הישראלי הזולל התרגש באופן בלתי צפוי - מדגים
הישראלי הזולל שוב יצא לאכול בשבילנו והפעם במסעדת fish. הוא הזמין כל מה שהיה יכול מהתפריט והתחזר כהוגן רק כדי להיות בטוח על מה כדאי להמליץ. עכשיו הוא בטוח
חנינו בין שלולית לדרך בוצית, ממש מול כניסה לאולם אירועים מעלה ניחוחות שומן שרוף. הגשם הפסיק לרדת כבר בבוקר ובאולם ניצלו את העובדה הזו להעניק לבאי המקום את חווית האירוע הישראלי סטייל שנות האלפיים במלואה. לא פחות משלוש עמדות גריל העלו עשן מחוץ לפתח, לדאבוננו ולשמחת בני המצווה הצעקניים שכפכפו אחד את השני בזמן שלעסו בפה פתוח את מנות הגורמה המפוחמות שהוגשו להם שם.
עוד כותרות ב-nrg:
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הלכנו לנו מסביב למבנה באזור התעשייה המערבי של ראשון לציון, מתחמקים משלוליות ועשן ספוג ארומה של אכול כפי יכולתך במאתיים ש"ח לראש, נתקלים במשפחה שמנסה לשכנע את הילד לאכול פרגית עוד לפני שהגיעו לפתח האולם, מנסים להבין איפה בדיוק נמצאת המסעדה שחייבת להיות במבנה הזה על פי השלט הענק בחזית המבנה, ותוהים מה גרם לבעלי המסעדה הוותיקה להעתיק את מיקומה מחוף הים של ראשון לאזור התעשייה הזה.
עשינו שטות, יכלנו לחנות הרבה יותר קרוב. אל תתנו לשלט המואר לבלבל אתכם, תעשו את כל הסיבוב ותתחמקו מעמישראל החוגג מצוות פרגיות, בדרככם לאכול ב-Fish, מסעדה שהיא הכל, אבל הכל, פרט לשיפודי פרגיות.
בפנים – עולם אחר. חווית חיפוש המקום בנבכי ענני הגריל הסמיכים נשכחה ברגע בו נכנסנו למסעדה המעוצבת למשעי והוחלפה ברצון עז לתקוע איזה שרימפ. התפריט, המשך ישיר של העיצוב
לראשונות החלטנו להתפרע עד הסוף עם קבב דג, סלט רחוב תאילנדי, סלט נבטים ושורשים, כרובית מטוגנת, קרפצ'יו פטריות חם וקרם חצילים קלויים. אה, וגם כרובית מטוגנת. ולחם מחמצת, שיהיה עם מה לנגב. והלחם מגיע עם קרם עגבניות. אני כמעט בטוח שהיה שם עוד משהו, אבל אלה המנות שאני זוכר, מהטובה ביותר לפחות מרשימה, וביניהן מפריד נהר רווי שרימפס ותבלינים מכל קצוות תבל.
אגב, אין כל הצדקה להזמין כל כך הרבה ראשונות. המנות במסעדה לא קטנות ומשביעות מאוד. אנחנו התפרענו מתוך שירות נאמן לציבור, אחרת איך נדע על מה להמליץ. אבל גם בגלל שאנחנו קצת חזירים. מספיק חזירים בשביל להזמין אחרי כל זה גם סביצ'ה סלמון וסביצ'ה מוסר, כי לא יתכן שבמסעדת דגים נאכל רק ירקות בתחילת הארוחה.
דווקא כל אותן מנות שנשמעות כמו משהו חסר ייחוד, שאפשר כביכול למצוא בכל מסעדה אחרת וחסרות כל דג במסעדת דגים, מפתיעות. ב'מפתיעות', הכוונה למצליחות לרגש באופן לא צפוי, עד שחששנו להתמלא עם תחילת הארוחה, על אף שהמבחר הזה נועד רק להכין אותנו למה שיבוא בהמשך.
הסלטים, הן התאילנדי והן השורשים, נפלאים בכל רמה. כיף לגלות שגם במנות שמשמן אפשר לנחש את כל מרכיביהן (פרט לפקאן המסוכר המפתיע שהסתתר לו בין הנבטים), הסוד נעוץ בדִיוק, כפי שצריך להיות במסעדות שכאלה. גם הכרובית הייתה מצוינת וקרם העגבניות חוסל.
קרם החצילים והסילאן של Fish, כך נאמר לנו מאוחר יותר, הוא אחת הסיבות בגללן אנשים חוזרים למסעדה, מזמינים את הקרם העשיר והמפנק עוד בטרם פתחו את התפריט. לי המנה הזכירה את הקרם עם אותו השם של עומר מילר שמוגש במסעדותיו, אך נדמה שזה-זה הטעם אליו הוא כיוון. על אף שמדובר באותם מרכיבים בדיוק, שוב ניכר כי הדיוק, הפעם במרקם השובב, הוא מה שעושה את ההבדל.
קרפצ'יו הפטריות הוא מנת חובה לכל חובב. את חמשת סוגי הפטריות הנחים על קציפת שיטאקי, בלסמי ופרמז'ן, אסור לאכול בביסים גדולים. יש להכניס לפה פטריה אחר פטריה, ליהנות מטעמן הייחודי בשילוב הקציפה האוורירית והחמימה.
אבל לא הכל היה מושלם בחגיגה המדוגדגת הזאת. לא נעים להגיד, אבל אחת מהמנות שהזמנו לפתיחת הארוחה אף לא זכתה לביס שני. אמנם, דגים טחונים הם לא לכל אחד. בין אם על הגריל ובין אם בטיגון, מדובר בתחום שקל מאוד לזייף בו. אך מכל הראשונות, במסעדה המתקראת פשוט "דג", היה מתבקש לצפות למשהו אחר לגמרי מהקבב הלא מזמין הזה, שנח על יוגורט במרקם טחינה לצד חצילים קלויים, לכולם טעם זהה, דגי מדי ולא מוצלח בעליל.
גם ציפינו להרבה יותר מהסביצ'ה סלמון שפשוט הונח שם בזילוף רטבים מן המוכן (שמן שומשום, טריאקי, סויה). אני קצת עיקמתי פרצוף, בת זוגי ממש הדפה את הצלחת. התנחמנו בסביצ'ה המוסר המעולה שהוגש עם בצל, סומק, יוגורט ותרד, שילוב טעמים נפלא שרק הדגיש עוד יותר את האכזבה מהסלמון.
בזמן שזללנו, המסעדן ואחד הבעלים, יואב שוורד (כן, ההוא), תיזז בין שולחן לשולחן, הציע, פינק והקפיץ, כאילו לא הייתה סוללת מלצריות קשובות שכרכרו ממילא בין כל לקוחות המסעדה. בשעתיים שהיינו שם הוא הספיק להתלוצץ איתן, להמליץ למספר סועדים בקצוות מנוגדים של המסעדה מה להזמין, להוציא מספר מנות ש"חשב עליהן בדרך למטבח" ולהביא מחבת לוהטת בקוקי סאן ז'אק, מדגים ללקוחה 'מהאש לצלחת' הלכה למעשה. תזזיתי ושמח, השוורד הזה (נו, מהטלוויזיה), קופצני ונחמד. לא תמיד קולע במנות הבזק אותן הוא מכין על המקום (ולראייה פשיעת השרימפסים החמורה בהמשך), אבל מפצה בתפריט מרשים והמון תשומת לב ללקוח.
מהוססים אך מרוצים ניגשנו לעיקריות. שוב פיותינו התמלאו רוק אל מול התפריט המזמין של השף איתן פאר, שוב החלטנו לא ללכת על המובן מאליו, שוב אפשרנו לשוורד (טוב, קבלו רמז: הריאליטי הראשון בארץ) להציע ולהמליץ לנו מניסיונו וממוחו הקודח.
לא נתעכב מדי על השרימפסים שהונחו על דפי אורז וטוגנו בטריאקי באופן סתמי לחלוטין. מחומרי גלם מעולים כל כך, בהגשה יפה כל כך, ציפינו להרבה יותר, ונסתפק בזה. רק נאמר שמדובר במנה שהתפתינו לטעום ושלחלוטין לא עומדת בסטנדרטים ששאר התפריט מציע. בת זוגי אף הרחיקה לכת באמרה כי פשע לעשות לשרימפס האיכותי הזה מה שנעשה לו. אבל אמרנו שלא נתעכב.
אז נעבור לעיקריות הטובות. חשבנו שדיוק המנות הראשונות מפתיע, אך הדיוק המרשים באמת הסתתר במורכבות הכבדה של מנות הביניים. ולהלן ההסבר. ההיגיון הבריא אומר שמהחיבור: אנטריקוט ועוד תפוח אדמה ועוד פילה בקר ועוד פטרייה צרובה יתקבל גוש בגרון ואיטונג בבטן. לא כך כשאיכות המרכיבים של מגדלי השחיטות הקטנים על הצלחת גבוהה כל כך ועשייתם מוקפדת כל כך. הבשר המצוין שמוגש במקום הזה גורם לך לתהות אם קראו למסעדה Fish
רק בגלל שהשם Meat היה כבר תפוס.
הייתם גם מצפים שתבשיל של שרימפס, פילה בקר, ניוקי, פרמז'ן ופטריות בשמנת יסתום לכם את העורקים עוד לפני הביס הראשון. טוב, זה, אולי נכון, אבל הטעם שווה את זה. על אף השילוב המוגזם כמעט של מרכיבים כבדים בתבשיל אחד, מדובר במנה שנזללת במהירות הבזק, והיא גם זו שמבטאת כהלכה את אופיו של השף – אמיץ, הרפתקן ורגיש לפרטים. 110 ש"ח למנה השאפתנית הזו, אך מדובר באחת מאותן מנות ששווה לנסוע עבורן לפינות נידחות באזורי תעשייה.
בין מנות מאכזבות למנות שעולות על כל הציפיות, התמלאנו כמו הישראלים הטובים באולם האירועים הסמוך, שלא אכלו מהבוקר כדי להצדיק את הצ'ק. זה לא אומר שלא חטאנו בקינוחים, כמובן. חזירים, כבר אמרנו?
אפילו כשזה מגיע לקינוחים, התפריט מקסים ומזמין. הזמנו מלבי קוקוס ואת הקינוח המתקרא "תוצרת הארץ" (גלידת קפה שחור, קרם וניל, חלבה, תמרים, טחינה גולמית, סילאן ופיסטוקים), שניהם מספקים עד מאוד. נזהרנו שלא להזמין את הבננה בראוניז, כי לכל חזירות יש גבול, אבל די להסתכל בצילום המנה כדי לעורר מחדש את בלוטות הרוק.
סיימנו את הארוחה נפוחים אך מרוצים. בדרך החוצה, מפסקול ניינטיזי מוקפד ונעים להדי "דרך השלום" מאולם האירועים הסמוך, תהינו איך לעזאזל הגיע הקבב דג הזה והשרימפס פילה בקר ההוא מאותו מטבח. מבין חריצי הווילונות הלבנים ניתן היה לראות כי חוג לועסי הפרגיות הצטמצם לחברי המשפחה הקרובים שמחזיקים משקה בכוס פלסטיק שקופה ועוצמים עיניים בהבעת הנאה כל פעם שמצלמת הוידאו עוצרת לרגע על פניהם. המשכנו לכיוון דרך השלום שלנו שתיקח אותנו הביתה, לא פוסלים אפשרות לחזור באותה דרך לראשון לציון כדי לאכול ב-Fish
שוב.
מיקום: קבלו את חתן הבר מצווה במחיאות כפיים סוערות.
תפריט: קבלו את הטאבלט שלא תוכלו להסיר ממנו את העיניים. אה, כן, התפריט המושלם הזה מגיע בטאבלט.
ראשונות: תגיעו רעבים. לא לפספס את קרם החצילים (18 ש"ח) ואת הקרפצ'יו פטריות חם (48 ש"ח).
עיקריות: אל תפחדו לנסות את המנות המאתגרות.
קינוחים: היצע מזמין וטעם לא רע בכלל, ובכל זאת עדיף לקנח בעוד ראשונה.
אווירה: ניו יורק בראשון לציון.
מחיר: 150-250 ש"ח לסועד. לא זול, אבל לא מתפשרים על איכות.
שירות: כל העומד מאחורי, מלפני, מצדדי ומעלי הוא מלצר, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש.
ציון סופי: שלושה וחצי שיפודי פרגיות במדד שרימפס דליקטס. אם לא היינו נופלים על שלוש המנות שאכזבו כל כך, היה מתבקש להעלות את הציון בשיפוד שלם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם