אתרים מומלצים

"שולחת את הילד לגן ורועדת": הבועה התנפצה

רק אתמול העלתה רעות בורץ פוסט אמהי וכואב על "המצב". על בועת הרוגע שכמעט התפוצצה, על הפחד לשלוח את הילדים לבית הספר, על הרצון העז להגן עליהם. היא לא ידעה ש-24 שעות אחר כך הארץ שוב תבער

פק פק פק. התנפצה הבועה שלנו.

אחרי שהיה כאן שקט מתחילת ה"מצב" (אינתיפאדה שלישית, אם אתם שואלים אבל אף אחד לא באמת שואל אותי), אתמול פיגוע והבוקר עוד אחד ועוד. מהרגע שפתחתי את העיניים, ההודעות בקבוצות הוואטסאפ מתחילות לזרום:

"פיגוע!"
"מה?!"
"הכבישים חסומים"
"מרדף אחרי מחבל נוסף"
"תפסו את המחבלת"
"יש עוד מחבל"
"לא נכון"
"כן נכון"
"מה עם ההסעות?"
"איפה חסום"
"נשמעו יריות!"
*תמונה של סכין*
"בדיחה שחורה על המצב"

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

איך אצליח לשמור עליהם? מתוך ''פרוייקט אמא'' איור: רעות בורץ

ואני מנסה להישאר חזקה. אבל אני כבר לא יודעת איך להגיב. אני לא יודעת מה אני מרגישה.
אם אני כועסת, או עצובה, או מתוסכלת, או מפחדת או... הכל ביחד!

אני מנסה להציג חזות רגועה. מלבישה את הילדים, צוחקת איתם ורועדת מבפנים. הבן שלי עובר כל יום, פעמיים ביום, דרך הכפר שבו נדקר אתמול בחור בקניות. מצד אחד אני רוצה להשאיר אותו בבית. שיהיה איתי, מה רע? כאן אני לפחות אוכל לדעת שהוא בסדר. ומצד שני - אני לא יכולה להחביא אותו מהעולם. אני לא יכולה לכלוא אותו בבית רק בגלל שאני מפחדת. רק בגלל שיש כמה מטורפים בחוץ. רק בגלל שאני חושבת שזה התפקיד שלי. רק בגלל שאני רוצה להשגיח עליו. תמיד.

וזו אחת ההבנות הכי מזעזעות בתור אמא: אני לא תמיד אוכל להגן עליהם. אני לא אוכל להיות שם בשבילם בכל שנייה ובכל דקה של היום. אני צריכה לתת לו את הכלים להתמודד בעצמו. אני לא יכולה לעטוף אותו בצמר גפן או בפצפצפים, כדי שאני אוכל להיות רגועה.

ובעוד אני מנסה לגרום לגרביים של הקטן לעלות לו על הרגליים, שגדלו כנראה מהחורף שעבר, מודיעים על חזל"ש. המחבלת "נוטרלה", המחסומים נפתחו, השקט הושג. עד הפעם הבאה.

בינתיים אני קונה גליל של נייר פצפצפים. על כל צרה שלא תבוא.

***
הפוסט פורסם בדף הפייסבוק "פרוייקט אמא"