הערבייה למתנחלת: דקירה והפצצה בעזה זה אותו דבר
מימין ניצבת רחלי מלק–בודה, עיתונאית, דתייה ומתנחלת. משמאל עומדת חנין מג'אדלה, מורה ואושיית פייסבוק מבאקה אל גרבייה. בבית קפה ביפו, כשברקע גל הטרור, הן מנסות לברר: האם יש סיכוי לאהבה?
ברחובות המסתעפים של יפו יושבים בטלני העיר ומנגבים חומוס בנחת. רוכלים מכריזים בקול "רק היום", עולם כמנהגו נוהג. כאילו אין כאן גל טרור ולא מדובר בעיר מעורבת. שם, באחת הסמטאות הציוריות בואכה שוק הפשפשים, אני פוגשת את חנין מג'אדלה, מורה לערבית מבאקה אל–גרבייה ואושיית פייסבוק בהתהוות. קיוויתי לראות בחורה עם רעלה ומבטא ערבי כבד. להפתעתי הגיעה צעירה בת 25 עם כלב. "אל תיצמדי לחיצוניות", היא אומרת, "יש בחורות עם רעלה שהן יותר דתיות, אבל אני הרבה יותר לאומנית מהן".
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אם את לאומנית, זה אומר שאת שונאת מתנחלים? כי נעים מאוד, אני מתנחלת בעצמי.
"לא, מה זה, גנון? אני לא מסכימה איתכם. יש לכם חלק גדול בכך שאנחנו מתקשים להגיע לפתרון, וזה לא משנה אם מדובר בסיפוח או בשתי מדינות לשני עמים".
מה עדיף, שמאלנים שמדברים על דו קיום מתוך בתי הקפה שלהם בתל אביב? זה תמיד מצחיק אותי. בסוף אני זו שחיה עם הפלסטינים, עובדת איתם, משתכשכת לצדם במעיין.
"נכון, אבל בואי לא נתייפייף. את לא חיה איתם בשוויון ובסימטריה, וגם השמאלנים לא. זו לא חוכמה לחיות איתם כשהם אזרחים סוג ב'".
חנין מג'אדלה נולדה בבאקה אל–גרביה למשפחה ערבית ישראלית. היא עלתה לכותרות בעקבות דף פייסבוק שפתחה ועונה לשם "כִּלְמֶה/מילה אחת ביום", שבו ניסתה לחשוף את הגולשים למילים חדשות בשפה הערבית. הדף צבר תאוצה ורבים מהגולשים הישראלים התחילו לעקוב אחריה גם באופן פרטי.
לכאורה את סיפור הצלחה של הערביות הישראלית. בחורה משכילה, גרה ביפו, חיה חיים מודרניים, מה לך כי תליני?
"כן, אבל אי אפשר לקחת אותי בתור דוגמה. אני סיפור הצלחה אישי, אבל זה שהתערבבתי והייתה לי החוצפה, לא אומר כלום על הגורל של אנשים אחרים במגזר שלי".
עוד כותרות ב-nrg:
מזעזע: מה קורה לאישה שיכורה שעומדת ברחוב?
מצחיק: למה לעולם לא יימצא פתרון לבעיות העולם
באמת לפני שהגעתי אלייך התכתבתי בפייסבוק עם כמה בחורות ערביות שחששו להיפגש. פחדו אפילו לתת מספר טלפון. גם את מפחדת?
"לא. אני קצת מנוסה בענייני תקשורת, אבל זה נכון, אין סימטריה במצב בינינו. הרבה יותר פשוט להראות אמפתיה מהמקום של הצד החזק. מהצד שלנו זה קצת שונה. זה להזדהות עם מי שנתפס כגורם שמדכא את בני עמך".
ברור לך שאם היית גרה במדינה פלסטינית לא היית מגיעה לאן שהגעת.
"אולי לא בנישה הזאת. אבל אין לי ספק שהייתי עושה משהו משמעותי עם חיי".
את רווקה בת 25 מהמגזר הערבי. זה לא דבר פשוט.
"אני לא לחוצה להתחתן. ברור שאנשים מצפים שבגיל 25 אהיה סגורה על העניין, אבל הם לא נודניקים. חוץ מזה שנושא השידוכים התפתח אצלנו בשנים האחרונות. אני לא מכירה מישהי בטווח הגילאים שלי שהתחתנה בשידוך, וכל זרם במגזר הערבי מאמץ את הדרכים שלו. יש רווקות ערביות ותמיד ידברו, אבל לא בקטע של אם לא התחתנת אז סוף העולם".
ובכל זאת, אני מנסה להבין איך בחורה מודרנית מרגישה שייכות וזיקה לחברה שוביניסטית ופטריארכלית, שבה אנשים יכולים לרצוח בחורה על רקע כבוד המשפחה.
"יש לי מאבקים אישיים גם עם החברה ועם מעמד האישה. אל תחשבי שהמאבק היחיד שלי הוא המאבק בכיבוש. ברור שאני יוצאת נגד הדברים האלה ונחשבת אפילו לפעילה פמיניסטית בתחום הזה, אבל זה לא אומר שאני אחליף את החברה שלי בגלל זה. יש לי זעם אבל אני בוחרת לשנות מבפנים.
אבל אני רוצה לחזור רגע לעניין הקודם שדיברנו עליו. את אומרת שאת חיה עם הפלסטינים, איך זה מתבטא? את רואה אותם כשאת יוצאת מהבית?"
קודם כול בוודאי שכן. את הבית שלי הולך לבנות פלסטיני. בסניף רמי לוי הסמוך ליישוב שלנו עובדים פלסטינים ועוזרת הבית שלי מיריחו היא פלסטינית. כמובן שהייתי שמחה להכיר גם עורכי דין ורואי חשבון פלסטינים, אבל לצערי זה לא קורה. אגב, אחד הדברים הכי עצובים שנאלצתי לעשות השבוע הוא לפטר את עוזרת הבית שלי. אני לא חושבת שאתם הערבים מבינים את התחושה הזאת, של להיות עם מישהו בבית ולפחד שהוא יבחין באיזו סכין במטבח ויחליט להתהפך עלייך. אני מרגישה מאוד גזענית לחשוב ככה אבל אין לי ברירה. אני לא יכולה לשחק בחיים שלי, ובטח שלא בחיים של הילדים שלי.
"את אומרת משהו מעניין. כלומר מצד אחד, ברור שזה די גזעני מה שאמרת. אני תמיד שומעת מחברים יהודים שהם מפחדים מאיתנו, ואז כשאני מדברת עם הצד הערבי הם תמיד צוחקים ואומרים לי 'מה? ממה הם מפחדים? לא יקרה להם כלום'. אז אולי זה משהו אצלכם בראש. גם צריך להבין שבסוף זה סוג של טנגו. כדי שהמאזן הזה ישתנה אתם צריכים להביא משהו והם צריכים להביא".
אם תיכנסי בטעות להתנחלות שלי תפחדי? סביר להניח שלא. אם אני אכנס לתוך באקה אל גרביה בטעות, אני אחוש דפיקות לב. את מסוגלת להתחבר לתחושה הזו?
"אני לא יכולה להתווכח עם הרגשת הפחד של היהודי. זה רגשות".
נראה לי שיש משהו מאוד הגיוני ברגשות האלה בהתחשב בכך שיהודים שנכנסו בטעות לרמאללה עברו לינץ'.
"את מערבבת בין דברים. רמאללה ובאקה אל גרביה זה לא אותו דבר. הדברים האלה לא מתרחשים בנצרת או בבאקה. אולי כשהיו אינתיפאדות זה היה קצת שונה. אז יכול להיות שהיה בחור ערבי ישראלי שעשה בלהט האירועים מעשה איבה, אבל אי אפשר להגיד את זה על היסטוריה של 67 שנים של ערביי ישראל שהכי הרבה שהם עשו היו הפגנות".
על מה את מדברת, היו כבר כמה מקרים של ערבים ישראלים שביצעו פעולות איבה.
"אני יכולה להביס את הטיעון הזה בקלות ולומר שהיו גם יהודים שנרצחו על ידי יהודים באירועים שהם לא לאומניים, וזה לא יספיק בשביל להשליך על ציבור שלם. בסוף, אם בודקים את המספרים, הישראלים רצחו יותר ערבים, ומבחינתי לא משנה אם זה דקירה, פיגוע או פיצוץ מטען. כשצה"ל מפציץ בניין בעזה זו מבחינתי פעולה איבה. רצח נקי זה סבבה ורצח אחר לא?"
איך אנחנו אמורים להתמודד עם מצב של מחבלים שמשתלטים על בניין, מסתתרים מאחורי ילדים ויורים ממנו טיל לשדרות. יש דרך לנטרל אותם בלי שייהרגו חפים מפשע? מה, נשלוף אותם עם פינצטה? אני לא אומרת שאין מעשי איבה מצד יהודים, אצלנו יש משוגעים ואצלכם יש משוגעים. אבל אצלכם יש יותר.
"כן, את רק שוכחת שהסיפור הוא לא סימטרי. יש כאן כובש ונכבש. יש פה כוח חמוש עם צבא. יהודים לא צריכים לצאת ולבצע פעולות איבה, יש לכם צבא שעושה את זה. וזאת לא אמירה שלי, אנשי שב"כ אמרו את זה. איכשהו יוצא שרצח בפיגוע דקירה או בדרכים נתפס יותר מזעזע מאשר להפציץ בניין ולהרוג 800 אזרחים.
אני לא חושבת שיש הבדל בין רצח נקי לרצח לא נקי, הטרמינולוגיה לא מעניינת אותי, בסוף יש כאן אנשים שמתים. הצבא כל יום הורג בממוצע בן אדם פלסטיני, בטעות, בשוגג או אני לא יודעת מה. אז נכון, יש פעולות שהפלסטינים עושים שאני לא תומכת בהם, יש פעולות שגם אני אומרת שהן מאבק אלים מדי ואני לא מרגישה צורך לצדד בנרטיב שלי בכל סיטואציה. מצד שני אני לא שוללת מאבק אלים. זה בהיסטוריה. לפעמים אין ברירה".
אז ההתנגדות לגיטימית לדעתך?
"אני לא יודעת לגבי לגיטימית. אני חושבת שיש מקום למאבק אלים וגם למאבק לא אלים וצריך לשלב ביחד. וגם בתוך מאבק אלים, יש דברים שאני לא מצדיקה ויש דברים שכן".
אני מנסה להבין את ההיגיון המוסרי. אבן זה בסדר וסכין לא? מה הסטנדרטים?
"את יודעת, עשיתי לא מזמן כתבה במזרח ירושלים. פגשתי שם בחור מהכפר של הילד בן ה–13 שניסה לרצוח ילד בגילו. הוא אמר לי 'חנין, אני מכיר את המשפחה של הילד הזה, ואין ספק שהוא ביצע רצח. אבל הילד שהלך לרצוח, זה ילד שגדל לתוך מציאות שהתנקשו בדוד שלו באיזו פעילות, ופעמיים הרסו את הבית של המשפחה'. ואז את שואלת את עצמך האם יכול היה לצאת מהילד משהו אחר, האם זה רק הוא או שיש משהו במציאות שדחף אותו. כי אפשר לקרוא לו רוצח, אבל ילד בגיל הזה הוא לא במקום שאפשר לדבר איתו על המעשה שלו ולכן זה כל כך מופרך. השאלה היא איך פותרים את המצב. איך מביאים לכך שאדם לא ירגיש שהוא חייב לעשות מעשה כזה כי נסיבות חייו תחת כיבוש או אפרטהייד לא משאירות לו הרבה ברירה".
זה טיעון שאני שומעת הרבה, וזה מרגיש כאילו הערבי הוא סוג של ילד היפראקטיבי כזה, שאסור לעצבן אותו ואסור לדחוק אותו לפינה אחרת הוא יוצא מהכלים ואין מי שייקח עליו אחריות.
"אם את מפעילה עליו משטר צבאי וכיבוש במשך 67 שנה, אל תתפלאי כשהוא מגיב ככה".
לדעתי יש פה משהו הרבה יותר עמוק. יש ניסיון להציג את הסכסוך כמשהו שמדבר על שטחים וכיבוש. שאם רק נצא משם הכול ייפתר. אבל יכול להיות שזו התנגשות הרבה יותר עמוקה, בין שתי דתות ושתי ציוויליזציות.
"זה לא סכסוך בין ציוויליזציות. כשאת אומרת ציוויליזציות את אומרת שזה המזרחי נגד המערבי ושוכחת שחצי מהישראלים הם בכלל יוצאי מדינות ערב שאולצו להשתכנז ולהתמערב. אם אנחנו לא היינו כאן, כנראה שהייתם מסתכסכים אחד עם השני. מזל שיש פה ערבים. לפעמים אני מסתכלת על יהודים ולא מבינה מה עבר לכם בראש. באתם למדינה באמצע המזרח התיכון, לאיפה חשבתם שאתם באים? מה חשבתם שתמצאו כאן, שוודים?"
בואי רגע נודה באמת. אתם פספסתם את ההזדמנות שלכם בתוכנית החלוקה. יכולתם להשיג מדינה, ובמקום זה בחרתם לצאת להילחם והפסדתם. למה שלא תשלימו עם זה ואולי גם המצב שלכם ישתפר?
"תוכנית החלוקה לא מעניינת אותי. גם אם הפלאח הפלסטיני לא היה חכם אז, אני שמה את עצמי רגע במקומו. הבן אדם חי פה שנים ופתאום אומרים לו 'שמע, היהודים סבלו ורוצים להקים פה בית בארץ ישראל כי הם חיו פה לפני 3,000 שנה', ספק אם הייתי אומרת 'סבבה'. אני לא רוצה שאף אחד ישלוט לי על הבית, ולא מעניין אותי אם הוא השליט הכי טוב בעולם. אז אני לא מנותקת מכך שהוא היה גם הבית שלכם לפני 3,000 שנה. למרות שבינינו, זה נשמע כל כך מופרך, זה כמו שאני אגיד שהיה לי איזה סבא של סבא של סבא שחי במכה ועכשיו יש לי בעלות על הדבר הזה. אתם באתם למקום, וחיו בו אנשים וזה היה הבית שלהם, ואתם הפכתם אותם לזרים באדמתם, אין בעיה שיהיה הבית של כולנו, אבל למה אתם צריכים להיות הבעלים?"
להגיד לך את האמת?
"כן".
כי אתם לא מצליחים. בכל פעם שנתנו לכם להסתדר לבד עשיתם את כל הטעויות האפשרויות. יצאנו מעזה, הייתה לכם אפשרות להשתקם ובמקום זה הצביעו שם לחמאס. הבעיה הכי גדולה של הציבור הערבי היא ההרס העצמי שלהם. אגב, את מרגישה אחות של הפלסטינים בגדה?
"מה זה אחים, לי יש שני אחים ואחות אחת. חוץ מזה אין לי אחים. איתם יש לי זיקה. אין לי תחושה לאומית איתך".
ואם אני אציע לך עכשיו למסור את התעודה הכחולה ולעבור לגור בפלסטין. את תסכימי?
"זה לא קשור אחד לשני. זהות ואזרחות אלו שני דברים שיכולים להתקיים במקביל. אני יכולה לחיות בארצות הברית ועדיין הזהות הלאומית שלי תהיה ערבית".
אני לא יודעת אם הדברים עוברים מבעד לכתב, אבל קשה לומר שהתקיים בינינו דיון שקט. אחד המלצרים אפילו ניגש אלינו באמצע וביקש שנוריד ווליומים ונתחשב בשאר הסועדים. בשלב מסוים ניסיתי להתבונן בסיטואציה מעט מבחוץ. היה משהו נוגע ללב במראה של חנין מניפה את ידיה בנמרצות, נחושה לדבר בשפה שאינה שפת האם שלה, מחפשת את המילים הנכונות, ורק אז פתאום הבנתי שהיא בעצם קצת צודקת. אין כאן סימטריה, אנחנו לא באמת בשוויון. אני מרגישה פה בבית, היא נקרעת מדי יום בין המקום שבו היא חיה לבין הזהות הלאומית שלה.
"נסי רגע להניח בצד את תחושת הנרדפות של היהודים", היא אומרת לי פתאום, "אם היית שמה את עצמך במקום של פלסטיני גנרי, את יכולה להבין את התסכול, את הזעם?"
אני יכולה להבין את התסכול ואת הזעם, אבל אני לא יכולה להבין את האלימות ואת ההסתה ואת האידיאולוגיה השהידית כתרבות. יש לי סבא וסבתא שהיו במחנות, עברו את השואה, עקרו מהם כל צלם אנוש ומעולם, אבל מעולם, אף אחד מהם לא העלה בדעתו לעלות על אוטובוס גרמני ולהתפוצץ במרכז ברלין. יש משהו בדאטה היהודי, בהבנה הבסיסית שאם זרקו אותנו מאיפשהו לא נתבכיין אלא נבנה את עצמנו.
חנין לא מוותרת, מתווכחת אבל מקשיבה. יש בה משהו מכיל, הרבה יותר ממני. אולי זאת התקופה המתוחה שמוציאה ממני קצת יותר אגרסיות, ואולי זו העובדה שהיא רגילה כבר שבוויכוח עם הצד הישראלי מצופה מהערבי הישראלי הממוצע להתנצל על עצם קיומו. ובכל זאת, גם בתוך הסיטואציה ההזויה הזו היא מוצאת מקום להומור. וכשאני שואלת אותה מה הקטע של מחבלים לצעוק "אללה אכבר" לפני שהם רוצחים ואם זה לא מחרב קצת את אפקט ההפתעה, היא עונה לי ש"כן, בואי נעשה סדר ב'אללה אכבר' הזה. אין לזה בהכרח משמעות דתית. את יכולה להגיד לי משהו מפתיע ואני אגיד 'אוי, אללה אכבר'. כמו שאת אומרת 'הו מיי גאד' או משהו כזה. אגב, היית רוצה להיפרד מהפלסטינים או לספח אותם? מה השאיפה שלך?"
הייתי שמחה מאוד אם היה אפשר להישאר ביישוב שלי יחד עם הפלסטינים ולקיים איתם דו–קיום. החלום שלי הוא לנסוע עם הילדים שלי בכביש ולא למות מפחד. ברגע שזה יקרה, לא תצטרכו הסכמים. יהיה שלום".
"אמרת שקמה מדינה כי ניצחתם במלחמה. אם יקרה מצב שתהיה פה מלחמה והפלסטינים ינצחו, תקבלי את השליטה שלהם? את חושבת שהעניין שלי מי שולט פה חשוב, או שאולי עניין השוויון יותר חשוב?"
את רוצה את האמת? הישראלים לקחו את השליטה לידיים כי הם פשוט היו יותר טובים ויותר מאורגנים ויותר אמביציוזיים. הייתם פה שנים לבד, אף אחד לא הפריע לכם, יכולתם לבנות פה אחלה מדינה, מה עשיתם איתה? לא הרבה".
"כן, בהנחה שאת מתעלמת מקצת קולוניאליזם וכיבוש תורכי וכל מיני מהמורות בדרך".
גם אנחנו הקמנו מדינה תחת כיבוש בריטי.
"אם כבר הזכרת את הבריטים, אני אזכיר לך שמה שעשו במחתרות נחשב טרור לכל דבר, ואני אגב לא חושבת שיש בזה משהו רע. אז כשיהודים הקימו את המדינה והשתמשו בטרור זה היה בסדר, וכשהפלסטינים נאבקים על עצמאותם זה לא? אין כיבוש עדין ונחמד".
השאלה היא אם הפלסטינים באמת מעוניינים בחירותם. פגשתי פעם במעיין ליד היישוב שלנו נגר פלסטיני שעובד באזור. שאלתי אם הוא היה מעוניין שנעוף מפה, והוא אמר לי: 'אף אחד מהפלסטינים לא יודה בזה, אבל הדבר שהכי מפחיד את ערביי הגדה הוא שנהפוך לעזה. כולנו יודעים שבלי היהודים יהיה פה גרוע".
"מה שמעניין בכל הסיפור הזה הוא שהימין והפלסטינים לרוב מסכימים. הימין לא רצה את אוסלו, וגם הפלסטינים לא רצו. לימנים ולפלסטינים יש דעות חופפות לגבי הנושא של חלוקת הארץ ודפוס התנהגות דומה. אף אחד לא רוצה להיפרד, אף אחד לא רוצה לחלק, ולכן השמאל מוצא את עצמו בלי הרבה שותפים".
גולדה מאיר אמרה פעם שביום שבו הערבים יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו, יהיה שלום.
"אני יכולה להגיד אותו דבר על אמהות ששולחות ילדים לצבא".
אמהות ששולחות ילדים לצבא לא מקוות שהם ימותו שם כשאהידים.
"לא, כי אמא ערבייה שולחת ילד להתאבד ומבסוטה על זה? גם יש לכם קטע שאתם תמיד חושבים שהערבים שמחים על הקורבנות שלהם. בשביל האמא היהודייה הבן מת כדי להגן על המדינה, ובשביל האמא הערבייה הוא מת כדי לשחרר את המולדת".
אולי אם הערבים הישראלים היו מגנים פעולות טרור הייתה לכך השפעה?
"הערבים הישראלים לא יכולים לגנות את מה שהפלסטינים עושים, אני לא יכולה להגיד להם אל תתנגדו. כמובן שאני פחות בעד סכינים וכאלה, מעדיפה שייצאו נגד חיילים. חיילים הם בקו האש ומבחינתי דין חייל לא כדין אזרח, וזה נכון בכל מקום בעולם. אני יכולה לבקר אבל אני לא יכולה לבוא לפלסטיני שגר בדרום הר חברון ומרגיש מדוכא מהמקום הפריבילגי שלי ולומר לו איך הוא צריך להתנגד".
אני לא יכולה לשקר. היה משהו מעורר השראה בצורה שבה חנין הסבירה את עצמה. כשהיא סיפרה לי שיש לה חברים מתנחלים, שהיא בקשר אפילו עם מוטי פוגל, אחיו של אודי פוגל שנרצח עם אשתו ושלושה מילדיו בפיגוע באיתמר, הרגשתי קצת לא נעים להודות שאין לי אפילו חבר ערבי אחד להתהדר בו. אולי באמת הגיע הזמן להפסיק להפקיר בידי השמאל את נושא ההידברות עם הפלסטינים, ולהתחיל לפגוש אותם בעצמנו. רגע לפני שנפרדנו, לא התאפקתי ושאלתי את חנין: "אם אני אצא מפה עכשיו ומישהו יתקע לי סכין בגב, זה יעציב אותך?"
"מאוד", היא ענתה לי. "מאוד מאוד".
***
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם