי במחשבה". לאחר חודשי האשפוז הארוכים, הוא הצטרף לחברה ללימודים לקראת בחינה פסיכומטרית, כדי לא להשתעמם. "קיבלתי ציון נחמד, ובבר–אילן הסכימו לקבל אותי ללימודי מחשבים ומתמטיקה בלי בגרות. הלכתי לתחום הזה כי כולם למדו אז מחשבים. אחרי סמסטר אחד כבר הבנתי שזה לא בשבילי". ממש לקראת סוף הסמסטר, הפיזיותרפיסטית שחררה אותו מהטיפולים אצלה. "ברגע שזה קרה הלכתי וקניתי לי כרטיס טיסה לדרום אמריקה. שם, כשהכול היה שקט ורגוע, קיבלתי החלטה שמה שאני רוצה זה ללמוד רפואה".
אתה רופא שמבין יותר את המטופלים?
"אני חושב שכן ואין ספק שזה לא תמיד קל. אתה רואה מישהו מגיע עם טראומה מורכבת, ואתה יודע מה התהליך שהוא והמשפחה שלו עומדים לעבור בחודשים הקרובים. אני חושב שהפניוּת לחולים היא אחרת, וגם היחס שאתה מקבל מהם בחזרה. כאורתופד אתה צריך הרבה שיתוף פעולה מהחולים שלך, ואני חושב שכשהם יודעים שגם אני עברתי מסלול של שיקום, אני מקבל מהם שיתוף פעולה הרבה יותר טוב".
יום ההוקרה הלאומי לפצועים חשוב בעיניך?
"כן. לרוב הפצועים יש את היכולת והבחירה אם להתייחס לפציעה שלהם כאל צומת, או כאל עוד אחת מחוויות החיים שלהם ולהמשיך הלאה. אצלי למשל, לא כל הרופאים שאני עובד איתם כיום מכירים את סיפור הפציעה שלי. אבל מצד שני יש גם הרבה פצועים שנושאים על עצמם בין אם מבחירה ובין אם לא, את מה שהם עברו. הרבה פעמים כשאתה עובר חוויה כזו, אתה לא מבין איך העולם יכול להמשיך להתנהל כסדרו. ולכן נכון בעיניי לעצור רגע ולזכור שיש אנשים שהחיים שלהם השתנו לגמרי. שבזמן שאנחנו ממשיכים בחיינו הרגילים, הם עושים מאמצי–על כדי ללכת, לדבר, לצחוק, להרגיש. יש אנשים שעכשיו ממש יושבים בשיקום ועושים מאמצים אדירים להזיז את האצבע ברגל, וכל זה בגלל שהם היו שם בשבילנו".
הכתבה פורסמה במוצ"ש מבית מקור ראשון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם