לא יכול להיות שאישה שמנה תצליח מקצועית
לא משנה כמה את יפה, מצליחה או משכילה, בראשן של רוב הנשים מקננת מחשבה אחת: העליתי שני קילו ולכן אני כישלון. מאמר שכתבה לפני כשבוע המשוררת בכל סרלואי על דימוי גוף ותרבות הרזון, הפך לדיון ציבורי נוקב. אבל האם משהו יכול באמת להשתנות?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

זו בכלל לא שאלה של משקל. גם הבחורה הרזה ביותר משוכנעת שאם רק הייתה מורידה עוד שלושה קילו, מקסימום ארבעה, היא הייתה נראית הרבה יותר טוב. "אני רזה", הודתה עמיתה אחרת. "אבל זה רק עכשיו, אחרי שעשיתי דיאטה. זה זמני, ויש לי גם עוד כמה קילוגרמים להוריד. אני לא ממש מצליחה להוריד אותם, זה ממש קשה".
ברוכים הבאים לתסכול של כל אישה באשר היא. לא משנה כמה את מוצלחת, יפה, חכמה ומשכילה, בסופו של דבר כשאת עומדת מול המראה בבוקר, בא לך להיבלע בחור השחור של היקום. אחרי הכול, אם יש בראשך שני קילוגרמים עודפים, זה כנראה אומר שאת כישלון.
היחס של האישה אל עצמה ואל גופה עלה לדיון מכונן בשבוע שעבר, כשהמשוררת בַּכֹּל סרלואי פרסמה בכתב העת 'דעות' מאמר אמיץ וחד, שבו תיארה את ההתמודדות הסיזיפית של נשים עם עצמן, עם הציפיות החברתיות הבלתי נתפסות סביב הרזון, ועם תחושת הכישלון שלא תלויה בכלל במספר שמופיע על המשקל הביתי.
"עבורי, כמו עבור נשים שמנות רבות אחרות, תחושת ההשמנה היא ראשונית ועמוקה בהרבה מתחושות אחרות", כתבה סרלואי. "ההגדרות האנושיות הבסיסיות מונחות סביב חוויות היסוד שלנו: אני אדם, אישה, יהודייה, אם, בת, אחות. אבל לפני הכל, אני שמנה. עבור נשים שמנות רבות, תחושת ההשמנה היא בסיסית ויסודית ועמוקה יותר מכל אלה. לפני היותי אישה, אני כבר שמנה".

ועוד: "השמנה היא עניין של נראות. אינך יכולה לברוח מהמראה שלך. הוא תופס אותך כשאת מתבוננת במראה, כשאת נפגשת עם בני המין השני, כשאת עומדת מול קהל או תופסת מקום באוטובוס, כשאת מרגישה מתוסכלת בחנות בגדים. בשונה מזהויות אחרות שיש לך, שמהן את יכולה להרפות לפרקים, את עודף המשקל לא ניתן להסתיר: את נושאת את גופך לכל מקום, ומזוהה עם האופן
מאמרה של סרלואי גרר שלל תגובות, ופתח שוב את הדיון הרגיש כל כך על נשים ודימוי הגוף שלהן.
"אני אישה דתייה ואני גם שמנה", מעידה על עצמה הפסיכיאטרית ד"ר טלי וישנה. "פעם הגעתי לבית המשפט כדי להעיד במסגרת מקצועית. ישבה לידי על הספסל אישה חילונית, רזה, שלבשה בגדים מחויטים. עורכי הדין ניגשו אליה ושאלו אם היא זו אני. כשענתה שלא, הם התקשרו למשרד שלי כדי לשאול מתי אני מגיעה. הייתי לגמרי שקופה עבורם. נשים שמנות הן פעמים רבות שקופות. זו מעין תפיסה שאומרת שלא יכול להיות שאישה שמנה מצליחה מקצועית".
לדבריה, "יש כמעט דת של אי–אכילה ומי שעומד במצוות הדת הוא המועדף. אפילו אצל נערות הסובלות מאנורקסיה יש מעין חלוקה פנימית. יש אנורקטיות שלא אוכלות שום דבר, ויש את אלו שאוכלות ומקיאות. ההיררכיה ברורה, אלו שלא אוכלות הן אצולה. מי שמסוגל לשלוט בעצמו נתפס כחזק יותר, איכותי יותר".
מאיפה לדעתך מגיעה הגישה הזו?
"יש לכך כמה סיבות. עניין אחד הוא תפיסה שגויה שטבועה מאוד עמוק, ולפיה אם אתה שמן זה באשמתך. ההשמנה נתפסת כעצלות. זו תפיסה כמעט פרוטסטנטית. אם אתה עשיר ויפה סימן שמגיע לך להיות כזה, ואם אתה שמן, סימן שמגיע לך להיות שמן. הסיבה השנייה היא סטריאוטיפ של עושר ועוני. בתקופה של הצייר רנואר שמן היה עשיר ולכן גם יפה. היום זה הפוך. מי שחטוב ורזה סימן שהוא יכול להשקיע בכך. היום אנשים עניים הם פעמים רבות שמנים, כי האוכל הזול הוא דל יותר מבחינה תזונתית".
אז הסלידה העצמית של אישה מצליחה שסובלת מעודף משקל היא הפנמה עמוקה של קודים חברתיים?
"ללגמרי. אנחנו יכולים לחזור להיסטוריה ולראות עד כמה קוד היופי השתנה. ברומן 'רודף העפיפונים' של חאלד חוסייני למשל, יש תיאור של אישה יפהפייה עם אף נשרי. אצלנו זה נשמע תמוה, אבל זה היה מודל היופי בתרבות שבה הכותב חי. כך גם בנושא של שמן ורזה. בנוסף מדברים על מודל הפריון, ועל כך שגברים נמשכים באופן קמאי לנשים פוריות ולכן צעירות. פעם השמנות היו פוריות יותר, היום אלו הרזות".

אז שאנשים יעשו דיאטה.
"זו בדיוק הבעיה. הסטטיסטיקה הכואבת אומרת שאנשים שמנים נשארים שמנים. הסיכוי של אדם שמן להפוך באופן קבוע לאדם רזה הוא נמוך מאוד. הניתוחים הבריאטריים (קיצורי קיבה) אמנם שינו את זה קצת, אבל עדיין מדובר בסטטיסטיקה לא פשוטה. הגנטיקה שלנו חשובה יותר ממה שאנחנו חושבים. אפשר לשנות את מידות הגוף, אבל הדבר דורש המון מחויבות לאורך זמן".
כמטפלת, האם תאמרי לאדם שלא אוהב את עצמו לרדת במשקל או שעליו לקבל את עצמו?
"הגישה הכללית שלי אומרת שהאמרה 'תקבל את עצמך כמו שאתה' היא לא בהכרח נכונה. אם אתה לא מרוצה ממי שאתה, תבדוק איפה אתה יכול להשתנות. לפעמים המצב לא מושלם ולא תוכל לשנות אותו, לפעמים תוכל לשנות עד מידה מסוימת, אבל בכל מקרה עליך להשתנות רק למענך ורק כי זה מפריע לך. יש גם אנשים הסובלים מעיוות בתפיסת הגוף הבסיסית. שם השינוי הפיזי ככל הנראה לא יעזור. לכן התשובה משתנה מאדם לאדם".

בסקר הבריאות הלאומי שפורסם בשנת 2009 נמצא כי יותר מ–30 אחוז מכלל המבוגרים בישראל סובלים מעודף משקל, וכ–15 אחוז סובלים מהשמנת יתר. יש לומר: אין ספק שתזונה בריאה ומאוזנת ופעילות גופנית מיטיבות עם הבריאות הפיזית והנפשית. אין גם ספק שצריכת יתר של סוכר ושאר מזונות מעובדים אינה חיובית בשום פרמטר. אבל המרוץ המטורף שרבות מהנשים שרויות בו אל עבר הרזון, ורגשות האשם בעקבות אכילה מיותרת ובוודאי בשל כל קילוגרם עודף, הם מופרזים באופן חונק.

למיכל פרינס, חוקרת מיניות נשית דתית ומנהלת מרכז יה"ל, ברור מהיכן מגיעה התחושה הקשה של נשים כלפי עצמן. "היא נוגעת לכל ההעמדה של מה זה גבר ומה זו אישה. מה הייצוגים של גבריות ושל נשיות. כל עוד הגבר הוא הסובייקט שנותן את הטון והאישה היא האובייקט שצריך להתאים לאופן שהגבר תופס אותה, יהיה מדובר בדימוי גוף שלא ניתן להגיע אליו. זה נמצא בתרבות המערבית וגם ביהדות. אם גברים יכולים לשבת בבית המדרש וללמוד סוגיה שבמרכזה עומד גוף האישה, והם דנים בפרטי פרטים על הנושאים הכי מוצנעים אצלה, הם רואים אותה כאובייקט. גם כשהם יוצאים אחר כך מבית המדרש לעולם האמיתי, היא נשארת אובייקט".
השינוי המיוחל, היא מאמינה, נמצא בדרכו והוא מגיע עם הגיל. "ככל שאנחנו מתבגרות, אנחנו מגיעות לעתים למצב שבו אנחנו אומרות מספיק עם זה, אני אוהבת את הגוף שלי כמו שהוא. אני מפסיקה לעשות דיאטה רצחנית ורוצה ליהנות מהגוף שלי. טוב לי עם מי שאני ועם איך שאני מתלבשת. אבל קשה להשתחרר מהתחושות האלו, כי זה מופנם אצלנו לגמרי".
אולי כשמתבגרים קל יותר לקבל את הגוף כמו שהוא. אבל כשנמצאים בתחילת המרוץ, בתקופת השירות הלאומי או הצבאי, בזמן האוניברסיטה והדייטים, עודף משקל נעשה כמעט בלתי נסבל. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות בציבור הדתי–לאומי מגלים כי התחושה שלבחורה מלאה יהיה קשה יותר לצאת לדייטים היא לגמרי לא רק בראש של הבנות. בנים דתיים, שחיים באותה תרבות מקדשת רזון, כבר לא מתביישים להגיד בקול שהם רוצים לצאת רק עם בחורה יפה ורזה. בעידן התמונות בכל רשת חברתית, נגמר הדיבור המכובס על אופי מול יופי. שמנמונת? חפשי במקום אחר.
"חבריי מתארים אותי כחכמה, מצחיקה ויצירתית", כותבת א' בפורום של אתר דתי. "תמיד אומרים לי שאני אדם אכפתי ונדיב ושנעים להיות בחברתי. אפשר היה לצפות שהתכונות האלה יעזרו לי למשוך גברים, אבל הן לא. אני חושבת שאני יודעת מה הסיבה: הייתי אומרת שאני סובלת מעודף משקל. זה פוגע לדעת שלרוב הבחורים אכפת יותר מאיך שאני נראית מבחוץ מאשר מבפנים. אני לא מבינה למה גבר שהוא בעצמו לא כל כך מושלם או מושך, מרגיש שיש לו את הזכות להסתכל עליי או על אישה אחרת שאינה מושלמת כאילו אנחנו מבזבזות את זמנו בעצם קיומנו?".

טלי בראייר לומדת בכיתה י"א באולפנית ישורון. בשבוע שעבר פרסמה מאמר בעיתון נוער אינטרנטי שהיא שותפה בעריכתו, ובו כתבה כי נמאס לה לקבל מסרים מבולבלים מהסביבה, שמצד אחד מזהירים מאוד מפני הפרעות אכילה אבל דורשים מנערות משטר אכילה קפדני. "אנשים מנידים בראש בעצב מול סיפור של נערה צעירה שאיבדה הכול בגלל תרבות הרזון, אבל רגע לאחר מכן אומרים 'אל תאכלי את זה, זה משמין'", היא אומרת השבוע למוצש. "רק הבוקר ישבתי בשיעור בנושא 'האחר הוא אני'. חיפשנו דוגמאות ל'אמת מילולית' שיכולה לפגוע. מישהי זרקה את הדוגמה: 'לומר למישהי שהיא שמנה ובגלל זה היא גם מכוערת'".
למרבה ההפתעה, המורה אמרה שלדעתה להיות שמן זה לא בסדר. "היא לא הסתפקה בזה וסיפרה לנו שמאז ומעולם היא מעודדת את בנותיה ואת עצמה לשמור על המשקל ולעשות דיאטה. 'אתן כבר יודעות שאצלי דיאטה זה הדבר הכי חשוב', הצהירה בגאווה, ואני רק רציתי למות.
"החלק הכי גרוע הוא שהמורה הזו היא לא היחידה, וזו ממש לא הפעם הראשונה. אנשים חושבים שהפרעות אכילה הן דבר שקורה רק ליחידות סגולה ושדברים כאלה לא יקרו אצלם. אנחנו נתקעות בין הפטיש לסדן — מבינות שמשהו כאן לא בסדר, אבל לא מצליחות לגרום לעצמנו לצאת מהמעגל הנוראי הזה. אנחנו רואות כתבות שמדברות על מה שזה יכול לגרום, אבל לומדות בבית הספר שאסור להשמין ואסור להיות מלאות ולו בקצת יותר ממקל של מטאטא. תרבות הרזון לא רק נולדת בכל יום מחדש, אלא הולכת וגדלה ללא כל שליטה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg