אתרים מומלצים

יואב, ההורים, המשקל: חוץ ממני, כולם היו אשמים

עד לפני תשע שנים הייתי "אוכלת" רגשות - רוגז, עצב, חוסר הסיפוק, כעס תסכול – ומשמינה. אבל כשהתחלתי להסתכל פנימה ולהבין למה אני מתרגזת, הכל השתנה. גם המספר שעל המשקל

לפני כמעט עשור עשיתי שינוי באורח החיים שלי. מאז אני מנהלת אורח חיים בריא, שומרת על משקל מאוזן ומפיצה את בשורת אורח חיים הבריא. היום אני יודעת שכל שינוי, גם שינוי מידת המכנסיים, מתחיל מהראש, מהמחשבות.

עוד כותרות ב-nrg:
• הנה מי שבאמת צריך להחרים
• הפתעה: תאכלו שומנים והרבה בשר ותרדו במשקל
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

את השבוע אנחנו פותחים עם משפטו של רובין שארמה: "כל מה שמרגיז אותנו אצל אחרים יכול להוביל אותנו להבנה של עצמנו". מודה שפעם המשפט עצמו היה מרגיז אותי, וכיום מבחינתי זה טריק מעולה להתבוננות פנימה ול"תיקון עצמי". ואכן מלאכת התיקון לעולם נמשכת. פעם מזמן, לפני 9 שנים 30 ק"ג ודיאטה אחת, העצב, הכעס ותחושת חוסר הסיפוק היו עניין שבשגרה. חשבתי שאני מרגישה ככה בגלל שאני שמנה ולקח לי זמן להבין שהרגשות הן אלו שגרמו לעודף המשקל.

מיכל צפיר

מסובך? אני אסביר, באותם ימים רציתי לשפר את מצבי. זה היה קשה עד בלתי אפשרי - אז כעסתי. כעסתי על עצמי, על יואב, על הילדות, על זה שאין לי מה ללבוש, על זה שלא ישנתי בלילה. האמנתי באמת ובתמים שאם יואב היה קצת יותר מתחשב וחוזר מוקדם הביתה יכולתי לעשות ספורט, אם הייתה לי עוזרת במשרה מלאה, אז היה לי יותר זמן ושקט נפשי לבלות עם הבנות, ואם הדיאטנית הייתה יותר נחמדה אז הייתי מצליחה לרדת במשקל. אם הייתי גדלה על עקרונות התזונה הבריאה בבית ילדותי....אז בטוח הייתי רזה, רזה ומאושרת. גם על התקשורת, כעסתי הם היו אשמים שאני ממעטת ללכת לאירועים בשל המציצנות והחטטנות שלהם.

באותה תקופה אכלתי "רגשות". את הרוגז, העצב, חוסר הסיפוק, הכעס והתסכול - כולם היו אשמים במצבי. ואני? מבחינתי עשיתי את המקסימום. סיפרתי לעצמי סיפורים ושכנעתי את עצמי בצדקת הדרך. לא לקחתי אחריות על עצמי. לא שאלתי את עצמי מה האחריות שלי לעשות פעילות גופנית? היה הרבה יותר קל להאשים את כל האחרים. לא בחנתי את הקשר בין אורח החיים שלי לבין העובדה שאני כל פעם עולה במשקל שוב ויותר. לא הייתי מודעת לכך שאני בחרתי לכעוס, להתעצבן מבחינתי אני הגבתי לעוולות הסביבה הלא מתחשבת במצבי.

איך שוברים את המעגל?

נחזור לרובין שארמה: כל מה שמרגיז אותנו אצל אחרים, יכול להוביל אותנו להבנת עצמנו. אם נבחר להסתכל פנימה לתוכנו, לגעת בכאב, להיות כנים עם עצמנו עד הסוף ולא לייפות את המצב, אז נתחיל לקחת אחריות ולא נחפש אשמים בחוץ. כיום אני יודעת שההרגשה הטובה שלי אינה תלויה באחוזי השומן בגופי, באמירה כזו או אחרת שמישהו הפנה לעברי. גם ההרגשה הטובה וגם הכעס הם שלי ובאחריותי.

בשנים האחרונות אני כועסת מעט מאוד. באופן כללי, קשה מאוד להוציא אותי משלוותי. במצבים שבהם מתעורר בי כעס ואי-נחת כלפי מישהו, אני עוצרת ושואלת את עצמי: למה זה כל כך מרגיז אותי? באיזה נקודה כואבת זה נוגע בי? מה אני יכולה לעשות במקום?

אז בפעם הבאה שמישהו או משהו מרגיז אתכם, תעצרו רגע ותשאלו את עצמכם, מה באמת כואב לכם? האם יש מצב שאתם יכולים לבחור מחשבה אחרת? תראו איך זה גורם לכם להרגיש ומה זה מניע אתכם לעשות.

תנסו, מקסימום תצליחו.

• ממתינה לכם בדף הפייסבוק שלי, שתפו אותי.

לטורים הקודמים של מיכל צפיר:
• מתנה לשבוע הספר
• "יואב ממש לא התעניין בדיאטה שלי"
• "שבועיים אחרי הלידה פתחתי בדיאטה רצחנית"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg