ראשי » סגנון » מגזין

האיש שאתגר קרת ומאיר שלו רודפים אחריו

רק לפני חמש שנים אביאל בסיל עוד היה סטודנט שהתגלגל לגמרי במקרה ללימודי איור, ולא הצליח אפילו לגבש פרויקט גמר. מאז הוא הספיק לכבוש את כל קלאסיקות הילדים, משירי נתן אלתרמן ולאה גולדברג ועד סיפורי מאיר שלו ויוסי בנאי

בדיוק כשצג מכשיר ההקלטה מורה על הדקה ה־18 לפגישתנו בבית־קפה תל־אביבי מיוזע, אביאל בסיל נעצר רגע ואומר - "נראה לי שזה הכי הרבה שדיברתי השבוע". אם ננכה זמן היכרות, המתנה למלצר, פאוזה לרגל מפוח עלים, ותהיות נוסח "האם אף אחד לא עובד בעיר הזאת", זה בהחלט לא הרבה. ככה זה כשאתה ספון רוב היום בחדר עבודה סטודנטיאלי, רושם בקדחתנות, ומחליט במחי מכחול מה יהיו זיכרונות הילדות של הדור הבא. "הוזמנתי לא מזמן ללמד בפושפין, המכינה בה למדתי", אומר בסיל. "היה לי כיף גדול, אבל גם היה מביך. כל הפוקוס היה עליי. גם בחתונה שלי הייתי מובך. אני, תנו לי לצייר. אני מדבר בציורים".

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
ואם האיור הוא השפה של בסיל, שנמצא כרגע בחיוג המהיר של כל הוצאות הספרים הגדולות בישראל, אפשר לומר שלפחות בתחום הזה הוא פטפטן חסר מעצורים. בארבע השנים האחרונות יצאו תחת מכחולו 24 ספרים (בדיעבד אגלה שבדקות אלה בא לעולם עוד בן ססגוני משלו). בחישוב מהיר: ממוצע של שישה בשנה, אחד לחודשיים. קצב מטורף, יעיד כל מאייר בשוק המקומי הצפוף. כתביהם של אתגר קרת, מאיר שלו, שלומית כהן־אסיף, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, נירה הראל, רוני סומק ולאחרונה גם יוסי בנאי ז"ל - קאנונֵינוּ וקאנונינו־לעתיד - נהנו מעמל כפיו של בסיל, שחדי־עין כבר למדו לזהות. חלק מהטקסטים פשטו איורי־עבר למען רענון, אחרים נבראו בצלמו, וכולם ביחד הפכו אותו לכוכב הבלתי־מעורער של ספרי הילדים, אף שהוא נותר בין קורי אחורי הקלעים.

מאיירים בישראל הם סופרי צללים, אני מביעה מחשבה בקול. מספרים סיפור שלם לצד העלילה, אבל לא מקבלים קרדיט מהקוראים. רוב האנשים יודעים מי הסופר החתום על היצירה, אבל כמה מכירים את שמו של מי שאחראי למרכיב הוויזואלי, הדומיננטי כל כך בחוויה? "לי זה טוב באיזשהו מקום", אומר בסיל. "מספק אותי מאוד מה שאני עושה. זה לא שאין פה אגו - בא לי להצליח בתחום שלי, אבל אני גם חי בשלום עם זה שהספוט לא עליי. אני לא באמת נחשף, אני לא באמת חושב על זה במהלך היום, ואני גם לא פותח ספרים שאיירתי והם מעלים אבק. אני פשוט רץ לדבר הבא ולא עוצר לחשוב איפה מקומי בעולם האיור. אני באמת נהנה מהאקט עצמו, לשבת ולצייר".

הריצה הפכה למרתון, אבל לא שפעת היבול היא שהופכת את בסיל לסינדרלה של התעשייה, אלא העובדה שרגע אחד הוא לא נדרש לחבוש את ספסל הצינון של יוצאי שנקר ואחיהם הבצלאלים. עוד לפני שהספיקו לקרוא לו "הבטחה" הוא כבר נקטף על ידי "ספריית פועלים" עם פרויקט הגמר שלו. הפרחים לירמי פינקוס ולעוג מלך הבשן.

לפני עשרות שנים השתעשע נתן אלתרמן בדמותו התנ"כית של עוג מלך הבשן. את האיש מיתר הרפאים הפך אלתרמן לגיבור ספר ילדים, לזאטוט שג'ירף נשך בברך, למלך שלא נכנס בארמון, לבן שהוריו רואים אותו רק בקיץ, כי בסתיו ראשו בעננים. אלתרמן התפרע על כנפי הדמיון, והציירת צילה בינדר הרגיעה בקווים עדינים.
 

למעלה מ־35 שנה אחר כך, במסגרת קורס בשנקר, התבקשו פרחי האיור לחדש ספר ילדים. "קפצנו לבית אריאלה, ונתקלתי בספר הקטן הזה, שבדיעבד הבנתי שהיה אצלנו בבית", משחזר בסיל. "אמרתי 'יאללה, אני הולך על זה', בהחלטה שרירותית. המאיירת בתיה קולטון, שהייתה המרצה של הקורס, התלהבה מהטקסט, והבנתי שזו בחירה טובה. ראיתי שאני יכול לחדש אותו ולהביא משהו אחר".

הלכת רחוק. הפכת את עוג לבן שבט אפריקני.
"נכון. אלתרמן, שניתק את עוג מההקשר התנ"כי, במידה מסוימת נתן לי את האישור. הוא לקח מושג שקרוב אליו ובנה סביבו עטיפה עלילתית שלמה, וכך פתח לי את ההזדמנות לעשות מה שאני רוצה. בגלל שהיה משהו אקזוטי בטקסט שלו, בחרתי בסביבה אפריקנית. ממש התבייתתי על שבטים מסוימים, בחנתי פריטי לבוש וסביבת מחיה, ורצתי עם זה.

"כשספר נעשה במסגרת לימודים, אתה בא נקי. אתה לא חושב על עריכה, על מה יעבוד או לא יעבוד עם הקהל. רק היצירה מובילה אותך, וזה משחרר מאוד".

מהתרגיל המוצלח עם עוג המשיך בסיל לפרויקט הגמר, שבמסגרתו צוות למאייר והסופר ירמי פינקוס. החיבור הזה הפך לפי בסיל ל"עוד תקלה טובה שקרתה לי בדרך. תכננתי ליצור ספר היסטוריה מאויר, משהו שאפתני ורחב, וזה התפקשש. מצאתי את עצמי עם מעט מאוד זמן להגיש את פרויקט הגמר. כולם כבר מתקדמים, ואני בלי כלום. אני ממש זוכר את ההתלבטות: האם אני מחכה שנה - בכל זאת הייתי כבר בן 29, הגעתי ללימודים מאוחר יחסית - או שאני לוקח משהו שכבר התחלתי. אז חזרתי לעוג. ירמי חנך אותי, שזה היה מוזר לשנינו, כי הוא פחות מתעסק בפרויקטים של ספרי ילדים. החוויה הייתה טובה ומפרה, וירמי הוא גם מי שפתח לי את הדלתות בסופו של דבר".

פינקוס הציג את הפרויקט לנרי אלומה מספריית פועלים, שתרה באותו הזמן אחר מאייר לספר ילדים שכתבה לאה גולדברג. אלומה ראתה איור אחד של עוג, נשבתה בקסם, ויום אחרי פרויקט הגמר בסיל כבר התחיל לעבוד על היצירה הראשונה שלו אצלה, בלי לדעת שעוג עוד יזנב מאחור ויילחם על הבכורה.
 
בזמן ש"הביבר העליז" של לאה גולדברג, שאותו אייר, שינה את שמו ל"מנפלאות גן החיות", בסיל התמודד עם אתגר העבודה העצמאית. "רק סיימתי את הלימודים, ירמי כבר לא היה כאן לתת עצות, ואני זוכר שהלבד נורא הפחיד אותי. 'מנפלאות' יקר לי מאוד, כי חוץ מזה שהוא עוסק בחיות, הנושא האהוב עליי, הוא העבודה הראשונה שקיבלתי לבצע לבד. ואז פתאום הסופרת יונה טפר, עורכת בהוצאה, נכנסת לחדר ואומרת לי 'החלטנו להוציא את עוג'. כלומר, ברגע אחד מודיעים לי שמוציאים לי שני ספרים. זה היה פסיכי. בתוכנית הכי פרועה שלי חשבתי שאם בתוך חמש שנים אני מצליח להוציא ספר, זו הגשמת חלום, יעד מטורף. אני לא רואה את כל מה שקרה כמובן מאליו, לגמרי לא. אני יודע כמה קשה בשוק וכמה בלתי אפשרי לעבוד כמאייר. כאן היה אוסף של נסיבות שהתחברו בזמן הנכון ובמקום הנכון, ואני לא יודע איך להסביר את ההתרחשות".

בעוד גולדברג עימתה פילה משתעלת עם נזלת ועכבר־תייר עם רעידת אדמה, והכול נע בגבולות העיכול הסבירים של הקורא ונענה לתביעות הסוף־טוב, אלתרמן מצדו דאג להרוג את עוג. לא רק שהוא מת לבד, עם הראש שמוט מעל לעננים, גם היה צורך במשרת זקן ורועד שיעלה למעלה ויגלה את זה.

לא בדיוק סיפור ילדים קלאסי
"באמת היה לא פשוט להתמודד עם זה, וירמי ואני חשבנו הרבה איך. הקדשנו לחלק הזה שתי כפולות: באחת המשרת מגלה אותו, ובשנייה שרים לו שיר הלל. העורכת אמרה לי שמאוד לא ברור מאליו שספר כזה רואה אור בישראל. השפה פחות נגישה, יש כאן שיר ולא סיפור, ומדברים על מוות.

"הטעם שלי מגוון מאוד בצריכת ספרות ילדים, אני קונה הרבה, ואני רואה שבארץ יש איזה קושי מבחינת מתיחת גבולות באיור. יש לי באוסף ספר של מאיירת בלגית שעוסק במלאך המוות בלי להניד עפעף. בארץ שמרנים מאוד, ונגיעה במוות היא קצת טאבו. אבל אני חושב שיש שינוי לטובה".

עוג היה גם מי שזיכה את בסיל בציון לשבח ממוזיאון ישראל במסגרת הפרס לאיור ספר ילדים על שם בן־יצחק, ובביקור בית בלתי צפוי של מאיר שלו אצלו בראשון.

מי שמכיר קצת את ספרי הילדים של מאיר שלו, יודע שמדובר בשניים במחיר אחד: שלו והמאייר יוסי אבולעפיה חולקים זוגיות יצירתית ארוכת־שנים. והנה לפני שנתיים יצא לאור "וניל על המצח ותות על האף", הצאצא המשותף של שלֵו ושל, אבוי, אביאל בסיל. הדחת את אבולעפיה? אני שואלת. "אני לא יודע", בסיל משועשע. "זו הייתה הפוגה שהם לקחו, ואת השיקולים אני לא מכיר. פנתה אליי העורכת דלית לב, וזה היה מרגש בטירוף, אבל שלו התגלה כאחד הנחמדים שעבדתי איתם.
 

 
"כשהייתה לי בעיה טכנית להגיע אליו הוא בא אליי לדירה. אשתי צועקת לי 'תנקה, תנקה, מאיר שלו מגיע', ואני שומע ואומר לעצמי - כמה הזוי. הוא הגיע, ישב על קפה, וכל הסיטואציה נראתה לי לא הגיונית - מה פתאום אני הקטן מתלבט איך לאייר דמות של שלו. הוא היה מעורב מאוד, אבל לא כפה את דעתו. הבקשה היחידה שלו נבעה מהסקיצה שציירתי לדמות הסבא. האיש המשופם שבחרתי הזכיר לו את אלי לנדאו (קרדיולוג ועיתונאי־אוכל שנפטר ביוני 2012 - י"א), שהיה חבר טוב שלו. הוא אמר לי שאם כבר יצא משהו דומה, אולי נוכל לעשות את זה כמעין הקדשה לזכרו. אלמנתו של לנדאו אפילו התקשרה אליי אחרי שיצא הספר".

גם האתגר הגיע, כלומר אתגר קרת. "גור חתול אדם ארוך שיער", עוד ספר ילדים טראגי־קומי עם ארומה פנטסטית מבית היוצר של קרת, זכה לטיפול צבעוני ומסור מבסיל וכבר מזמן מצליח מעבר לים. הגור־חתול־אדם, אגב, דומה באופן מחשיד לבסיל עצמו. "תמיד אומרים לי את זה על הדמויות שלי, גם על עוג. לא יודע, לא חשבתי על זה", הוא אומר.

הספר הזה תבע עבודה ממושכת יותר, ודילג הרבה מעל ממוצע החודשיים. "אבא של אתגר נפטר בזמן העבודה, הרבה אמוציות היו שם, וזו תקופה שאני זוכר באופן משמעותי. אתגר הוא איש של סיפורים, ובכל פעם שנפגשנו - ונפגשנו הרבה, הוא מעורב יותר מרוב הסופרים שעבדתי איתם - הוא תמיד סיפר סיפורים. לי זו הייתה חוויה. בכלל, אם אני מסתכל על ארבע השנים האלה ועל האנשים שישבתי איתם, זה תענוג. מדי פעם אני עוצר וחושב: כמה כיף לי".

ספרו החדש, שלכבודו התכנסנו, הוא "אנונימוס בלפי הגדול" - סיפור בלתי שגרתי מבית מדרשו של יוסי בנאי. בסיל שינה כיוון מאיוריה האמורפיים של מיכל לויט, שליוו את המהדורה הקודמת. במרכז הספר הוא הציב גיבור אלסטי משעשע, עם מוטיבים חזקים של נונסנס ששונים מאוד מהמקור, ויכולים להתאים למי ש"היה איש עליז ושמח, וכשהוא לא היה שמח הוא היה בדרך כלל להבדיל מאחרים עצוב".
 
"בחרתי בטיפוס שיכול בזווית אחת להיראות חביב וחכם, ובזווית אחרת - טיפש חלמאי. מין דמות בלתי מזיקה כזאת", מסביר בסיל. "בעבר הספר היה אפרורי יותר, ונדמה לי שפנה למבוגרים יותר. חיברנו אותו קצת לילדים. הטקסט ארוך מאוד, אבל הוא חוויה, סיפור מגניב. זה הספר שעבדתי עליו הכי הרבה זמן, שנתיים ברוטו. אחרי צאתו קיבלתי טלפון מאביבה, אלמנתו של יוסי בנאי. היא אמרה שאהבה מאוד את הפרשנות, ושתפסתי את רוחו של יוסי".

בין לבין הלביש בסיל בפיג'מה את הזברה של ע. הלל, נלחם על הגול הראשון שלו עם ליעד שוהם, קרא "אבא, אבא" עם נירה הראל, צייר פס חום על הדוב חוּמפַּס של שלומית כהן־אסיף, והיד עוד נטויה, מילולית. "אני קצת עובד במוד הישרדותי, ככה אני. אני לא נח. לפעמים כשיוצא משהו שאני מקבל עליו תשלום, או שמגיע תשלום שחיכיתי לו ואפשר להתרפק על זה קצת, אני לוקח נשימה. רוב הזמן אני חי בחשש כלכלי, שהיה שם תמיד".

ותיקי מזכרת־בתיה יוכלו לזהות את עצמם בבליל הדמויות התזזיתיות שבסיל שתל בתוך הספרים. "אני לא יודע למקם מי זה מי", הוא אומר, "אני כן יכול להגיד שאבא של עוג הוא דוד שלי בני, אחד לאחד".
בסיל נולד וגדל במזכרת־בתיה כשעוד הייתה מושבה קטנה. "היום היא גדלה קצת, אבל היא עדיין צנועה וקסומה. בילדותי לא הייתה בה תחנת דלק, לא היה סוּפר. הייתה מכולת אחת קטנה. ואני הייתי בבית, שמתי מוזיקה, הסתגרתי בחדר וציירתי".

הוא למד בבית הספר היסודי במושבה, ובתיכון בגדרה. "תמיד ציירתי, הייתי מאלה שבבית הספר מרשים להם לצייר על הקירות, ובמחברת תוך כדי שיעור. אלה שהם היפר־אקטיביים והציור מרגיע אותם. אבל לא חשבתי על ציור כמקצוע, לא הייתי מודע לאיור ולא למדתי אמנות או משהו. עד גיל 25, אם היית שואלת אותי אם אני מכיר את בצלאל או את שנקר, התשובה הייתה לא. רוב הזמן שיחקתי כדורסל וכדורגל, וחלמתי להיות כדורגלן. חלום סטנדרטי, לא? ספורט היה עיקר חיי".

עם החיבה היתרה לחיות, אפשר להניח שגידלת כמה?
"לא, איפה. גדלתי בדירת שיכונים קטנה, אבא שלי לא הסכים להכניס חיות הביתה. אולי זה גם קשור. את רואה? תוך כדי השיחה אני מנתח את עצמי רטרואקטיבית. היום כשמנסים לשכנע אותי לאייר ספר, אומרים לי 'שמע, יש לי קוף, יש לי בת־יענה'. מנפנפים בחיה כדי למכור לי.

"מה שמצחיק הוא שאני לא משתמש בתמונות, אני מצייר חיות מהזיכרון. ב'למה לובשת הזברה פיג'מה?' ציירתי בתחילת הספר חיות יושבות בגן. לפני כמה זמן אשתו של חבר טוב שלי מתקשרת ואומרת 'גיא שואל אותי איזו חיה ציירת שם, יש חיה כזאת?'. עצבן אותה שהם לא מזהים את אחת החיות. ואני? ציירתי שם משהו בין למור ללטאה. אני לא משמש מגדיר יונקים. כשאני עובד על ספר, אני לא באמת חושב איך הילדים יסתכלו על זה, וגם אין לי ילדים שאני יכול להראות להם את האיורים. אני מצייר מה שבא לי, ואם זה מצחיק אותי ועושה לי טוב, זה ייכנס פנימה".
 

תיאוריית ההתגלגלות שלו הולמת גם את שירותו הצבאי כקצין בחיל הנדסה. "לא חשבתי להיות קרבי, גם לא חשבתי לא להיות קרבי. פשוט לא חשבתי. באתי מחוסר ודאות, מנותק משהו, והמשמעת בצבא עשתה לי טוב. ידעתי שאם אומרים לך 'תעשה ככה', ואתה תעשה ככה, אז יהיה בסדר.

"הייתה לי הרבה אחריות בגיל צעיר. נגיד, את הציוד של הצבא הלכתי לקנות בעצמי. מבחינתי, כל דבר שהוריד ממני את האחריות ואת קבלת ההחלטות הקל עליי, ולכן המסגרת הצבאית עשתה לי טוב. וכן, נהייתי קצין כי התגלגלתי. מקווה שלא בזבזתי תקן למישהו, חלילה".

רומאן גרפי על הצבא עוד יפציע?
"לא, לא. אני חתמתי את הפרק הזה בחיי, אני מנותק ממנו. שמתי את זה בצד. הפרק הצבאי הוא בשבילי רצף סיטואציות הזויות. סיימתי קורס קצינים, הייתי מ"מ בפלוגה שהייתה ליד בית־לחם, וכבר אז הבנתי את האבסורד בזה שאני, ילד נורא קטן, אמור לפקד על ילדים אחרים. הרבה פעמים מנתחים את התמונה בדיעבד, ובי התובנה הכתה כבר תוך כדי. התקופה הזו הייתה מציפה, והבנתי שקריירה צבאית לא תהיה פה".

הלימודים לא היו מבחינתו חלק ממסלול קבוע מראש. "אבא שלי עבד במפעל במזכרת־בתיה, איש כפיים שלא סיים תיכון. כשהמפעל נסגר הוא היה מובטל הרבה זמן. זה היה בדיוק בתפר מבחינת הגיל שלו - קצת מבוגר מכדי להתחיל מחדש - אז הוא עבר לעבוד כנהג מונית. אמא שלי הייתה סייעת גננת, ובמקום קטן כמו מזכרת־בתיה היא גידלה חתך רחב מאוד של ילדים. מתישהו היא עזבה את העבודה, נשארה בבית וטיפלה בילדים. כך שרצו שנהיה ילדים טובים, חינכו אותנו נכון, אבל לא באתי מבית שדחף ללימודים.

"גם לא באתי מבית עם כסף. האחיות שלי ואני עזרנו  כלכלית, וכשהגיע השלב של הטיול אחרי צבא וכולם נסעו לדרום אמריקה, הלכתי לבנק, ביקשתי שיגדילו לי את המסגרת וטסתי עם כרטיס הלוך ללונדון. בלי חזור. אמרתי - אני אסתדר, אתנתק קצת. מכרתי תמונות. אני חושב שהנקודה שאני נמצא בה היום מורכבת מכל המשתנים האלה. זה לא שהייתה תוכנית מובנית לאן יפנו חיי, הכול קרה איכשהו, וכל הדברים הובילו אותי לנקודה הנוכחית. אני לא חושב שהייתי מגיע לאיור אם הייתי גדל בבית אקדמאי עם הורים שלוחצים. אולי הייתי מתחיל ללמוד בגיל צעיר יותר, והייתי לומד משהו שאני לא אוהב. אני רואה שגם כל אחת משלוש האחיות שלי הגיעה לנקודה שהיא רצתה להיות בה".

הוא עבד בבר, צייר להנאתו, ומלצרית מהמקום שלחה אותו לתערוכת איור בשנקר. "נפתחו לי העיניים, ואז ננעלתי: זהו, זה הדבר. ככה זה התגלגל. עשיתי בפושפין מכינה, שגם אותה אגב רציתי לעזוב, אבל היא נתנה לי דחיפה. בכל שבוע לא הגעתי, בכל פעם מחדש אמרתי 'עזבו, לא מתאים', ונורא עזרו לי".

הרגשת נוח בתוך הברנז'אות?
"אני יכול להגיד שהרגשתי אאוטסיידר. אני גם נורא קשור למקום שבאתי ממנו, החברים שלי ברמה היומיומית הם אלה מהבית, מגלגול אחר. גם אשתי, אמראל, ממזכרת־בתיה. זה מצחיק - שם אני הבוהמיין, פה אני בן הכפר. ניסיתי לעבור לרמת־גן בזמן הלימודים, ואחרי תקופה קצרה חזרתי לאזור, לרחובות. כרגע אני תל־אביבי, אבל מאמין שאחזור לאזור שבאתי ממנו. קשה לי להתנתק. אני אוהב את הבית שלי, בית חם ושמח מאוד".
 

 
את שכר הלימוד בשנקר הוא מימן בעזרת מלגות והלוואות, ובמקביל עבד כטבח ("די רע, אגב") ואחר כך כברמן, ארבעה לילות בשבוע. "אני זוכר שבשיחה מקדימה בשנקר אמרו לנו שמי שחושב לעבוד תוך כדי, שישכח מזה. פחדתי אז שלא אצליח לשלב. אני חושב שהעובדה שאני עובד היום מהר כל כך קשורה לכך שהיה לי פחות זמן. התרגלתי להיות יעיל, לפתור דברים בשעה ולא ביום".

התרעת פייסבוק קולית. "בתיה לא עפה", שכתבה רקפת זיו־לי ובסיל אייר, מגיעה לחנויות. שוב חיה, הפעם בת־יענה שלא מתניעה, מקבלת חיים על הדף. כשאהיה בדרך הביתה יעלה סטטוס מהוצאת מודן: "שמחים לבשר על צאתו של 'ג'לסומינו בארץ השקרנים'". על הכתיבה - הסופר האיטלקי המנוח ג'אני רודארי. על האיור – אביאל בסיל. לרגע אי אפשר לסובב אליו את הגב.

מי שעוזר לו להתמודד עם העומס המוטרף הוא ידיד ישן־חדש שלא מכזיב: המחשב. זה הצטרף לחייו רק לפני שש שנים, בהתחלה חשדנית־משהו ובידידות מופלאה בהמשך. "לא היה לי מחשב בבית. הייתי מאלה שנשארים בבית הספר כדי לעבוד בחוות מחשבים. רק בשנה ג' של הלימודים רכשתי את המחשב שאני משתמש בו עד היום. הוא הציל אותי, בלעדיו אין מצב שהייתי מגיע לכמות שאני יוצר. אני יודע שיש דיונים שלמים על מה שהמחשב מעולל כביכול לעולם האיור של היום, אבל בשבילי זה כלי מאוד פרקטי, אני מרוויח ממנו הרבה ויכול להוציא ממנו יופי של דברים".

את החבר הנאמן הוא מאפסן בפינת עבודה ש"אם היית רואה אותה, היית מזדעזעת או צוחקת. אני כמו סטודנט, חי במקום קטן ודחוק. נשארתי באותו ראש ארבע שנים. הפנטזיה שלי היא שיהיה לי חדר עבודה ראוי שמסתנכרן עם כמות העבודה שלי".

צג שעון ההקלטה מורה על שעה וחצי, ובינתיים כבר זרמו לשולחנות אנשים לא פחות מספלי מקיאטו. "תמיד כשאני יושב ככה בבית קפה באמצע היום, אני מרגיש צורך להצדיק את עצמי, להסביר שאני לא סתם יושב", בסיל אומר אחרי שאני תוהה שוב בקול מתי עובדים בעיר הזאת. "זה אבסורד, כי אני בטוח שאני עובד יותר שעות מחברים שלי שיש להם עבודות נורמטיביות, משרות של תשע עד חמש. מזל שאני חי עם מישהי תומכת ששורדת את זה, כי אני עובד לילות, ימים, בקרים. תמיד עובד. אני קם פתאום, משרבט משהו, הולך, חוזר. כשאני קובע עם חבר'ה להיפגש בערב על בירה, אני יודע שהם השאירו את העבודה מאחור, ואני זה שעדיין עובד. אין לי שולחן נקי, אין מצב כזה. אבל לא הייתי מתחלף איתם, מהרגע הראשון ידעתי שזה שלי". והנה הוא מתחיל שוב, המפוח.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...