תשמעו קטע: חטפתי התקף לב בגיל 40
"את הרגע ההוא לא אשכח לעולם. ראיתי אור בוהק וחזק מול העיניים והרגשתי שאני מתקרב אליו. ואז המצנתר הזיז את הפרוז'קטור". גיל סלוביק מספר על התקף הלב שחווה בגיל 40
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מזה שבועיים שאני חש תחושות מטרידות של עייפות, תחושת צריבה קלילה בחזה וכושר גופני הנופל אפילו מזה של סטיבן הוקינג לאחר הצ'ולנט בשבת. כיוון שאנו מצויים יום לאחר מתקפת הגפילטע פיש של ראש השנה, אני מייחס את מצבי העגום לכמות סיטונאית של מזון יהודי מבוסס פולימרים שצרכתי במשך שלושה ימים ברציפות.
תוך כדי ישיבת המערכת, התעוקה בחזה מתחילה להיות קצת יותר מטרידה עד שבמהלך חלוקת המטלות בין חברי המערכת ראיתי צורך לציין כי כולי תקווה שיש Wi Fi במחלקה הקרדיולוגית של תל השומר. בסוף הישיבה, לאחר התייעצות עם אחי הרופא, אני מחליט לנסוע לקופת חולים ובדרך מוריד את שותפי אסף וול בתחנת הרכבת. כשאנו נפרדים, אסף מסתכל בי במבט יודע כול ואומר: "תקשיב לי טוב, מה שיש לך זה התקף חרדה. מאה אחוז. אם יש לך משהו בלב, אני לא סתם אוכל את הכובע, אני אוכל ספודיק שלם". ההכרזה החד משמעית הזו תקבל תוקף משפטי בעוד פסקה אחת.
לאחר שביצעתי בדיקת אק"ג, אני נכנס אל הרופא ומגיש לו את התוצאות. הוא מביט בי במבט מבוהל ומבהיל אותי מיד אל בית החולים בניידת טיפול נמרץ. ככה זה בחיים: ה' נתן — נט"ן לקח. כבר יצא לי לראות אמבולנס מבפנים, אך בתפקיד המשני של המלווה, לא כמועמד לאוסקר בתפקיד הראשי. הפרמדיקים הנמרצים נועצים בי לסירוגין מבטים דאוגים ומחטים אימתניות ומתחילים בנסיעה כשהצופר מבקיע נתיב בתוך הפקק והטויוטות להם חומה מימינם ומשמאלם. חיוך מפציע מבין שפתיי הסדוקות כשאני מדמיין את אסף סועד את לבו בספודיק פרוותי במיוחד. אין מצב שאני מוותר לו על הטקס הזה בעד שום הון שבעולם.
תור סטייל דיסנילנד משתרך בכניסה למיון, אך הפרמדיקים המנוסים עוקפים את העומדים כבני מרון ומשליכים אותי אחר כבוד לדלפק שבפנים. אני זוכה לקבלת פנים חמימה בדמות שרשרת בדיקות אינסופית. שמתי לב שלרופאים במיון הייתה שיטה: קודם עשו בדיקת דם, אחר כך אק"ג וצילום חזה ואז עוד בדיקת דם, אחר כך נחו. סתם, הם לא נחו. אז בין בדיקת דם לצילום חזה הייתי מספיק לסמס משהו לאשתי. אני לא יודע למה קיבלתי מדבקה, בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלוש (לפנות בוקר).
למה כל כך הרבה בדיקות דם? בגלל הטרפונין. הטרפונין הוא אנזים שמפריש הלב בעת מצוקה קשה. נוכחותו בדם מעידה על התקף לב. המתח בריאליטי שאליו נקלעתי מגיע לשיאו כאשר שתי בדיקות דם שונות מגיעות אל המחשב הסמוך למיטתי, ואין לרופאים דרך לדעת איזו מהן שלי ואיזו בטעות יסודה. הבדיקה האחת מראה על טרפונין גבוה. השנייה מצביעה אמנם על חוסר בטרפונין, אך מאידך מעניקה לבעליה העלום אי ספיקת כליות קשה. מה עושים כששני כתובים מכחישים זה את זה? אלו ואלו דברי אלוקים חיים? ממש לא. דוקרים שוב את הפציינט עד שתבוא הבדיקה השלישית ותכריע ביניהם.
אי שם באשמורת שלישית מגיע אליהו המתמחה ומכריע: הכליות סבבה, הלב — בהתקף. מסתבר שאני לא מודח מבית החולים אלא עובר לשלב הבא: אשפוז בקרדיולוגית לקראת צנתור.
המחלקה הקרדיולוגית היא מחלקת העסקים של בית החולים. אנחנו לא מתערבבים עם התיירים של המחלקה הפנימית חלילה. אצלנו הכול מרווח יותר, שקט יותר ועם דיילות המעניקות יחס אישי צמוד על גבול ההיסטרי. את השקט המתוח השורר במקום אפשר לחתוך באזמל. מלבד צפצופי מכונות פסטורליים אין שומעים דבר: עוף לא יעופף, מאושפז לא ייאנח, רק קול המוניטור נשמע בארצנו. אל זרועי מוצמד צמיד אשפוז ואני הופך רשמית לפריט ממוספר של בית החולים. ולא סתם פריט: הצמיד כולל ברקוד, ולפני כל בדיקת דם האחות סורקת את הקוד במכשיר שלבטח נלקח מהסופרמרקט הסמוך. בקיצור, הפכתי למק"ט דם. בניסיון להתלוצץ עם רופאיי אני שואל את האחות אם יש מבצעים בקופה. ובכן, מתברר שיש: אני זכאי לזריקת דילול דם היישר בבטן שגורמת לי לרקוד מכאב. כנראה הצטרפתי לאנסמבל של מרכז סוזן דילול.
בשלב זה אני נזקק לנקביי אך נזכר בהוראת האחות האוסרת על אנשים במצבי ללכת לשירותים. מה החלופה? בואו נגיד שהיא קשורה לסיר הסירים אשר לשלמה הסניטר. במילים אחרות, אין מצב. אני מנסה לקום ולהתגנב לשירותים אך שוכח את תריסר החוטים המחברים אותי למכשירי ניטור שניתוקם גורם לאחיות לנתר לחדרי כדי לכבות את האזעקה. לאחר שוך מהומת ההתנתקות אני מביט בדבוקת החוטים הצבעונית ומנסה לחשוב איזה חוט היה מנתק מקגיוור — האדום או הירוק? התובנה שסיכויי להתנתק מהחוטים נחותים אפילו מסיכויי להתנתק מחברת כבלים ישראלית מסוימת, מאלצת אותי לבסוף לנקוט בשיטת "ויתאפק המן". אני מנסה להירדם, אך מסתבר שהפציינטים הם חיות ליליות. אל קונצרט המוניטורים מצטרפים שאר הקולות האופייניים לבית חולים: הזקנה במסדרון הסמוך נאנחת, דלתות חורקות מסביב ושותפי לחדר מגלה כישורים של מנהל נחירות בכיר. לא נורא, לישון זה לחלשים.
הלוואי שלא היה מונח לנגד עיניי השלט הזה "המחלקה לקרדיולוגיה פולשנית". זה מחזיר אותי לימים שפחדתי מחייזרים. כלומר שלשום. איפה מאלדר כשצריכים אותו? לאחר המתנה זמנית מתוחה של חמש שעות, 18 דקות וארבעה חלקים ניגשת אליי אחות ומכריזה על בואו של האצנטער. בדיעבד הבנתי שאין המדובר בעשירי למניין אלא במצנתר. הלה שולח בי מבט מלוכסן וניכר שהוא מזהה את עורך הדין שבי, שכן הוא שולף חוזה אימתני ופורט באוזניי באדישות סטייל מתי כספי את הסיכונים הכרוכים בצינתור משל אלה היו הוראות כביסה לגרבי צמר ולא פורענויות המתרגשות לבוא לגופי.
אני חותם על ההסכמה מדעת שלא מדעת והמצנתר מתרכך קמעא. "תראה", הוא מסביר, "שלושה מצבים בצינתור: או שלא מגלים כלום ואתה ממשיך בירור, או שמגלים שכל העורקים חסומים ואתה נכנס לניתוח מעקפים או שיש עורק סתום — ופותחים לך אותו". זו הפעם הראשונה שאני מתפלל לכך שיגלו שאני קצת סתום. הכאב בחזה מתגבר, אני מעז להתלונן וזוכה לתגובה צוננת: "כן, יש לך התקף לב". סליחה.
לפתע ראיתי אור חזק ומסנוור מול עיניי והרגשתי שהוא מתקרב אליי. ואז המצנתר הזיז את הפרוז'קטור הצדה וחזרתי לראות כרגיל. מה זה, אני במחסני חשמל? סביב שולחן המתכת שעליו גופי מושכב מוצבים להם מעדנות שלל מסכי פלאזמה, גופי תאורה דקורטיביים וכלים מכלים שונים. סקרנותי מביאתני להתעניין בנימוס במה שעתיד להתרחש לי והמצנתר מציין: "הבנתי שזה הצנתור הראשון שלך. מצוין! גם שלי!". אכן, במקרה שלי הרופא מתלוצץ עם חוליו.
אני מנסה להביט מן הצד על מצבי ומבין שחששותיי מקרדיולוגיה חייזרית פולשנית מתגשמים והשתחלתי לפרק של "תיקים באפילה": אני שוכב ערום מכל חיית השדה על שולחן מתכת קר, זרועי מושחלת אחר כבוד למאחז יד
"אבא? אהלן! מה נשמע?" אני אומר בקול הכי שמח שלי, השמור למקרי אסון חמורים במיוחד. "שומע? היה לי טיפהל'ה מין לחץ קטנטנצ'יק בחזה, אז ככה נסעתי בקטנה לבית חולים, ועשו לי מין צנתורון — אבל ממש קטנטן — כמעט לא רואים אותו, ועכשיו הכול סבבה". קול דממה דקה. "לא הבנתי", לואט אבא, "למי עשו צנתור?". כעשרים שניות לאחר מכן הוריי מגיעים בתזמון גרוע במיוחד. בדיוק כשהאחות מנסה לשחרר לי את חסם העורקים קצת מוקדם מדי, ובתגובה מזרקת דם אה–לה–אגם פורצת לעיני הנוכחים. החסם חוזר אחר כבוד ויישאר איתי במהלך הלילה הדואב. בבוקר אני אגלה שהתחלף בן זוגי לחדר. הפעם מדובר בחוזר בתשובה שמעיר לי על מיקום התפילין ביחס לחסם העורקים ואף מצטט לי בהתלהבות אין קץ וורטים שאבד עליהם הכלח עוד בזמן המבול. הסיבה היחידה שאני לא רוצח אותו נפש הוא הפסוק "לא תעמוד על צינור חמצן רעך". מסתמן: געגועים למנהל הנחירות.
ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג המחלקה הסגורה בגהה וחבר קרוב, מגיע לביקור חשאי לאחר שעות הביקור הרשמיות. הוא פוצח בתוכחה: "ממש הבהלת אותי!" "למה?" אני מתעניין. "למה? כי יכולת לא להיות כאן עכשיו". וואללה, הוא צודק. זו הפעם הראשונה שנופל עליי הטלכרט: יצאתי ממצב מסוכן מאוד. כפי שיתברר לי מאוחר יותר, זה באמת היה בנס. הגעתי בדקה ה–99, ולמרות שסחבתי את העניין שבועיים, בדיקת אקו לב שתבוצע למחרת תגלה שאין נזק קבוע ללב.
מה שמייחד את עמית הוא שבאמצעות שאלות קצרות ובלתי צפויות הוא מביא אותך לתובנות מפתיעות. הנה התמליל של שיחתנו:
"עמית, אין לי בעיית כולסטרול. עד לפני כשנה הייתי פעיל ספורטיבית, אני לא מעשן ואין לי סיפור משפחתי מובהק. למה זה קרה לי?"
"מה הסטטוס שלך בווטסאפ?"
"מה?"
"מה כתבת בסטטוס במקום 'היי שם — אני בווטסאפ'?"
""אה. נדמה לי שכתבתי 'בחופשת מחלה כרונית'. בדיחה כזאת".
"לא מצחיק. ולמה כתבת את זה?"
"המממ... כי לפעמים אני מרגיש שבא לי להגיד לכל העולם: באמא שלכם — תעזבו אותי. יש לי פטור. והפטור הכי רשמי זה להיות חולה".
"ותסכים איתי שהתקף לב זה מחלה ממש — אבל ממש — מרשימה?"
"כן".
"אז אתה בעצם זועק עכשיו: באמ–אמא שלכם תעזבו אותי. למי אתה צועק את זה?"
"למי? לכולם. לשותפים שלי, ללקוחות, למשפחה. קשה לי. אני לוקח על עצמי יותר מדי אחריות. שמע רק מה עבר עליי השנה: עברתי דירה, נולדו לי תאומים, המתכנה גדלה ויש לי עובדים שצריך לדאוג להם".
"ואיך אתה מרגיש עכשיו, כשזעקת לכל העולם?"
"כלום. זה מאוד מאכזב. שום הקלה. אני מרגיש שאני צריך לזעוק את הזעקה הזו למישהו אחר".
"למי?"
"שאלה טובה. אולי לעצמי?"
"אין לי יותר שאלות, כבודו".
נו, מתברר שגם החוזר בתשובה הוא בעל כישורי נחירה. שניים במחיר אחד. אני מביט בארוחת הבוקר המוגשת לי ומבין שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל לאכול גיל. בכל מקרה זה עדיף על עיסת הקוואקר ופיסת הקטב המרירי עם נגיעות זבחי מתים שצפו להם באופן מחשיד בצלחת הפלסטיק לידי. אני נוגס בחשאי בסנדוויץ' המשובח שעמית הגניב לי אמש.
לאחר שלל בדיקות שאליהן אני מובל על כיסא גלגלים כצאן לטבח אני מעז לשאול בדחילו ורחימו: מה בדיוק קורה איתי עכשיו? בתגובה קיבלתי את המשפט עם הרייטינג הגבוה ביותר בבתי חולים: "חכה לסבב הרופאים". סבב רופאים, למי שטרם יצא לו לשמוע את המונח, הוא שם קוד של אחיות שמשמעו "אף אחד אינו מתכוון לגשת אליך בעשר השעות הקרובות". אכן, הרופאים נוטים ליישם באדיקות את הכלל שלפיו אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין והדבר שהכי קשה למצוא בבית חולים זה רופאים מכל סוג.
מקץ שנתיים ומחצה לערך נקלעים אל חדרי בדרך לא דרך שני רופאים. "טוב", הם מסכמים את המצב בתמציתיות, "היה לך התקף לב. אתה מקבל חודש ימים חופשת מחלה ולאחר מכן שיקום לב שלושה חודשים. אתה תישאר כאן להשגחה עוד יום או שתעבור למלונית השיקום שלנו עכשיו — מה אתה בוחר?" באמת בחירה קשה.
מה עז מהתקף ומה מבאס משלל חוברות המספרות לך כל מה שאסור לך לעשות בחודשיים הקרובים. אני יושב בלובי ומביט על ההתקן הפלסטי לארגון תרופות שקיבלתי זה עתה במתנה ומבין: הרי אני כבן שבעים שנה. ממש כמו שאר החבר'ה שמקיפים אותי בשיעור הספורט למחרת. אני מחכך ידיי בהנאה. סוף–סוף יש לי סיכוי להיות המצטיין הכיתתי בהתעמלות. אולי חוץ מהתותח ההוא בן ה–80. אני שם כסף שהוא על סטרואידים.
הזמן במלונית משמש אותי בעיקר להתבוננות בזרי הפרחים והמתנות ששולחים לי חברים, בני משפחה ולקוחות. הזר המשעשע מכולם מגיע מהמרכז לבריאות לב האישה בבית החולים הדסה, אחד מלקוחות המתכנה. המאמר האחרון שכתבתי עבורם הוא: "כך תזהו סימנים מקדימים להתקף לב". לזר מוצמד הפתק הקצר ביותר שקיבלתי: "נו, לפחות זיהית את הסימנים?" כולל אלה ששלחו לי חולצה עם הדפס "סוסיתא". אין כמו לקוחות עם חוש הומור.
עזבתי את המלונית ברגשות מעורבים: מחד, מלא הכרת תודה לבורא עולם שיצאתי בשלום מהרפתקה לא פשוטה. מאידך, מלא בחששות מההתאקלמות החדשה בעולם התזזיתי שלי. בכל זאת מחכים לי בבית תאומים בני שנה ובמשרד ערימת משימות ואתגרים אינסופית. כנראה שאצטרך להיות עם אצבע על הדופק. להקפיד שלא ייכנסו לי לוורידים. שלא יגרמו לי לכאב לב. ממש נחמץ לי הלב כל פעם שאני שומע ביטוי עם המילה לב. שמתם לב? נהג המונית שואל אותי: "לאן?". לאן באמת? מה יהיה הצעד הראשון שלי בעולם החדש? "בני ברק", אני זורק לו. בכל זאת — יש לי ספודיק לקנות.
***
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם