זה ייגמר בבכי: סוף העולם לפי יובל נח הררי
פרופ' יובל נח הררי מציג את עתיד המין האנושי ועוד כמה אפוקליפסות מזוויעות. חוקר המלחמות שהפך לכוכב עולה בשמי ההיסטוריה הפופולרית רואה שחורות
לכתיבת ספרו הראשון, "קיצור תולדות האנושות", הגיע פרופ' יובל נח הררי רק בגלל משימה אקדמית שנראתה לעמיתיו הוותיקים והבכירים כפחיתות כבוד. "בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, שאני מלמד בה, עלתה לפני כמה שנים יוזמה לתת לסטודנטים קורס מבוא כללי בתולדות האנושות", הוא מסביר. "נוכחנו לדעת שהרבה סטודנטים מגיעים ללימודים כשהם בעצם לא יודעים כמעט כלום על חלקים מהותיים של ההיסטוריה האנושית. הם יוצאים ממערכת החינוך הישראלית עם סיפור מסגרת של ההיסטוריה היהודית – תנ"ך, בית שני, גלות, ציונות, שואה ומדינה – ופה ושם הבלחות של ידע עולמי: קצת מהפכה צרפתית, קצת אימפריה רומית. אבל חלקים חשובים בהיסטוריה, כמו המהפכה החקלאית, או קפיטליזם וכלכלה מודרנית, אף פעם לא מלמדים אותם. אין להם שום סיפור מסגרת עולמי".
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
המרצים הוותיקים של הפקולטה, מספר הררי, לא רצו להעביר את הקורס, כי הוא קשה להכנה ונחשב די שטחי מבחינה אקדמית. "אז הטילו את המשימה על כמה מרצים צעירים וחיצוניים, שלא הייתה להם קביעות ושלא היו מסוגלים לסרב, ואני הייתי ביניהם. בהתחלה בנינו קורס מבוא אחד, שבו כל מרצה הכין כמה שיעורים בתחום ההתמחות שלו. אבל ראינו שקשה למצוא חוט מקשר בין ההשקפות השונות, אז עברנו לשיטה של קורסים מקבילים, שבהם כל מרצה מדבר על כל ההיסטוריה האנושית מהזווית שלו. בשלב מסוים, כשקיבלתי קביעות והתקציבים של מדעי הרוח קוצצו, הציעו לי שבמקום שהאוניברסיטה תממן שמונה משכורות לשמונה מרצים בקורסים מקבילים, אני אתן לבדי את קורס המבוא הזה לכל התלמידים של התואר הראשון".
הררי הסכים והשאר היסטוריה, תרתי משמע. "הרשימות שהכנתי לקורס כבר הצטברו לכדי משהו שמתקרב לספר, וחשבתי שזה יכול לעניין גם סטודנטים מאוניברסיטאות ומכללות אחרות, ואולי עוד כמה אנשים משכילים. ניסיתי לעניין הוצאות מסחריות, אבל ממש לא העליתי בדעתי שזה יהפוך לרב־מכר. חלק מההוצאות שפניתי אליהן סירבו, וגם הוצאת זמורה־ביתן היססה בהתחלה. סיפרו לי שאמרו שם 'היסטוריה? מי בכלל קורא את זה?'. אבל עורך ספרי העיון שלהם, שמואל רוזנר, ראה את הפוטנציאל ושכנע אותם ללכת על זה".
פרופ' הררי היה באותם ימים היסטוריון אלמוני, מומחה למלחמות ימי הביניים. שני הספרים שפרסם בארבע השנים שחלפו מאז, "קיצור תולדות האנושות" ו"ההיסטוריה של המחר" - הראשון מתיימר לסכם את ההיסטוריה האנושית עד היום והשני לנבא את העתיד, לפחות זה של העשורים הקרובים – הפכו אותו לגיבור תרבות, קודם בישראל ואחר כך בעולם כולו. "קיצור תולדות האנושות" מחזיק מעמד בראש רשימת רבי־המכר של ספרי העיון בישראל מאז יצא לאור, כבר ארבע שנים רצופות - הישג חסר תקדים ברמה מקומית ואולי גם בינלאומית. לפי הררי, הספר נמכר עד היום בישראל בלמעלה מ־200 אלף עותקים, מספר שעוד לא הומצאה המתכת שתתאר את הצלחתו; לפי המפתח המקובל בארץ, "ספר זהב" ניתן על 20 אלף עותקים ו"ספר פלטינה" על 40 אלף, אך על 200 אלף עותקים איש כנראה לא חשב. עד היום תורגם "קיצור תולדות האנושות" לעשרים שפות, הופץ ברחבי העולם בעוד כחצי מיליון עותקים, וכבר נחתמו חוזי הפצה בעשרים שפות נוספות, בהן טאמילית ופרסית.
הספר השני, שיצא לאור בעברית רק לפני כחצי שנה, צנוע יותר בהישגיו, אבל הפוטנציאל מבטיח: עד היום נמכרו בישראל קרוב ל־40 אלף עותקים ממנו, והררי עובד כעת על תרגומו לאנגלית. מה שאפשר לשני הספרים להגיע להישגים האלה הוא הצירוף בין הנושאים שיכולים למשוך כל אדם שרק מתיימר להתעניין בעולם – מבט תמציתי על העבר, ומבט תמציתי על העתיד. אלה מוגשים ממעוף ציפור הבורר עיקר, או כמה עיקרים, ממבול הפרטים, ומנוסחים בשפה שווה לכל נפש, שונה מכל מה שחשבתם על ז'רגון אקדמי מעיק.
העמיתים שלך לא מותחים ביקורת? הם לא אומרים שאקדמאי רציני לא אמור להתיימר להקיף את כל תולדות האנושות בכמה מאות עמודים?
"הרוב מפרגנים מאוד, לפחות בפניי, בהבנה שזה לא משהו שבאמת מתחרה או מתעמת עם המחקרים ההיסטוריים הרגילים. מצד אחד, בלי המחקרים המעמיקים שעושים באקדמיה לא יהיה לך מידע ונתונים לכתוב ספר כזה. מנגד, צריך מישהו שיבנה את הגשר בין המחקרים העדכניים של האקדמיה ובין הציבור הרחב.
"אגב, יש היום מגמה עולמית של כתיבת היסטוריה גלובלית. זה היה נפוץ כבר בראשית המאה ה־20, אבל במחצית השנייה של המאה, עם עליית הפוסט־מודרניזם והפוסט־קולוניאליזם, העיסוק בהיסטוריה הגלובלית זוהה עם תפיסות של עליונות האדם הלבן, ולכן הפך מוקצה מחמת מיאוס. היום, עם הגל החדש של הגלובליזציה, יש חזרה לכתיבה רחבה כזו".
ולך עצמך לא קשה לחזור למחקר אקדמי נקודתי על איזה קרב נידח בימי הביניים, אחרי שבשנים האחרונות בילית עם כל ההיסטוריה האנושית?
"האמת היא שעוד לא ממש חזרתי, ואני עדיין עסוק בכל מה שנובע משני הספרים. מבחינת המוטיבציה – לפחות בעתיד הקרוב אני באמת לא רואה את עצמי חוזר לעסוק במשך שנה שלמה בפענוח קרב ממלחמת מאה השנים. אבל ברמת המאקרו, ברור שאתה לא באמת יכול לכתוב היסטוריה גלובלית טובה אם אתה מאבד את הקשר לפרטים הקטנים. חייבים הבנה מעמיקה של הדוגמאות והפרטים כדי לתת בסיס ובשר לטענות הגדולות. גם בספרים שלי בחנתי כמה נושאים נקודתיים באופן מעמיק יותר. למשל, ההיסטוריה של הדשא ומעמדו: איך קורה שבעת העתיקה אין בכלל דשא – לא ברומא, לא בבית המקדש ולא אצל אף מלך - והיום יש פתאום מדשאה כמעט בכל בית, ובוודאי בבניינים ציבוריים?"
על אף ההצלחה המסחרית, בספריו של הררי יש גם ממד של החמצה משוועת. כי המחבר שלהם אמנם הפך לסלב ולמרצה מבוקש, אבל הדיון שהוא ביקש לעורר בשאלות הכי קריטיות לעתיד האנושות, כלל לא מתקיים. הרושם הוא שכל קטטה פוליטית מדרגה ח' מקבלת יותר הד תקשורתי, וממילא ציבורי, מהסוגיות המכריעות שהררי עוסק בהן.
אז כתרומה לניסיון לעורר את הדיון הנחוץ, הנה תמצית הטיעונים שלו: בספר הראשון הררי מתמצת את תולדות האנושות בשלוש מהפכות – המהפכה הלשונית, שאפשרה את התקשורת רחבת ההיקף בין בני האדם, ובכך הפכה את האדם ליצור ששולט בעולם ויצרה את עצם המושג "היסטוריה אנושית"; המהפכה החקלאית, שבה בייתו בני האדם את החי והצומח לתועלתם; והמהפכה המדעית, שלא רק מעצימה את יכולת השליטה של האדם בעולם, אלא גם תאפשר לו בקרוב לחרוג מהגבולות שלו עצמו. החריגה הזאת פירושה פוטנציאל לחיי נצח ולאושר נצחי, שיושג באמצעים כימיקליים וטכנולוגיים. לפי הררי, האדם אולי אפילו יתמזג באופן פיזי עם העולם הטכנולוגי שברא, כך שההיסטוריה האנושית תסתיים למעשה ביצירת אדם־מכונה ואולי בעצם אדם־אל, שכבר לא יהיה תוצר של הכוחות השולטים בעולם, אלא יכפיף אותם לרצונו ואף יברא חומרים חדשים לחלוטין שלא היו קיימים קודם.
את הספר השני מקדיש הררי לפיתוח התסריט העתידני של הספר הראשון. הוא פורש בו יריעה רחבה של העולם הפוסט־אנושי, שאמור לכאורה להיות בהישג יד כבר בעשורים הקרובים. אלא שבדרכו לתיאור העתידני הזה, הררי חורג מן הקונספט ההיסטורי־תיאורי שאפיין את הספר הראשון, ומקדיש חלק ניכר מהעמודים למבט ניתוחי־שיפוטי על ההיסטוריה האנושית. רמזים למבט הזה אמנם הופיעו כבר בספר הראשון, אבל הרחבתם בזה שאחריו גררה גל ביקורות חריפות.
עיקר הביקורת נוגע להצגה מכאניסטית מאוד של היצור האנושי: האדם על פי הררי הוא בסך הכול עוד בעל חיים, שאינו נעלה בשום מובן על שאר החיות (ברוח זו, הספר מקפיד לרוב לא לדבר כלל על "האדם", אלא על "הומו סאפיינס"); בתכונות מסוימות הוא אמנם מוצלח יותר, אבל בתכונות אחרות אפשר למצוא בעלי חיים מוצלחים ממנו. בפרקים מסוימים של הספר הררי גם מרחיב מאוד בתיאור פעילותו של האדם כאלגוריתם מתמטי, שאינו שונה באופן יסודי מפעילותה של כל תוכנת מחשב.
הביקורות כנראה עשו את שלהן, ובשיחה הנוכחית הררי נשמע הרבה פחות נחרץ מכפי שמצטייר בספר. כך למשל, את הדגשת האדם כחלק בלתי נפרד מעולם בעלי החיים, הוא מבקש להסביר במסקנה המוסרית שביקש לגזור מן ההשוואה הזו: שאין לאדם זכות לפגוע בבעלי החיים. הוא עצמו עבר במהלך העבודה על הספר לאורח חיים טבעוני. "במדדים של עוצמה, אין ספק שבני האדם הם מעל ומעבר לכל בעל חיים אחר", אומר הררי. "עובדה שאנחנו שולטים בכדור הארץ, ויכולים להתחיל לעצב את שאר בעלי החיים וגם את עצמנו. גם התכונות שהביאו לנו את העוצמה הזו הן ייחודיות מאוד. השאלה היא אם העוצמה מביאה גם זכות מוסרית.
"נקודת המוצא שלי היא שמבחינת כמות הסבל, היחס של בני האדם לבעלי חיים אחרים הוא הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה. למעלה מ־90 אחוזים מבעלי החיים הקיימים כיום בכדור הארץ הם חיות משק מבויתות. חיסלנו את הרוב המכריע של בעלי החיים הפראיים, ולחיות המבויתות אנחנו מתייחסים בגדול כמכונות שנועדו לשרת אותנו, ולא כיצורים בעלי תחושות עצמאיות. המצדדים בזכותו של האדם לעשות זאת מתבססים על אחד משני טיעונים: שרק לאדם יש נשמה, או שרק לאדם יש תודעה. מה שניסיתי להסביר ב'ההיסטוריה של המחר' הוא שלפחות מנקודת מבט מדעית, אנחנו לא מכירים נשמה גם אצל בני אדם; תודעה, לעומת זאת, בוודאי יש לבני האדם, אבל כנראה גם לכל היונקים, לכל העופות ולחלק מבעלי החיים האחרים".
אבל מדוע צריך לנמק את הרגישות המוסרית כלפי בעלי החיים בטשטוש עליונות האדם? אדרבה, דווקא מהטיעון על עליונות האדם, אפשר לגזור אחריות מוסרית עודפת לשלום היצורים האחרים.
"הבעיה שהיא שבאופן היסטורי, בפועל בני אדם לקחו את טיעון העליונות לכיוון של זכות מוסרית לפגוע בבעלי החיים, יותר מאשר לכיוון של אחריות עודפת".
בגרסה באנגלית, הררי כבר מביא לידי ביטוי את הביקורת שהוטחה בספר בשיח האינטלקטואלי המקומי. "עידנתי וצמצמתי שם את העיסוק הרחב בשאלה אם האדם באמת יותר חכם מבעלי החיים, כי הרגשתי שזה לא לב הטיעון שלי. למה למשוך המון ביקורת למה שממילא אינו העיקר מבחינתי?"
חזיונות מגלומניים.
בשיחתנו נסוג הררי באופן עוד יותר דרמטי מן ההתייחסות שלו לבני אדם כאלגוריתמים, ומסביר כעת שהדברים כלל לא נועדו לשקף את עמדתו, אלא את העמדה שמקובלת כיום במדע, ושמפניה הוא דווקא מבקש להתריע: "באופן אישי, אני חושב שהאתגר הגדול ביותר שהמדע עומד בפניו כיום הוא שאלת התודעה – צירוף המחשבות, הרגשות והתחושות הפיזיות, שיוצר את החוויה הסובייקטיבית שלנו. התיאוריה של בני האדם כאלגוריתמים לא יכולה להסביר את התודעה, כי אנחנו לא מכירים שום תודעה אצל אלגוריתמים. באופן אישי אני חושב שזו תיאוריה בעייתית מאוד, אבל אני רואה שזו העמדה המשתמעת מהגישה הרווחת כיום במדעי החיים".
אם כך, לא היה ראוי לתקוף אותה במפורש בספר, במקום להסתפק רק בהצגתה?
"אני תוקף אותה בעצם ההצבעה על החור הגדול בתיאוריה הזו, סוגיית התודעה. אבל כהיסטוריון אני רואה את עבודתי בהצגת מראה: זה מה שהאנושות מאמינה בו, נכון להיום. זו בעצם אחת המטרות של הספר – שאנשים ייבהלו מהכיוון הנוכחי של המדע, ויתחילו לעשות משהו. כי לא מדובר רק בתיאוריה מופשטת, אלא בגישה שמעצבת את הטכנולוגיה ובעתיד הלא־רחוק תעצב את הכלכלה ואת כל חיי היומיום שלנו. בעיניי תמרור אזהרה אפקטיבי הוא לא כזה שאני מציג כאיש קש ומיד מפיל, אלא דווקא כזה שאני מתאר במלוא עוצמתו".
הררי מבקש לחדד עוד את הצורך בהתמודדות עם הסכנות הנובעות מהתסריטים שהוא הציג כוודאיים־כמעט: "האנושות נמצאת כרגע בפני ההכרעות החשובות ביותר בתולדותיה. המדע נותן לנו כלים וכוח להתחיל לעצב מחדש את הגוף שלנו, את המוח, את התודעה. אחרי 4 מיליארדי שנים שבהן החיים בכדור הארץ התפתחו בברירה טבעית, והיו מוגבלים לממלכה של התרכובות האורגניות, פתאום אפשר להתחיל לתכנן את החיים באופן תבוני, ולנסות ליצור חיים לא אורגניים, באופן חלקי או מלא, כמו בינה מלאכותית.
"מה שמדהים הוא שאף אחד לא לוקח אחריות על ההזדמנויות והסכנות שיש בתהליכים האלה. המערכת הפוליטית כמעט לא מתערבת בהם. במחצית הראשונה של המאה ה־20 היו לפוליטיקאים כמו לנין והיטלר חזיונות מגלומניים מאוד של ניצול הטכנולוגיה. היום – אולי דווקא בגלל החזיונות המגלומניים ההם, ולמרות שהטכנולוגיה זינקה בכמה דרגות - הפוליטיקאים בכלל לא מתעסקים בשאלה לאן הולכת הטכנולוגיה, ומשאירים אותה לחלוטין בידי כוחות השוק. בעיניי, כהיסטוריון, אין ספק שקיימת סכנה עצומה כאשר פוליטיקה מגלומנית מצטרפת לטכנולוגיה מהפכנית. אבל יש סכנה לא פחותה כאשר טכנולוגיה מהפכנית מתחברת לפוליטיקה קטנונית, שמתעסקת רק בשנה־שנתיים קדימה".
איך קטנוניות פוליטית יוצרת סכנה?
"קח למשל את המשבר הצפוי בתעסוקה. לפחות חלק מהמומחים מעריכים שבתוך כמה עשורים, בין שליש לחצי מהמשרות בכלכלות המפותחות יינתנו לתוכנות מחשב. גם דו"ח שממשלת ישראל הזמינה לפני כשנתיים מעריך שכשליש מהמשרות בארץ נמצאות בסכנה בטווח של כמה עשרות שנים. הדו"ח קיבל איזו כותרת קטנה, וצלל כמו אבן לתוך בור. הרי יש לנו בעיות דחופות יותר.
"אגב, לא מדובר רק בפועלים פשוטים. אלה יהיו נהגי מוניות ואוטובוסים, סוכני ביטוח, רופאים ומורים. הרי רופא מנוסה בעצם מסתמך הרבה מאוד על זיהוי דפוסים, ולא רק על מה שהוא למד. אז מי מיומן בזיהוי דפוסים יותר ממחשב? חברת IBM בונה היום תוכנת־על בשם ווטסון, שמבוססת בדיוק על ההנחה הזו, וגם על ההנחה שכדאי להשקיע אפילו 50 מיליארד דולר בפיתוח תוכנת־על כזו, כי בסוף תקבל לא רופא אחד אלא אינספור רופאים שכולם מחוברים זה לזה. לא מופרך לנחש שצעיר ששוקל היום ללמוד רפואה, יוחלף בשלב מסוים של הקריירה שלו בידי ווטסון".
בעיה לא פחות קריטית שהררי מבקש לחדד נמצאת בתסריט שבו התוכנות יוכלו להמליץ לנו כיצד לנהוג בהחלטות המשמעותיות ביותר של חיינו - ואנחנו גם נתפתה לאפשר להן לעשות זאת: "אנחנו מתקרבים במהירות לנקודה שבה גוגל, פייסבוק או מיקרוסופט יכירו אותנו טוב מכפי שאנחנו מכירים את עצמנו, ובעצם יוכלו לקבל במקומנו את רוב ההחלטות שאנחנו מקבלים היום, ובאופן רציונלי יותר. לא רק בחירות בנאליות כמו איזה ספר לקרוא, אלא גם איפה לעבוד ועם מי להתחתן".
בני אדם ירצו לתת לגוגל לקבל במקומם החלטות כל כך חשובות?
"זה כבר קורה, עדיין בקטן. וייז מחליט בשבילנו מאיפה לנסוע. גם אם תחושת הבטן אומרת לפנות ימינה, נקשיב לווייז שאומר שמאלה. אנחנו סומכים על המלצות אמזון בנוגע לספרים שנקרא. ככל שנהיה מרוצים יותר מההחלטות שהמערכות האלה יחליטו בשבילנו, נלמד לסמוך עליהן גם בשאלות חשובות יותר. הרי ההחלטות הכי גדולות שלנו נעשות לרוב לפי שיקולים מקריים וכל מיני רגשות. תחשוב שתחליט אותן מערכת שעוקבת אחריך כל החיים, ויודעת מי אתה יותר משאתה יודע. זה כמובן תסריט מפחיד מאוד, כי כל המגדל שבנינו, של אינדיבידואליזם וחופש רצון, עלול להתמוטט".
בשני הספרים אתה מציג תסריט של מעבר האדם למעמד של אדם־אל. אתה בין המתלהבים מן התסריט הזה, או שאתה מפחד ממנו?
"ברמה הראשונית, הדבר הכי חשוב לי הוא להבין מה קורה. אם אתה נחפז לאמץ גישה שיפוטית - שזה מה שאנחנו עושים בדרך כלל - אתה מפסיק מהר מאוד להבין מה קורה ומתחיל לצייר את המציאות לפי ההעדפות שלך. אבל בכל זאת, תחושת הבטן שלי היא שהסכנות גדולות מההזדמנויות. משתי סיבות: אל"ף, כי אנחנו צועדים לקראת העתיד הזה באופן עיוור, באמונה שהשוק יודע יותר טוב מאיתנו, ואם זה מה שהשוק יוצר - זה כנראה טוב. אני חשדן מאוד כלפי התפיסה הזו. בי"ת, כאשר אני מסתכל על כיווני המחקר, אני רואה המון מאמץ שמושקע בפענוח ובהבנה של הגוף ושל המוח, והרבה פחות השקעה בפענוח התודעה האנושית. הסכנה היא שנרכוש את היכולות לעצב מחדש את הגוף ואת המוח שלנו, בלי שבאמת נבין מה זה עושה לתודעה".
דיברת קודם על הצורך של המערכת הפוליטית לעסוק בסוגיות האלה. למה בדיוק אתה מצפה ממנה?
"הייתי מצפה שיתפתחו פה פרוגרמות פוליטיות – ושהן יעמדו לבחירה - בנוגע לאיך שאנחנו רוצים לראות את היחסים בין אדם למחשב, בין אדם לבינה מלאכותית".
גם בחקיקה?
"כן, בין השאר. תחשוב למשל על האינטרנט, ההמצאה ששינתה את חיינו בעשרים השנים האחרונות. לא הייתה כאן מערכת בחירות שבה לאיזו מפלגה הייתה עמדה כלשהי בנוגע לאיך שהאינטרנט צריך להיראות. אנחנו נוטים לחשוב שאין לאינטרנט אפשרות להיראות אחרת מכפי שהוא נראה, אבל זה לא נכון. לאורך הדרך אנשים קיבלו החלטות בנושא הזה, בעיקר החלטות שהעדיפו בבירור את החופש על פני הביטחון - מה שגורם היום לחרדה עצומה ממלחמות הסייבר, כאשר גם מדינות חלשות וארגונים קיקיוניים יכולים לגרום לנזק עצום. אם ארה"ב מסתבכת היום במלחמה עם איראן או צפון־קוריאה, יש סיכוי סביר שהאויבים שלה יוכלו לשתק חלק גדול ממערכת החשמל האמריקנית, לגרום למטוסים להתרסק, או לפוצץ בתי זיקוק – בלי לשלוח אדם אחד לארה"ב".
אז אתה בעצם מציע יותר פיקוח. אתגר כזה, אם הוא בכלל אפשרי, גדול על כל ממשלה. דרושה לכך ממשלה גלובלית.
"זה נכון. לגבי רוב הסוגיות הגלובליות שאנחנו מתמודדים איתן כיום, יכולת הפעולה של ממשלות לאומיות די מוגבלת. אם רוצים פעולה מעשית, אחד הדברים המשמעותיים הוא באמת לנוע לאו דווקא לממשלה עולמית, אבל למוסדות גלובליים אפקטיביים הרבה יותר. רוב הממשלות כמובן לא רוצות ללכת בכיוון הזה. קח למשל את ההתחממות הגלובלית: עם כל הבנת הבעיה במשך הרבה שנים, ועם כל הוועידות העולמיות, הגרף של פליטת גזי החממה רק הולך ועולה. אף אחד לא מוכן לשלם את המחיר הפוליטי של השינוי הדרוש. ואחד התירוצים שמשתמשים בהם הוא הטיעון הניאו־ליברלי שאומר שבכלל לא צריך ממשלה עולמית, כי השוק ו'היד הנעלמה' כבר יפתרו את כל הבעיות".
אז אתה אופטימי או פסימי יותר?
"ברמה אחת אני יותר אופטימי, כי האנושות הוכיחה שכשהיא מאוימת באמת, היא מסוגלת לעשות דברים מדהימים. הדוגמה המובהקת היא ריסון האלימות העולמית בשבעים השנים האחרונות, מאז שהנשק הגרעיני הפך את האפשרות של מלחמה כוללת בין המעצמות להתאבדות כללית של המין האנושי".
המשל לא דומה לנמשל: בנושא הגרעיני, הכול בידי אדם גם רגע לפני התהום. בהתחממות הגלובלית, אם נעצור רגע לפני התהום, זה כבר יהיה מאוחר מדי.
"יותר מזה: בכלל לא ברור שלאליטות של האנושות יש כרגע מספיק מוטיבציה להתמודד עם סוג הסכנות שמאיימות עלינו. בנושא ההתחממות הגלובלית, למשל, ההערכה היא שגם אם תהיה קטסטרופה, היא לא תפגע באופן שווה בכולם. זה לא כמו חורף גרעיני שאי אפשר להימלט ממנו. בהתחממות גלובלית, המדינות העשירות והמעמדות העליונים בכל מדינה יוכלו להשתמש בטכנולוגיות מתקדמות כדי להגן על עצמם מהאסון האקולוגי. נניח שבנגלדש מוצפת – 80 מיליון בנגלדשים לא יוכלו להגר לשום מקום, אבל מיליון בנגלדשים שמלכתחילה נמצאים למעלה, יוכלו להגר".
זה בוודאי נכון לגבי תסריט האדם־מכונה, שבו האליטות רק ירוויחו.
"זה נכון. חלק מהתסריטים שאנחנו עומדים בפניהם ייצרו קאסטות בתוך כלל המין האנושי, בין רוב מאוים למיעוט חזק שרק ירוויח מהשינויים האלה. בינה מלאכותית תעזור לעשירים לשדרג את עצמם לסופרמנים, או שקבוצה קטנה של אנשים תשלוט בכל הרובוטים או התוכנות שיפיקו את רוב ההון בעולם. הם יתעשרו ברמות דמיוניות, ולרוב האנושות לא תישאר בכלל עבודה".
זה לא יגרום לרוב המאוים להילחם במיעוט השולט במשאבים?
"לא בהכרח. במאתיים השנים האחרונות להמונים באמת היה כוח, כי המדינות נשענו על צבאות המוניים והיו צריכות לרצות את ההמונים. ברוב ההיסטוריה האנושית להמונים לא היה כוח, ולכן רוב המרידות הגדולות נחלו כישלון חרוץ. אנחנו עלולים באמת לחזור למצב ימי־ביניימי שבו להמונים אין בכלל כוח למרוד".
יכול להיות שהאליטות השולטות פשוט ישמידו את המוני האנשים שאין להן צורך בהם?
"לא הייתי נסחף עד לשם. לאליטות גם לא תהיה בעיה לספק אוכל להמונים. נוכל להדפיס במדפסות תלת־ממד כמה פיצות שנרצה. השאלה הגדולה תהיה איך לשמור על המוני האנשים שלא ישתגעו מתוך שעמום מוחלט, והתשובה, שאותה אנחנו רואים מתגבשת כבר היום, היא סמים ומשחקי מחשב".
זו הגרסה העדכנית ל"לחם ושעשועים".
"כן. לחם כבר לא מהווה בעיה, אבל צריך סמים כדי לווסת את מצבי הרוח של בני האדם, ולספק מפלטים לכל התסיסה והיצרים. זה כולל כמובן גם את מגוון התרופות הפסיכיאטריות. אנחנו מתקרבים מהר מאוד למצב שבו כל האוכלוסייה, לפחות במדינות מפותחות, צורכת כימיקלים כלשהם לוויסות של מצבי הרוח. במקביל יש יצירה של מציאויות וירטואליות, שמביאות לכך שיותר ויותר מהשאיפות של בני האדם מתמקדות בהישגים שבכלל לא קשורים לחיים הממשיים. ילדים מוכנים לבלות שעות במציאויות האלה. היום זה עדיין מסך שיושבים מולו, אבל בעתיד אתה תרגיש ממש בפנים ותוכל לחוות הרפתקאות שלעולם לא יהיו לך בחיים הפיזיים. מרכז החיים יעבור בהדרגה למציאות הווירטואלית, ושליטי העולם, מנהלי גוגל ופייסבוק, יוכלו לישון בשקט כי אף אחד לא הולך לעשות נגדם מהפכה".
בן 39, נמוך קומה, הררי נראה כמודל מובהק של חנון שלא הייתם מסובבים אחריו את הראש ברחוב. המראה השברירי שלו עומד בניגוד מובהק להרקולסיות האינטלקטואלית שנטל על עצמו – הרצון לעסוק בכל תולדות האנושות ובכל מגוון התופעות הצפויות לנו בעתיד.
הוא נולד וגדל בקריית־אתא, הבן השלישי והצעיר במשפחה. מגיל צעיר היה תולעת ספרים, ובמיוחד ספרי היסטוריה: "הייתי קורא על הרומאים ועל המונגולים. גם אבא שלי, שהיה הנדסאי ברפא"ל, אהב היסטוריה, אבל לא עסק בה באופן מקצועי. מובן שההורים שמחו שהילד קורא ספרים ומשכיל, אבל לא באתי מבית אקדמי".
מתישהו בגיל העשרה הוא עבר מקריאת היסטוריה ספציפית למחשבות על המבנים הגדולים של ההיסטוריה. "זה הרי הגיל של השאלות הגדולות על משמעות החיים ומה אנחנו עושים פה. אלו שאלות שהטרידו אותי מאוד. הופתעתי לגלות שלא רק שלמורים ולהורים שלי לא היו תשובות לשאלות האלה, אלא שבכלל לא הפריע להם שאין להם תשובות. הם היו יכולים להיות מוטרדים מהמשכנתא או מנפילת הבורסה, אבל מה משמעות החיים – זו הייתה שאלה חסרת חשיבות בשבילם".
והחבר'ה בטח לא היו מוטרדים מהשאלות האלה.
"דווקא כן. למדתי בכיתת מחוננים, והיו שם הרבה חבר'ה שזה העסיק אותם. ההפסקות באמת היו הזמן הכי טוב לליבון השאלות האלה".
הוא התחיל בלימודי היסטוריה ויחסים בינלאומיים כבר בגיל 17, במסגרת עתודה קרבית – תוכנית שאפשרה לימודים אקדמיים ודחיית שירות גם למיועדים לתפקידים קרביים. את השירות הצבאי עצמו הוא התחיל בשריון, "אבל אחרי כמה חודשים התחילה בעיה רפואית של התעלפויות. שחררו אותי מצה"ל ואז הלכתי למסלול אקדמי מלא".
בגיל 22 כבר סיים תואר שני בחוג להיסטוריה של האוניברסיטה העברית, עם עבודת תזה שעסקה בלוגיסטיקה ואספקה בימי הביניים. בגיל 26 הוא סיים את הדוקטורט באוקספורד, עם מחקר שהשווה בין זיכרונותיהם של לוחמים מסוף ימי הביניים לאלה של לוחמים מהמאה ה־20. בגיל 29 כבר הרצה בחוג שבו למד, ובגיל 32 קיבל קביעות כמרצה בכיר. לפני שלוש שנים, בגיל 36, אחרי פרסום "קיצור תולדות האנושות" (ומן הסתם גם בגללו), נבחר לכהן באקדמיה הצעירה למדעים, האגף הצעיר של האקדמיה למדעים היוקרתית, ומזה כשנה הוא פרופסור. אגב, את השם האמצעי "נח" התחיל להבליט לאחר שהתברר לו שבאוניברסיטה העברית מכהן עוד חוקר ששמו יובל הררי - היסטוריון של עם ישראל דווקא. הררי ההוא אמנם עבר בינתיים לאוניברסיטת בן־גוריון, אבל הררי שלנו נותר עם השם נח, שהוענק לו על שם סבו. כיום הוא מתגורר בבית רחב ידיים במושב מסילת־ציון שליד בית־שמש – למעשה, בעיקר ליד כביש ירושלים־תל־אביב, יחד עם בן זוגו איציק יהב, המתפקד גם כמנהל האישי שלו.
במה השתנו החיים שלך בעקבות ההצלחה?
"אני כמובן מסתובב בעולם הרבה יותר, מרצה ופוגש אנשים מעניינים. בשנה האחרונה אני יוצא לחו"ל פעם בחודש־חודשיים, קודם כול להשקות של תרגומי הספר, וגם להרצאות שלא קשורות להשקה ספציפית. אגב, אני לא כל כך אוהב את הנסיעות האלה. הן לא נפלו על האדם הנכון. אני מעדיף לשבת בשקט בבית, אבל עכשיו זה כבר חלק מהעבודה".
וכשאתה לא בחו"ל?
"עבודה וחיים – טיולים, משפחה, חברים. השבוע למשל יצאתי לשלושה ימים בשביל ישראל".
המעמד הגלובלי שלך גורם לך להרגיש יותר איש העולם מאשר ישראלי?
"גם וגם. אני יכול לומר שהספר השני ישראלי הרבה יותר מהראשון, מבחינת השפה והדוגמאות. מה שקרה הוא שבמקביל לכך שנהייתי איש העולם הגדול, הפכתי לדמות ציבורית יותר בישראל, ומכיוון שאני חי כאן, ההשפעה הישראלית בכל זאת הרבה יותר מיידית".
יש ניואנס ישראלי לסיפור הגלובלי שאתה מתאר, או שישראל עוברת בדיוק אותם תהליכים כמו כל העולם?
"מצד אחד, ישראל מתאימה למודל העולמי. אתה רואה את הפיצול ההולך וגדל בתוך החברה – איך העשירון של אומת ההיי־טק הולך ומתרחק משאר הישראלים. מצד שני, ישראל בעמדה ייחודית כי היא גם חלק מהמזרח התיכון, שהולך בכיוון שונה לגמרי מזה של העולם המפותח - הקצנה דתית, הקצנה לאומית, הרבה יותר שבטיות. הדברים האלה קורים גם בישראל, גם אם בעוצמה נמוכה יותר. זה לא רק בגלל הקרבה הגיאוגרפית. בסופו של דבר, המרחק בין היהדות לאסלאם לא גדול כל כך. המתח בין המסורת השמרנית למהפכנות הליברלית פוקד את שתי התרבויות, וכל זה הולך ומתעצם על רקע העובדה שהחברה היהודית בישראל הרבה יותר מזרחית משהייתה לפני שלושים שנה".
דיברת על תחושת העליונות השגויה של בני האדם מול בעלי החיים. הכתיבה על תהליכים גלובליים, שכל האנושות היא חלק מהם, לא עלולה לתת להיסטוריון תחושת עליונות על שאר בני האדם?
"אני מקווה שיש משהו שעוזר לי לשמור על פרופורציות בתכנים שאני עוסק בהם, ושיש לי מידה בריאה של הומור ביחס למה שאני חווה. ברור לי גם שבסופו של דבר המחקר הזה הוא די שטחי, ואני לא באמת מסוגל לפרוש בצורה מעמיקה הרבה מהטענות שהעליתי. אני בהחלט מצפה מהקוראים שיקראו בביקורתיות את שני הספרים, וגם משתדל לקחת את הביקורות בצורה עניינית ולא אישית. האמת היא שמלכתחילה אתה לא יכול לצאת לפרויקט כזה אם אתה לוקח את עצמך יותר מדי ברצינות. זה ישתק אותך, לא תוכל לכתוב אף מילה, שמא היא לא מספיק מדויקת. אז אתה צריך לצאת מתוך תחושה שגם אם טעית פה ושם, זה לא סוף העולם".
איך באמת יצאת לדרך כשאתה לא מומחה לרוב הנושאים שעליהם כתבת?
"בספר הראשון עזרה לי העובדה שלא שיערתי שהוא יצליח כל כך. אז אמרתי לעצמי: לכל היותר איזה פרופסור בטכניון ישלח לי הערה שלא הבנתי משהו. בספר השני המצב היה הפוך: כבר חשתי שיש לי בסיס ומעמד, אז אני יכול קצת להרשות לעצמי להתפרע".
מעבר לתרגום ספרו השני, הררי חושב על עיבוד שני הספרים בגרסה מותאמת לילדים. דווקא ילדים, הוא מדגיש, בגילאי 10־11, ולא בני נוער.
יש גם איזה מחקר חדש שהיה מעניין אותך לערוך?
"אני מוצא את עצמי מתעסק הרבה בשאלה של מקום הכוח בעולם של ימינו, איך פועלת הדינמיקה של הכוח. יש לנו מודלים מהמאה ה־20 לגבי מפת הכוח העולמית, והרושם הוא שזה כבר לגמרי אנכרוניסטי, שהכוח נדד למקומות חדשים, אבל לא ברור לאן. הרושם הוא שהממשלות עדיין מנהלות, אבל כבר לא מנהיגות. אין להן כוח לשנות באופן מהותי את החיים שלנו".
אז הכוח עכשיו בידי התאגידים?
"גם זה לא בטוח. אני פוגש בהרצאות הרבה בכירים, גם מנהלי תאגידים, ואני מרבה לשאול אותם אם הם מרגישים שהכוח אצלם, ואם לא – איפה הוא נמצא? הרוב אומרים שהכוח לא אצלם, אבל גם אין להם מושג איפה הוא באמת נמצא. מעניין אותי להבין איך פועלת המערכת הזו כיום".
על זה הספר הבא?
"אני לא רוצה להתחייב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם