ראשי » סגנון » מגזין

האמא של הרובוטים עוזרת למשטרה בחדר החקירות

כבר יותר מעשרים שנה שפרופ' שרית קראוס מנסה לגרום לרובוטים ובני אדם לשוחח ביניהם, לנהל משא ומתן ולעבוד כצוות. וזו משימה בכלל לא קלה, כי מבין שתי הקבוצות, הרובוטים הם היחידים שמפעילים היגיון

הצעיר שישב בחדר החקירות לא התכוון לוותר בקלות. השוטר הטיח בפניו עוד ועוד שאלות נוקבות, אבל הוא לא התרגש: היו לו אליבי מוצק, והרבה מאוד חוצפה. כשהחוקר הנחוש חזר ושאל אותו על היכרותו עם בני משפחת לוי, שדירתם נפרצה, התעקש החשוד כי אינו זוכר דבר. כשהחוקר הציג בפניו את טביעות האצבע המפלילות שנמצאו בדירה, הוא משך בכתפיו וזרק לשוטר: "מה אתה חופר לי? לא פרצתי ולא גנבתי שום דבר!". לבסוף הסתיימה החקירה, אך השוטר העייף לא הוביל את הנחקר העקשן לתא המעצר, וגם לא שחרר אותו לביתו. הוא כיבה את המחשב, והפורץ החמקמק נעלם תוך רגע בחשכת המסך.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
החשוד שעליו סופר כאן לא היה ולא נברא במציאות: הוא דמות ממוחשבת, וירטואלית לחלוטין, שתוכנתה לנהל שיחה אינטליגנטית עם חוקרי משטרה. את התשובות שלו - ופרטים נוספים כמו מקום מגורים, גיל ומקצוע - בוחר החשוד הפיקטיבי מתוך מאגר נתונים מורכב, שתוכנת לתוכו מבעוד מועד. לחוקרים נותר רק להתיישב מול המסך ולהתחיל בדו־שיח מתיש שבסופו, יש לקוות, יצליחו להפליל את הפורץ.

עד לפני שנים לא רבות, חקירה וירטואלית שכזו הייתה אפשרית רק בסרטי מדע בדיוני. גם בעידן שבו המחשבים ממלאים את חיינו ורובוטים מבצעים אינספור פעולות מורכבות, תוכנות שמסוגלות לנהל משא ומתן של ממש עם בני אדם הן עדיין זן נדיר מאוד. החשוד הווירטואלי - שיעמוד בקרוב לרשותה של משטרת ישראל לצורכי אימון ותרגול - הוא בגדר פריצת דרך בתחום הרובוטיקה.

בראש צוות הפיתוח של המיזם עומדת פרופ' שרית קראוס מאוניברסיטת בר־אילן - כלת פרס א.מ.ת, מומחית לבינה מלאכותית וחוקרת בעלת שם בתחומה. היוזמה, מספרת לנו קראוס, נולדה לפני כארבע שנים בעקבות פנייה של דוד בן־הרוש מהמחלקה לפיתוח אמצעים טכנולוגיים במשטרת ישראל. "דוד ידע שבניתי בעבר מערכת שמסוגלת לנהל משא ומתן עם בני אדם. הוא אמר לי - גם חקירה היא סוג של משא ומתן, למה שלא תבני מערכת ממוחשבת שמשחקת את תפקיד הנחקר, ונשתמש בה כדי לאמן חוקרים צעירים?"

קראוס נרתמה לאתגר, גייסה צוות מהאוניברסיטה ואת ד"ר אריאל רוט כמנהל פיתוח המערכת, והפרויקט השאפתני יצא לדרך. עד כה, היא מסבירה, נשענה תוכנית האימונים של חוקרים חדשים על סימולציות שבהן חוקרים ותיקים שיחקו את תפקיד החשוד. "כשבנינו את המערכת נכחנו בתרגול כזה, ואין מה לומר - זו חוויה מרשימה. אבל החוקרים הוותיקים עמוסים מאוד, והזמן שהם יכולים להקדיש לתרגולים כאלה מוגבל. כשיש מערכת ממוחשבת, לעומת זאת, אפשר לעשות תרגולים כמה פעמים שרוצים, ובאיזו שעה שרוצים. המטרה היא לאפשר לחוקרים להתאמן במערכת כל הזמן, למשל בשעה פנויה במהלך יום שקט בתחנת המשטרה". 
   

בעצה אחת עם המשטרה, החליט צוות הפיתוח שהנחקרים הווירטואליים יהיו חשודים בפשעי פריצה. "חקירות פריצה הן אולי מורכבות פחות מחקירות אחרות, אבל זה סוג הפשע שרובנו נתקלים בו כאזרחים מן השורה. היינו רוצים שדווקא במקרים האלה, שעליהם אמונים החוקרים המנוסים פחות, המשטרה תגיע מהר לחקר האמת", מסבירה קראוס.

כיום מופקד על ניהול הפרויקט מטעם המשטרה רפ"ק משה לוי. בשלב הראשון תשולב המערכת במרכז ההדרכה החדש לשוטרים, שנחנך בקיץ האחרון בבית־שמש. על רקע הביקורת הנשמעת חדשים לבקרים על שוטרי ישראל, קראוס דווקא מלאת שבחים להתנהלותה של המשטרה סביב הפרויקט. "במסגרת העבודה על הנחקר הווירטואלי פגשתי שוטרים ממגוון דרגות ותפקידים, וכולם אנשים משכמם ומעלה. ההתרשמות שלי ממשטרת ישראל היא חיובית ביותר, ובתור אזרחית יש בזה משהו מעודד מאוד".

אם יש בעיה שקראוס מזהה בכוח האדם המשטרתי, היא לא קשורה באיכות שלו אלא בכמות. "מי שהשתתף בפרויקט שלנו עשה את זה במקביל לעבודתו הרגילה, פשוט כי לא היה מי שיחליף אותו במשימות השוטפות. ציער אותי לראות את העומס שתחתיו הם עובדים, והייתי שמחה לו היו שוטרים שיכולים להתפנות רק למשימה הזו". לאחרונה גילתה כי אחד ממתפללי בית הכנסת שלה מצטרף למשטרה, היישר לצמרת – רוני אלשיך, שמונה למפכ"ל. "אני מקווה שהוא יצליח. יש לו עם מי לעבוד, וכדאי שהוא יצליח. הצלחתו היא הצלחתנו", אומרת קראוס.

שיתוף הפעולה עם משטרת ישראל הוביל אותה לפרויקט שאפתני אפילו יותר, בחסות Horizon 2020 - תוכנית המחקר של האיחוד האירופי, המעניקה תקציבים גדולים למחקרים בנושאי מדע וטכנולוגיה. משטרת ישראל והחוקרים מבר־אילן, בהם ד"ר גלית נהרי מהמחלקה לקרימינולוגיה, חברו לחוקרים ולאנשי משטרה מפורטוגל, מבלגיה, מאוסטריה ומספרד, במטרה לפתח מערכת אימון לשיתוף פעולה בין שוטרים בחקירות בינלאומיות. הפעם מתמקדים המפתחים בבניית חדר חקירות וירטואלי, ששוטרים מכל רחבי אירופה יוכלו להתחבר אליו באמצעות המחשב ולהתאמן יחד בחקירתו של "חשוד" בעברות סחר בסמים. לצד אנשי המחשבים, משתתפים בפרויקט מומחים מתחומי המשפט, השיטור והקרימינולוגיה. גם בסוגיית שיתוף הפעולה הבינלאומי, קראוס אופטימית יותר מכותרות העיתונים ומהפרשנים המדיניים. "כל השותפים לפרויקט הגיעו לישראל בתחילת הקיץ, וכולם הראו רוח טובה. כיף לעבוד איתם, וזה מאוד מעודד".

דרכה של פרופ' שרית קראוס (55) אל התחום פורץ הדרך של משא ומתן בין אדם לבין רובוט, החלה לפני יותר מחצי יובל. אז, כאמור, התחום הזה נחשב למדע בדיוני כמעט. בעבודת הדוקטורט שלה בנתה קראוס מערכת שיודעת לשחק במשחק הקופסה הקלאסי "דיפלומטיה" - הדורש כישורי אסטרטגיה לצד כישורים אנושיים יותר, כמו יכולת לשתף פעולה ולנהל משא ומתן מתוחכם עם השחקנים האחרים.
 

 
"אני תמיד אומרת שבני אדם הם מעצבנים, כי הם הורסים לי את הניסויים", אומרת קראוס. "כשבונים מערכת מחשב צריך רק לתכנת אותה כך שתדע לפתור בעיות שונות - והיא כבר תפעל כדי להשיג את המטרה שהוגדרה לה. אנשים, לעומת זאת, פועלים בצורה אחרת: לא תמיד הם יודעים מה המטרה שלהם, וגם כשהם יודעים - לא תמיד הם פועלים בצורה רציונלית כדי להשיג אותה. הם מושפעים מהסביבה, מחוסר ידע, מבעיות רגשיות, מאנשים אחרים. לכן, המפגש בין האדם למכונה הוא תמיד מורכב ולא צפוי".

אל מדעי המחשב הגיעה קראוס כמעט במקרה. היא נולדה בירושלים וגדלה בחיפה, ועם תום השירות הלאומי התכוונה לפנות ללימודי קלינאות תקשורת. רק ברגע האחרון התברר לה שכדי להתקבל עליה לגשת לבחינה פסיכומטרית, והשנה האקדמית הקרובה נראתה אבודה. "אבא שלי, שהייתה לו נגיעה למחשבים במסגרת עבודתו, אמר לי - את יודעת מה, במקום לחכות לשנת הלימודים הבאה, למה שלא תלמדי בינתיים מדעי המחשב? אחר כך תוכלי ללכת ללמוד קלינאות תקשורת". היא נענתה להצעה והחלה ללמוד בחוג למדעי המחשב באוניברסיטה העברית, שתנאי הקבלה אליו לא כללו ציון פסיכומטרי.

אל התחום שרצתה ללמוד במקור קראוס כבר לא חזרה, אבל לפני שנים אחדות סגרה מעגל קטן, כשהתבקשה ליטול חלק בתכנון מערכת ממוחשבת עבור קלינאיות תקשורת. המערכת, שפותחה ביוזמת מכון גרטנר לחקר הבריאות בבית החולים שיבא, מסייעת לפציינטים לבצע את התרגילים שניתנו להם, מעניקה להם עידוד וחיזוקים חיוביים, וכך מקלה על עומס העבודה של הקלינאיות ומאפשרת טיפול מרחוק. "כשנפגשתי עם הקלינאיות, סיפרתי להן שגם אני חלמתי פעם להיות כמותן. אני חושבת שהמקצוע שלהן קשה וחשוב מאוד, ושאני עצמי לא הייתי הופכת לקלינאית תקשורת כל כך טובה. נראה לי שאני תורמת יותר לחברה במה שאני עושה היום".

ההיכרות של קראוס עם קלינאיות התקשורת ושאר מטפלים אינה מסתכמת בפגישות מקצועיות בנושאי רובוטיקה. לשלושת ילדיהם של שרית ובעלה, הרב יצחק קראוס, הצטרף לפני קצת יותר מעשור ילד נוסף - תינוק מאומץ שנולד עם פגות קיצונית, על כל המשמעויות הבריאותיות הנובעות מכך. הרעיון לרתום את הרובוטים לעזרתם של אנשי הטיפול, סיפרה קראוס בעבר, הבשיל במוחה כשהייתה צריכה לשכנע את בנה לעבור טיפולים פיזיותרפיים פעמיים בשבוע. ההשקעה המיוחדת הכרוכה בגידולו לא מנעה ממנה לצרף למשפחה, כעבור שנה וחצי, תינוקת מאומצת נוספת.

ביקור במשרדה של פרופ' קראוס באוניברסיטת בר־אילן עלול להטעות. אף שהיא אמונה על כמה פרויקטים פורצי דרך, ועל דלתה מתדפקות חברות־ענק עולמיות - חדר המחקר שלה, הממוקם בקומת המרתף של אחד מאגפי האוניברסיטה, צנוע וחף מכל רמז לחדשנות הטכנולוגית המתרקמת בין כתליו. המחשב הנייד שעל שולחנה ראה ימים טובים יותר, הטלפון החכם שלה לא חכם יותר מזה של הטכנופוב הממוצע, וכדי להדליק ולכבות את המזגן חליפות ביום הסתיו המתעתע שבו אנחנו נפגשות, צריך ממש לקום. אף רובוט לא מתנדב לבצע את המשימה הפשוטה בעצמו.
 

 
קראוס עצמה דווקא משתתפת בימים אלה בפרויקט רובוטיקה שקשור במיזוג אוויר, בהזמנת יצרנית הרכב ג'נרל מוטורס. במסגרת הפרויקט עובדים קראוס וצוותה על מערכת שתציע לנהגים כיצד לחסוך בצריכת האנרגיה של מערכת המיזוג ברכב. גם כאן, האתגר נעוץ במפגש בין הטבע האנושי לבין החשיבה האנליטית של המחשב. "כמובן, הדבר הכי חסכוני הוא לכבות את המיזוג, אבל אנשים לא יקבלו את העצה הזו. המטרה היא למצוא את האיזון המיטבי בין הנוחות של האדם לבין החיסכון באנרגיה. המערכת נמצאת בסוג של משא ומתן עם הנוסע: היא מציעה לו אפשרות אחת, ואם הוא לא מסכים, היא יכולה להציע לו הצעה אחרת וכן הלאה. צריך להיזהר, כי אם המערכת תעצבן את האדם - הוא עלול פשוט לכבות אותה. אנחנו רוצים שהנהג יהיה מרוצה, כדי שישתמש במערכת לאורך זמן".

כדי לצפות את ההתנהגות האנושית בלי להרגיז אלפי נסיינים מיוזעים בדרך לפיצוח הנוסחה, נעזרה קראוס בעמיתים מתחומים אחרים. "הדבר המתבקש עבור אנשי מדעי המחשב הוא לאסוף נתונים על ההתנהגות האנושית ולשלב אותם באלגוריתם שעל פיו פועלת המכונה. כדי לאסוף מידע מהסוג הזה, אנחנו נעזרים בחוקרי מדעי ההתנהגות. הבעיה היא שהמודלים של הפסיכולוגים לא ממש מגובים במספרים. פסיכולוג יכול לומר לי, למשל, 'אם המערכת שלך תעצבן את הנהג, הסיכוי שהוא יקבל את ההצעה שלך יירד'. אוקיי, אבל מה זה אומר 'לעצבן את הנהג'? ובכמה הסיכוי יירד? אני צריכה מספרים. לכן, העזרה של הפסיכולוגים לא מספיקה - אבל היא כן יכולה לסייע לי בהגדרת הפרמטרים השונים שאותם צריך לבדוק כשבונים מכונה שמנהלת אינטראקציה עם בני אדם".

שיתוף הפעולה של קראוס עם משטרת ישראל אינו הפרויקט הביטחוני הראשון שבו היא לוקחת חלק. ב־2007 חָברה לקבוצת מחקר מאוניברסיטת דרום קליפורניה, שסייעה לפתח מערכת הגנה נגד טרור עבור נמל התעופה של לוס־אנג'לס. עם יותר מ־60 מיליון איש שחולפים בו מדי שנה, שדה התעופה של עיר המלאכים הוא הגדול והעמוס ביותר במערב ארה"ב, והשמיני במספר נוסעיו בעולם כולו.

"אצלנו בנתב"ג בודקים כל מי שנכנס לשדה, אבל שם יש שבע כניסות, ובלתי אפשרי לבדוק את כולם כל הזמן", מספרת קראוס. "השאלה שהוצגה בפנינו היא - איך אפשר למנוע מהתוקף ללמוד את החוקיות שעל פיה מתבצעות בדיקות הפתע. אפשר כמובן להטיל קובייה כדי שהבדיקות יהיו רנדומליות לחלוטין, אבל רצינו לפתח משהו קצת יותר אינטליגנטי מזה". המערכת שנבנתה בסופו של דבר מורכבת משילוב מנצח בין הטלת קובייה רנדומלית, לבין שקלול נתונים שונים כמו עומס התנועה בכל כניסה, תדירות הטיסות, מבנה הנמל ומודל החשיבה של המפגע הפוטנציאלי.
 

בפרויקט אחר, גם הוא בלוס־אנג'לס, סייעה קראוס בפיתוח מערכת בעלת עיקרון דומה, הפעם עבור חברת הרכבות העירונית. "הרכבות שם פועלות בשיטה דומה לזו של הרכבת הקלה בירושלים - העלייה לרכבת מתבצעת ללא בדיקה, ומדי פעם עובר פקח שבודק את הכרטיסים. גם כאן, השאלה הייתה איך לבצע את בדיקות הפתע בצורה מיטבית. המודל שבנינו, בהתבסס על תורת המשחקים, הוכיח שעדיף להשתמש במערכת ממוחשבת שתמליץ לפקח לאיזה קרון לעלות בכל בדיקה, מאשר לתת לפקח להחליט זאת באופן עצמאי. הסיבה הראשונה לכך היא שאנשים לא טובים ברנדומיזציה: אנחנו תמיד פועלים לפי דפוס מסוים, גם אם נדמה לנו שזה לא המצב.

הסיבה השנייה היא שהמערכת יודעת לשקלל נתונים שונים שהפקח לא מכיר - כמו מספר הנוסעים בכל קרון, או ההסתברות לתפוס מתפלחים בקרון מסוים לעומת קרונות אחרים". בתקופה האחרונה עבדה קראוס עם חוקרים וסטודנטים מהאוניברסיטה על פרויקט אבטחה נוסף - הפעם בשיתוף רובוטים ממונעים. בשעת חירום, מתפזרות המכוניות הזעירות ברחבי השטח באופן מושכל, עד לאיתור המִפגע.

שיחה על אנשים, מחשבים ומה שביניהם מובילה עד מהרה לשאלות מרחיקות לכת, בדבר האופן שבו תשפיע הטכנולוגיה על חיינו בעתיד הקרוב והרחוק. קראוס, בענייניות וצניעות אופייניות, נמנעת מהבעת דעה נחרצת בנושא. "אני אשת מדעי המחשב, לא עתידנית. כל מה שאגיד כנראה לא יהיה נכון - כי המציאות עולה על כל דמיון. אני יכולה רק לעסוק במחקר שלי, ולהתמקד בו".

ובכל זאת, מה מותר האדם על המחשב?
"המחשב בסך הכול מריץ תוכנה, שנכתבת בסופו של דבר על ידי אנשים. מובן שיש פעולות שבהן המחשבים טובים יותר מאיתנו - הם יכולים לעבור על כמות גדולה של מידע, או לבצע חישובים מורכבים. אבל יש דברים שבהם בני האדם יותר טובים ממחשבים - הבעת רגשות, חשיבה בצורה אינטואיטיבית, העלאת רעיונות מקוריים. אני מאמינה שמחשבים ואנשים צריכים לעבוד בצוות".

מאז שהתחלת לעסוק בתחום ועד היום, המחשבים הספיקו לתפוס יותר ויותר תפקידים שנעשו בעבר על ידי עובדים אנושיים. מה יישאר לנו, בני האדם, לעשות?
"היום דיברתי עם הבן הקטן שלי, ושאלתי אותו מה הוא יעשה כשיהיה גדול. הוא אמר שהוא רוצה להיות נהג. אמרתי לו שנהג הוא כנראה לא יהיה, כי בעוד חמש או עשר שנים כבר לא יהיה צורך בנהגים. באופן אישי, אגב, אני חושבת שחבל שאנחנו עדיין נוהגים. רוב המערכות הממוחשבות עושות את זה הרבה יותר טוב מאיתנו.
 

"יש הרבה תפקידים שבזכות הטכנולוגיה נעלמו ואינם. פעם היה אדם שגבה ממך את המטבעות ביציאה מהחניון, היום עושה את זה מכונה. אז מה עושים כל האנשים שעבדו בחניונים? אני לא יודעת, אבל זו המציאות. יחד עם זה אני מאמינה שלמרות השינויים, תמיד יישאר תפקיד לבני האדם. תמיד יהיה צורך באנשים שמתחזקים את המחשבים, שמתקנים תקלות, ושעובדים על פיתוחים חדשים".

את לא חוששת לפעמים שהמחשבים ייצאו משליטה וישנו בדרכים לא צפויות את העולם שבו אנחנו חיים?
"אישית, אני לא כל כך מודאגת מזה. אני יותר מודאגת מבני האדם מאשר מהטכנולוגיה, כי הטכנולוגיה היא יותר בשליטה מאשר אדם רע שהולך מולי ברחוב. מובן שבכל טכנולוגיה אפשר להשתמש לרעה, אבל אין רוע במערכת כשלעצמה. לאלגוריתמים אין תכונות: אפשר להקנות להם תכונות, אבל את התכונות האלה בוחרים בני האדם שבונים את האלגוריתם".

קראוס עצמה אינה רואה סיבה לחשש מההשלכות המוסריות של מחקריה, אבל האיחוד האירופי, שכאמור מממן את חלקם, דווקא מוטרד מהמשמעויות האתיות של עולם הרובוטיקה. "האירופים דרשו שנשלב יועץ לאתיקה שיעקוב אחרי המחקר, ולכן שכרנו את הרב יובל שרלו בתור מומחה לעניין. אנחנו נפגשים איתו מדי פעם ודנים במשמעויות הפילוסופיות של מערכות אינטליגנטיות מהסוג שאנחנו בונים, אבל זה נמצא ברקע של הדברים".
 

מדד האוניברסיטאות של ה"טיימס" שפורסם בתחילת החודש הציג ירידה בדירוג של כמה ממוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל. על פי ההתרשמות שלך, איפה נמצא המחקר האקדמי הישראלי בתחום מדעי המחשב בהשוואה לאוניברסיטאות אחרות בעולם?
"זו לא המומחיות שלי, אבל אני יכולה לומר שישראל היא בין המובילות בעולם בנושא הזה. מספיק אם נסתכל על זוכי פרס טיורינג, הפרס המקביל לנובל בתחום מדעי המחשב: מספר הזוכים הגדול ביותר לאורך השנים מגיע מארה"ב, אחר כך אנגליה, וישראל מדורגת במקום השלישי. כך שמהבחינה הזו, מצבנו טוב. הבעיה המרכזית היא שהרבה ישראלים בוחרים להמשיך לחקור ולעבוד ברחבי העולם, ולא להישאר כאן. הנתונים מראים שכשישית מבוגרי החוגים למדעי המחשב בישראל, עוזבים לטובת קריירה בחו"ל.

"אנחנו נמצאים בטופ בכל מה שקשור לתיאוריה של מדעי המחשב, אבל בתחום היישומי קשה יותר לעבוד מהארץ, כי צריך בשבילו יותר תקציבים ומשאבים. אם אני זקוקה לחלק חילוף לרובוט, למשל, אני צריכה להזמין אותו מחו"ל ולחכות עד שהוא יעבור במכס. זה לא תמיד פשוט".

כשהתחלת ללמוד מדעי המחשב, נשים היו מיעוט מזערי מבין הסטודנטיות. עד כמה המצב שונה היום?
"היום הנשים הן כשלושים אחוז מהסטודנטים לתואר ראשון במדעי המחשב בישראל. גם מספר נשות הסגל עולה עם השנים, אבל הוא עדיין לא קרוב למספר הגברים. רק השבוע הייתה אצלי סטודנטית למדעי המוח שהתלבטה אם לעבור ללמוד מדעי המחשב. אמרתי לה שקודם כול זה המקצוע הכי מעניין בעיניי, ולכן כמובן אני ממליצה לה לעבור אלינו, אבל היה לי חשוב להסביר לה שזה גם מקצוע מאוד מגוון, שאפשר לפתח ממנו סוגים שונים של קריירות - אפשר לעבוד עם אנשים או במעבדה, אפשר לעבוד בסייבר או בתור מתכנתת בבנק. למעשה, אפשר לעשות כמעט הכול. אני חושבת שנשים יכולות לתרום לתחום הזה הרבה מאוד, וגם ליהנות ממנו. זה מקצוע הכרחי, והמדינה והחברה רק ירוויחו אם ישתלבו בו עוד נשים".
 

קראוס עצמה הייתה האישה הראשונה שמונתה לפרופסור במחלקה למדעי המחשב של בר־אילן. לשאלה האם נתקלה לאורך השנים בהרמות גבה על כך שאישה – ועוד אם לילדים צעירים – נושאת בתואר האקדמי הזה, היא משיבה: "למזלי, תמיד נתקלתי באנשים מפרגנים. כשאירחנו בקיץ משלחת מהאיחוד האירופי, מיד כשהצגתי את עצמי סיפרתי על הילדים שלי. בזכות השיתוף הזה, הם גילו הבנה גדולה יותר כשהייתי צריכה לבטל פגישה בגלל משהו שקשור לילדים, או כשעניתי לטלפון מהילדים באמצע פגישה. העמיתים שלי מבינים את האילוצים, אבל ברור להם שבשאר הזמן, אני במאה אחוז איתם. נכון, זה לא תמיד קל, אבל אני בוחרת לשתף את הסביבה שלי במורכבות של החיים - וזה עוזר".

אם מדברים על מחשבים ועל ילדים - מה דעתך על בובת הברבי החדשה, שהושתלה בה בינה מלאכותית כך שתוכל לנהל שיחה של ממש עם הילדים?
"גם כאן, השאלה היא לא ה'מה' אלא ה'איך'. הרובוט הוא בסך הכול כלי. אם יתכנתו את הברבי להיות פרופסור למדעי המחשב, שמעודדת את הילדות ללמוד ולפתח קריירה משל עצמן - זה יכול להיות צעצוע מאוד חיובי. ואם יתכנתו אותה כך שתכוון את הבנות למקצועות מסורתיים יותר - אז המצב פחות טוב".

תקני לבת שלך ברבי כזו?
"תלוי כמה היא תעלה. וברצינות: עדיף שילדים ישחקו במשחקים פשוטים, ויתנתקו מהמסכים. בני אדם צריכים לדעת לנהל אינטראקציה אנושית, ולכן אעדיף שהבן שלי ישחק עם ילד אחר, מאשר עם בובה מדברת"

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...