יצאה בזול: בילתה יום בירושלים בלי להוציא שקל
יום שלם בלי לבזבז כסף בכלל. נשמע כמו רעיון מוזר? שלחנו את יעל פרידסון מינוס הארנק להסתדר בחיים ביום שכולו חינם. היא דווקא חזרה מרוצה. טוב, בערך
צאי ליום שלם שכולו חינם, מודיעים לי במערכת. נשמע כמו הזמנה למסיבה על חשבון הברון, אבל לא. מדובר במשימה עיתונאית באמצע ירושלים בחום של יולי, ובלי ארנק. בלי ארנק? אני מוודאת. ואם יקרה לי משהו?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בסוף אני מקבלת את האתגר, נגיד שבשמחה, ומנסה לחלום על יום החופש שמצפה לי, חינם אין כסף. "אל תשכחי, אסור לך לבזבז כסף בכלל", מזהירה אותי שוב העורכת. טוב הבנתי. אבל איך מבלים יום שלם מחוץ לבית בלי להוציא אפילו שקל אחד? ואיך מסתדרים בלי פלאפל קטן על הדרך פלוס לימונדה קרה וקצת צ'יפס?
זה מתחיל בנסיעה. יצאתי מהבית, ועכשיו מה? להתנייד ברגל ברחבי ירושלים זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אני מקווה שבמערכת לא ישימו לב שהגעתי ממקום למקום ברכבי הפרטי. לא זול, אבל על חשבוני.
אני מחליטה לפתוח בארוחת בוקר קלה. בכל פינה מסביבי יש קיוסקים, בתי קפה ומסעדות, אבל אני מתלבטת: אולי אפנק את עצמי בסופר בטעימת היוגורט החדש? ואולי עדיף לפנות לדייל המכירות הנמרץ שיציע לי דגימה קטנה של חומוס עם קרקר חדש–חדש? זהו יום שני בשבוע, ואני לא בטוחה שיהיו בכלל טעימות כאלה, ולכן מחליטה לקפוץ לשוק. שם, בין הדוכנים הצבעוניים, הכי לגיטימי לטעום סחורה. בשנים האחרונות הפך השוק למוקד תיירות ובליינות, וכיום יש בו יותר בתי קפה וברים מאשר בסטות. יש כאלו שאוהבים אותו יותר ככה. אחרים, כמוני למשל, עוד מתגעגעים לשוק הישן.
היתרון הגדול של התיירות הרבה היא שהבסטיונרים למדו לתת שירות. פעם לא הייתה להם יותר מדי סבלנות למי שלא מדבר עברית או מבקש לצלם את הדוכן. היום הם הרבה יותר אדיבים. וכמו שיודע כל סוחר ותיק — הדרך הכי טובה למשוך קונים היא דרך הבטן. מי שהפך את הטעימות לדרגת אמנות הוא רוני, מלך החלבה. בעוד רוב הבסטיונרים הוותיקים מתבצרים בתוך החנות ומצפים שהקונים יגיעו אליהם, אי אפשר לחצות את השוק בלי שאחד המוכרים שלו יציע לכם קוביית חלבה. ההיי מהמתיקות של החלבה יחד עם הכתר על הראש גורמים לכל תייר אמריקאי להצטלם איתו סלפי.
משם אני ממשיכה לדוכני הפיצוחים, מבקשת רשות לטעום ונענית בשמחה. ענב פה, עגבניית שרי שם וסגרנו את הפינה. באופן מפתיע, מי שמסרבים לשתף פעולה אלו מוכרי האבטיחים, שתמיד מצביעים לכיווני עם סכין שבקצה שלה גוש אדום שהוא לא דם. אני מבקשת לטעום, והם מסרבים. זכותם כמובן. גם לי לא היה נעים לאכול בלי לשלם.
על בטן מלאה אני מחליטה ללכת לאתר התיירותי הכי פופולרי בארץ, שניתן גם כן בחינם — הכותל. בשנים האחרונות, בעיקר בשל הקושי להתנייד בתוך העיר העתיקה וקשיי החניה הבלתי נסבלים, האטרקציה האמיתית בסיור היא דווקא השאטל החינמי שלוקח כל אדם שחפץ בכך, היישר לקודשי ישראל.
אני עולה למיניבוס קטן ומתיישבת. בשעת בוקר באמצע השבוע אין יותר מדי ביקוש והמיניבוס כמעט ריק. ליד בריכת הסולטן הנהג פונה ימינה באופן מפתיע, ויורד לגיא בן הינום. רוב האוטובוסים שמגיעים לעיר העתיקה מקיפים אותה מהצד השני, דרך שער שכם, אבל השאטל נוסע בדרך הרבה יותר קצרה, דרך סילואן ועיר דוד. הנסיעה עלולה להיות קצת מלחיצה. בכל זאת, נסיעה דרך כפר ערבי, אבל מצד שני מרוויחים טיול באזורים הפחות מוכרים של ירושלים. מהר מאוד המיניבוס מטפס בעלייה ומגיע לתחנה הסופית. לקב"ה יש קליטה בכל מקום, אבל מזל שהכותל עדיין בחינם.
אחרי דיבור צפוף עם הכל-יכול, אני מתחילה לסגת אחורנית ומחשבת מסלול יציאה. לחזור שוב עם השאטל נשמע משעמם, אז אני מטפסת את המדרגות לרובע היהודי. הבחירה הזו מתגלה כטעות ביום חם כזה, ואני מגיעה מזיעה ומתנשפת לשער יפו, נחושה להספיק ליעד הבא: פארק טדי.
הפארק אמנם נפתח רק לפני שנתיים, אבל אין הורה בירושלים שלא מכיר אותו. מדובר בפעילות החינמית האידיאלית לילדים בקיץ. "פארק" זו מילה קצת גדולה על המקום, שהוא יותר מזרקה עם הרבה שטח. מאז ומתמיד מזרקות היו המרענן הרשמי של העניים, וכשמחיר הכניסה לבריכת שחייה עומד סביב ה–50 שקל, מדובר באלטרנטיבה לא רעה בכלל.
המטרה העיקרית של רוב המזרקות היא אמנותית ולרוב מוצבים לידן שלטים שמזהירים מהרחצה, ואף אחד לא שם עליהם. אבל המזרקה בטדי עוצבה בדיוק בשביל שילדים ישחקו בה. משטח גדול ושטוח — לא בריכה שמישהו עלול חס וחלילה לטבוע בה. אחת לשעה 256 סילוני מים משפריצים באוויר. יש פארקי מים שהיו גובים עשרות שקלים על כניסה למקום כזה. כמעט מושלם, חוץ מהעובדה שבאמצע החופש הגדול מפוצץ שם בילדים, עד כדי כך שאי אפשר לזוז. איך אבא שלי אומר? אין ארוחות חינם.
אחרי שנרטבתי, צריך להתרענן. אחת ההברקות בעונה האחרונה של ארץ נהדרת, היו המוכרות ברשתות הפארם. כל מי שמחפשת ויטמינים או ג'ל אלוורה בין המדפים ומגיעה בטעות לאזורי הבישום והאיפור, מכירה את ההתנפלות מצדן של שלוש–ארבע מוכרות, שמציעות לשים אודם או לנסות קרם חדש. וזה אף פעם לא מסתכם בזה. תמיד צריך להוסיף עוד סרום, תוחם או קרם פילינג עמוק, ואם כבר אז נעגל את הריסים עם מסקרה שתדגיש לך את העיניים.
ובכל זאת, מישהו צריך לומר לדיילות האלו תודה רבה. כבחורה שיכולות האיפור שלה מסתכמות בלמרוח ליפגלוס על השפתיים, כל המידע שיש לי על איפור מגיע מהמוכרות האלו. פעם אחר פעם הן מאפרות אותי בסבלנות, אני קונה עיפרון לעיניים ולא נוגעת בו עד הפעם הבאה שיש לי אירוע חשוב ואז אני מגיעה אליהן sos והן שוב מאפרות אותי ואני שוב קונה מוצר כלשהו. אחרי סיבוב קצר של מייק–אפ–ריסים ואודם, אני מוכנה להמשך היום.
אני גאה בעצמי. חצי יום עבר ועדיין לא הוצאתי אפילו שקל אחד. מצד שני, אני רעבה מאוד. כשאני הולכת במדרחוב ומחפשת אזור טעימות חדש, אני מסתכלת על הכובע שמונח לפני האיש שעומד בזווית הרחוב ומנגן על גיטרה. אני שואלת את עצמי שאלות פילוסופיות כמו מה אפשר לקנות בפחות מחמישה שקלים? שקית שוקו עולה לפחות שלושה. בסוף אני מסכמת: כשאין כסף, הכול הרבה יותר קשה.
מאז שנחקק חוק הספריות שהופך את הבילוי בספרייה לחינם אמיתי, מדובר במקום בילוי נהדר לקיץ, אבל לא רק. אחרי שעצרתי בבית, לקחתי סנדוויץ' ואספתי את הילד, אני מגיעה לספרייה, לבילוי אחר צהריים משמח - לו וגם לי.
חוץ מפינות קריאה נעימות ומיזוג אוויר בחינם, יש שם גם שעת סיפור לילדים. רוב הספריות מקיימות שעת סיפור כזאת, אך חלקן גובות מחירים שערורייתיים של 20 שקל לילד. חפשו את אלה שלא.
במהלך הקיץ מקיימת עיריית ירושלים הפנינג בספריות הציבוריות, בכל פעם בספרייה אחרת. בשעת סיפור בספרייה בנווה יעקב, למשל, יש גם פינת יצירה לילדים, הפעלות והצגה. כמו כל פעילות חינמית, גם כאן הכול מפוצץ בהורים וילדים, אבל נראה שלקטנים זה לא ממש מפריע. וכך, בזמן שהילד יושב מרותק לסיפור ולמספרת, אני שותה מים קרים מהקולר, מתיישבת ליד מחשב פנוי וגולשת באינטרנט.
הערב כבר יורד ואני מחפשת עוד פעילות אחרונה. מתלבטת האם הספרייה באוניברסיטה עוד פתוחה ואוכל לשכור שם סרט, או שאולי עדיף לבחור במשהו קרוב יותר. בסוף אני צועדת אל הולצר ספרים.
בקומה השנייה של החנות מקיימים מדי ערב הרצאות ואירועי תרבות לגמרי בחינם. קריאה במורה נבוכים של הרמב"ם, עיונים בהגותו של ג'.ר.ר טולקין, דיאלוגים סוקרטיים; אלו הם רק חלק מהתוכנייה החודשית העשירה.
המיקום של החנות, ברחוב יפו בסמוך לכיכר הדוידקה, על קו התפר שבין שכונות מאה שערים וגאולה, יחד עם היחס הפתוח והחינמי, הפכו את המקום לנגיש גם עבור הציבור החרדי. בכל פעם שיצא לי להגיע לחנות, ראיתי שם בחור חרדי שעיין בספרי חול וקודש. החנות הזאת הפכה לנקודת מפגש אינטלקטואלית לחרדים, חילונים ודתיים. כמובן שמי שחפץ לקרוא ספר יכול ללכת לספרייה, לשבת באולם ממוזג לצד שולחן, אבל בכל זאת יש קסם מיוחד בלשבת בין מדפי ספרים עמוסים בכריכות יפות ולשקוע בסיפור.
בקצה של פינת הישיבה יש שקע חשמלי ולידו שלט שמזכיר שגניבת חשמל היא גזל, לטובת מי שחושב שהטענת הסלולרי לא עולה כסף. ליד הקולר יש פתק שמבקש לשים חצי שקל על כוס מים. ובכל זאת, אין הרבה מקומות שמקבלים כל אחד באהבה, בלי קשר לשאלה אם הוא יקנה ספר או לא, וזה כשלעצמו כבר עושה חשק לבוא למקום ולהסתובב בו.
אני יוצאת מהולצר כשכבר חשוך, וקולטת שהנה, הסתיים היום ועמדתי במשימה בגבורה. אמנם אני שוב רעבה מאוד, אחרי שיום שלם לא הוצאתי כסף על אוכל, אבל פתאום אני מרגישה ששטר המאה שקלים שיש לי ביד הוא אוצר. אפשר לקנות איתו כל כך הרבה דברים קטנים. להוציא 50 שקל על ארוחה אחת נראה לי בזבוז משווע. כשיום שלם נמנעים מלפתור כל בעיה באמצעות הושטת היד לארנק, פתאום מנת פלאפל ב–15 שקלים היא האופציה המועדפת.
בעולם של תרבות צריכה, שבו כל שטח קטן הופך לחניה בתשלום וצריך לשלם על כוס מים לשתייה, דווקא ההתנתקות המסוימת מההוצאות מאפשרת להסתכל על החיים אחרת, ומזכירה שתמיד אפשר לחשב מסלול מחדש. מצד שני, אף פעם אל תאכלו, תטעמו או תתאפרו בלי לבקש רשות. אחרי הכול, זה גזל.
***
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם