לא העיוורון עושה להם חושך בעיניים, זה אנחנו
משה ואורה דרשן הם זוג עיוורים, שלא נותנים ללקות הראייה לעצור להם את החיים. זה רק היחס מהסביבה שמכבה להם לפעמים את האור
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אורה היא מורה לפסנתר שלמדה בבית ספר רגיל, סיימה בגרות מלאה, למדה במכללה בירושלים ובין לבין הופיעה גם ברסיטלים נחשבים ברחבי העולם. כיום היא מגדלת את בנה הרואה בן הארבע, אביתר. משה למד בבית חינוך עיוורים עד לסוף היסודי ואז עבר לתיכון רגיל, ומשם ליחידת המודיעין הנחשבת 8200 ולעבודה בבנק הפועלים.
"כששלחו אותי הביתה בגיל 16 עם הצו הראשון ביד ואמרו שהפטור בדרך, סימנתי לעצמי מטרה", הוא נזכר. "להתגייס לצה"ל ולשרת כמו כל אחד אחר". הצבא לא רצה אותו, ולכן למד בינתיים לתואר הנדסאי מחשבים. "ואז הגיעה ההזדמנות שלי", הוא נזכר. "הרמטכ"ל באותה תקופה, דן שומרון, עלה לשידור בגלי צה"ל כדי לענות על שאלות המתגייסים העתידיים. דיברתי בשידור הזה וביקשתי ממנו שיעזור. שומרון הבטיח שיעשה כל שביכולתו כדי לגייס אותי לצה"ל".
הרמטכ"ל קיים. ביום שלמחרת התקשרו אל משה מיחידת המתנדבים של צה"ל והעלו רעיונות לשירות. "דחיתי הצעות מפתות מיחידות אחרות עד שהגיע הזימון המיוחל ליחידת המודיעין שעליה חלמתי". בגיל 22 התייצב בבקו"ם ליום המשמעותי ביותר בחייו, כלשונו. משה היה העיוור הראשון שהתגייס לצה"ל. "ידעתי שאם אכשל, הסיכוי של עוד עיוור להתקבל לצבא יירד משמעותית. חובת ההוכחה הייתה עליי. פרגנו לי המון בתוך המערכת. היו אמנם קשיים בהתחלה, אבל שני הצדדים הבינו שיש כאן צעד ייחודי והיו מחויבים לרעיון".
הוא התחייב לשלוש שנות התנדבות אך בפועל שירת בצה"ל כ-14 שנה בתפקידים שונים. כשיצא להפסקה, פגש את אורה.
הסיפור שלה שונה מזה שלו. אורה גדלה כל חייה בין אנשים רואים וגם כשהגיעה לגיל הדייטים יצאה עם בחורים שראייתם תקינה. לפני שהכירה את משה הייתה בזוגיות ארוכה עם בחור חילוני שפגשה באקדמיה למוזיקה. "כבר אחרי שנתיים איתו הבנתי שזה לא ילך, שאני דתייה והוא חילוני", היא מספרת. "עשינו הפסקות בדרך אבל איכשהו תמיד חזרנו זה לזה".
היא מספרת שרצתה בחור דתי אבל אלו התקשו יותר עם העיוורון שלה. "לחילונים הליברלים היה קל יותר. מבחינת הדתיים כל מה ששונה הוא חריג".
את משה הכירה בעבר אך אז חשבו השניים שהשידוך לא יצליח. חבר משותף לחץ עליהם לנסות שוב וזה עבד. ב–2006 התחתנו.
איך מוצאים שידוך כשהמראה הוא לא שיקול?
"לאורה היה יתרון עליי בנושא הזה", אומר משה. "היא יכולה לזהות צלליות, לראות במעומעם. אני עיוור לחלוטין. בדיעבד הבנתי שהיא נראית לא רע, אבל בחנתי אותה על פי הפנימיות, האופי, נושאי עניין משותפים".
איך מסתדרים עיוורים בחי היום-יום?
"החיים שלנו מזמנים אתגרים שהאדם הרואה לא מודע אליהם", אומר משה. "בשנים האחרונות הטכנולוגיה מקלה עלינו. השימוש בסמארטפון, למשל, תופס מקום נרחב בחיינו. כדי לדעת זמני הגעה של אוטובוס או איפה לרדת, אני מפעיל את הווייז ומסתדר גם כאשר מערכת הכריזה לא עובדת. יש אפליקציה שמזהה בשבילי שטרות ואפילו באיזה צד של השטר מדובר. אין הרבה דברים שהטכנולוגיה לא מתמודדת איתם, אבל עדיין אני לא אעמוד בסופר ליד כל קופסת שימורים ואחכה שהסמארטפון יגלה לי מה יש בה, ולכן תמיד יבוא איתי מישהו רואה לקניות".
איך הסביבה מתייחסת לעיוורים?
"זה לא פשוט. אני למשל עובד בתל אביב, וביציאה מהעבודה יש מעבר חצייה עם רמזור והרבה תנועה. אני לא מצפה שיעזרו לי לעבור, רק שיגידו לי מתי הגיע האור הירוק, אבל לא נדיר שאני פשוט אעמוד ואחכה בלי שאף אחד יתייחס".
המודעות לעיוורים השתפרה ב–30 השנה האחרונות, לדבריהם, אבל היא עדיין רחוקה מהמצב האידיאלי. "לא ארשום בקורות החיים שאני עיוור כי לא יהיה לי סיכוי", אומר משה. "ברגע שאני מגיע לראיון עבודה, אני שומע את הגמגום וההלם של המעסיק. הוא לא יודע מה לעשות איתי. אני לא יודע מדוע הם נרתעים. שייתנו צ'אנס, והכי גרוע יעיפו אם העיוור לא טוב. מתוך 30 אלף עיוורים שחיים בארץ, 80 אחוז יושבים בבית ומקבלים ביטוח לאומי".
ואולי זה פשוט באמת קשה יותר.
"עיוורון הוא לפעמים יתרון. אין לעיוור הפרעות סביבתיות שמסיחות את דעתו והוא נותן בגלל זה פי שתיים תפוקה".
לפני קצת יותר מארבע שנים נולד אביתר, שבניגוד להוריו רואה היטב בשתי עיניו. "הוא ילד מאוד אחראי", אומרת אורה. "כשהוא היה בן שנה לקחתי אותו במנשא והוא אמר לי: 'אמא, תיזהרי יש אבן'. לא חינכנו אותו לכך, זה פשוט נרכש. אנחנו מתנהלים איתו כרגיל, עד כמה שאפשר".
לא חששתם שגם הוא יהיה עיוור?
"עשינו בדיקות גנטיות לפני ההריון והן הראו כי ההסתברות היא כמו בכל האוכלוסייה".
לפעמים אתם עסוקים בשאלה למה זה קרה לי?
"לא. למעשה, יש יותר מדי סיטואציות שבהן אני אומר 'מזל שאני עיוור'. אני שומע את המשפט 'מזל שאתה לא רואה', יותר מאשר 'חבל שאתה לא רואה'".
ובכל זאת, מה חסר במצב הזה?
משה: "לא חסר, אבל אם הייתי יכול, הייתי רוצה לצלם חופים, נופים, את אביתר. לקחת מצלמה ליד ובלי הרבה מחשבה לתעד את המציאות הטבעית. מעניין אותי על מה כל ההתלהבות מהשקיעה לתוך הים".
"יש חסר מסוים אבל אני לא מצטערת על כך שאני עיוורת", מוסיפה אורה. "הייתי רוצה לקרוא ספרים, לצלם, לצייר, לדעת לנהוג".
חשוב לבני הזוג דרשן להדגיש שהם מנהלים חיים נורמליים ולא נותנים לעיוורון להגביל אותם בשום צורה. "עשינו מנוי לתיאטרון ואנחנו לא מגבילים את עצמנו לספר בבית. אין לנו טלוויזיה מטעמים כלכליים, אבל אנחנו רואים סדרות באינטרנט".
"לא נלך למופע פנטומימה רק כדי להראות למישהו שאנחנו רגילים", אומר משה. "בצבא הכריחו אותי פעם ללכת להופעה
בקרב הקהילה העיוורת הם נחשבים ל'סנובים'. "רוב החברים שלי עיוורים", מסביר משה, "אבל אני לא אגביל את עצמי לגטאות שלהם רק בגלל שמצפים שאעשה כך. לא אסע לאיזה חור בשביל מסיבת חנוכה רק כי היא של עיוורים".
"אני לא למדתי עם עיוורים", אומרת אורה. "כל החברים שלי רואים. אני מכירה עיוורים רק דרך משה".
איך עיוורים מצביעים בבחירות?
משה: "אני נעזר במישהו בשביל להצביע. לצערי הרבה מוסדות לא נגישים. יש בחירות כבר 70 שנה, ועדיין אף אחד לא חשב שצריך פתקים מסומנים".
למה בעצם זה לא קורה?
"למה כן? עד שדברים מחלחלים כאן. רק היום מתחילים ליישם את תקנות הנגישות. כמה מאלפי הרמזורים במדינה מתקתקים? למה אין אוזניות בסרטים עם הסבר בחלקים 'המתים'? אתה נלחם על כל נשימת אוויר, וכל המוגבלים במדינה סובלים מאותה אטימות. לעתים אתה לא רואה את האור, תרתי משמע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם