ראשי » סגנון » מגזין

אדריכל העל ספדי קורא לירושלמים: "צאו להפגין"

טביעות אצבעותיו של האדריכל משה ספדי נמצאות בכל מקום בעולם. במודיעין, סינגפור, הודו, וושינגטון. אבל הפרויקטים היקרים לו ביותר הם אלה שנותנים לירושלים את הכבוד המגיע לה. לכן הוא לא מבין איך הירושלמים מסוגלים לשבת בבית, במקום לצאת ולהפגין על מה שמעוללים לעיר שלהם

לה קורבוזיה קיבל אותה בשנת 1961, פרנק לויד רייט ב־1949 ולואיס קאהן ב־1971: מדליית הזהב של איגוד האדריכלים האמריקני היא כנראה פרס הנובל של התחום. בשנה היוצאת, 2015, הוענק העיטור המכובד למשה ספדי האיש ששמו (שלעתים נכתב כ"ספדיה"), מעיד עליו כי מוצא משפחתו מצפת, הלוא היא "ספד" בערבית. היום הוא בונה פרויקטים אדירי ממדים בארה"ב ובמזרח הרחוק, ושם גם ממוקמים משרדיו, עם עשרות האדריכלים המתרגמים למחשב את הסקיצות שספדי ממשיך לשרטט ביד.

לפני 62 שנה עקרה משפחתו מחיפה לקנדה עקב קשיים עסקיים, מותירה את משה בן ה־15 עם שוליים פרומים של שפה, חברים וכרמל. בארצו החדשה הוא למד אדריכלות ורכש לעצמו שֵם, אך כשהוא בא לביקור מולדת קצר ואנו נפגשים במשרדו בירושלים, העברית שבפיו אינה מסגירה שמץ של זרות. לו אין ספק: הוא שייך לכאן. "את הפרויקטים שלי בירושלים עשיתי כי אני מחובר למקום הזה", אומר ספדי, שחי בבוסטון ומחזיק בית גם ברובע היהודי בירושלים. "כלכלית לא היה בזה הרבה היגיון, כי כל עבודת התכנון נעשתה מעבר לים, בעלויות אמריקניות, אבל הלב שלי כאן".

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
הוא לא מתרגש מהשאלה שלי איך זה להיות מין אלוהים קטן, שמעצב נוף עבור מיליוני אנשים, ושדברים שתכנן לובשים צורה וממשות בקנה מידה מעורר אימה. "הסיפוק עצום, אתה באמת משנה את הנוף", הוא עונה. "המפתח הוא למצוא את האיזון בעזרת צניעות בסיסית. למזלי למדתי בריאלי בחיפה, שם על התלבושת שלנו היה כתוב 'והצנע לכת', וכנראה זה דבר נכון. אם אתה בא בצניעות, השתן לא עולה לך לראש ואתה לא עושה שטויות".

אתה לא חושש לשנות את הנוף?
"אני אף פעם לא חושש. העוצמה של האחריות כאדריכל חייבת להתאזן עם צניעות פנימית. הרבה אומרים על פרנק לויד רייט שהוא היה יהיר, ויש על כך סיפורים משעשעים, אבל כשאתה רואה את האדריכלות שלו אתה רואה שהוא כיבד את הטבע, שיש בו צניעות בסיסית. בלי זה אתה לא יכול להיות אדריכל. צריך שיהיה אכפת לך מה אתה עושה לחיים של מי שיגור בבניין שלך. לא לשכוח אף פעם את האנשים שיחיו בו".

אדריכל מעצב סביבה עבור אנשים אחרים, אבל הוא גם חי במקום שמישהו עיצב. זה חשוב לך, כאדם, לגור במקום שמתוכנן טוב?
"חשוב לי מאוד".

אתה גר במקום שאתה תכננת?
"יצא שגם בבוסטון וגם בירושלים אני גר במבנים שמצד אחד אני שיניתי, ומצד שני הם כבר היו שם קודם. הבית שלי ברובע היהודי בירושלים בנוי על חורבה, כך שיש בו קומה שנותרה עם האדריכלות העות'מאנית, ועל גבי זה נמצא מה שאני תכננתי. גם בבוסטון אני גר בבית היסטורי, מהמאה ה־18, ששיפצתי והוספתי עליו בהתאם למה שהיה מותר מבחינת השימור. בניתי את האגף החדש ב־1982, ולפני שנתיים הרסתי הכול ובניתי מחדש".

למה? נמאס לך מהתכנון הקודם שלך?
"אחרי שגרתי בו שלושים שנה, הבנתי שהיו בו טעויות. ואתה לא תאמין כמה שהתכנון החדש יותר טוב. אתה לומד מהבתים שאתה חי בהם. אשתי אומרת שראיתי את הטעות עוד כשבנינו את הבניין המקורי, אבל חסתי על הקבלן ולא רציתי להגיד לו להתחיל הכול מהתחלה. יש בזה משהו. אבל אז גם הייתי קצת יותר שמרן בשאלה איך מוסיפים משהו לבית היסטורי. הנה, כעת הרשיתי לעצמי לבנות את החלק החדש מזכוכית ופלדה, מה שבעבר היה נראה לי אולי לא הולם לבית כזה".

כשאתה הולך ברחוב או נכנס לקניון, אתה תמיד חווה את האדריכלות שסביבך?
"זו קללה. אתה רואה כל טעות, אתה לא מפסיק להגיד 'אני הייתי עושה את זה ככה', ואתה לא יכול להפסיק לראות את זה".

יש אנשים שמתרגשים מאדריכלות, ואחרים שבכלל לא מתעניינים. אתה חושב שגם עליהם התכנון משפיע?
"אני משוכנע בזה. יש אדישות, אבל היא נעלמת ברגע שהם פוגשים דבר שנוגע ללבם. אני רואה את כמות האנשים שניגשים אליי ברחוב בממילא להגיד לי תודה, גם אנשים שלא הייתי מצפה בכלל שתהיה להם הרגישות לראות את הדברים. או מכתבים שאני מקבל ממבקרים ביד ושם, שעמדו שם והבינו את הכוונה שלי בעיצוב. הסיפוק הכי גדול בארכיטקטורה הוא כשאתה מגיע לפתיחה של בניין ואנשים שם מדברים ביניהם על אלמנט כזה או אחר, בלי שהם יודעים שהאדריכל שומע. אני מאמין שיש לאנשים הרבה יותר רגישות ממה שחושבים".

בלי קשר לעיטור שזכה בו, מפעלו האדריכלי של ספדי מוצג כעת בתערוכה במוזיאון האקדמיה הלאומית בניו־יורק. התערוכה, שהחלה בלוס־אנג'לס ועתידה להגיע באמצע החורף לעיר מגוריו בוסטון, היא חגיגה לכל חובב אדריכלות: המוצגים בה כוללים לא רק הדמיות ותמונות, אלא גם הרבה מהמודלים המקוריים ששימשו את משרדו של ספדי בשורה ארוכה של פרויקטים מגוונים, בהם נודעים ומונומנטליים. מודלים אחרים, שהזמן לא היטיב עמם, נוצרו מחדש בידי צוות משרדו כדי להציגם לקהל.
 

 
התערוכה מפנה מבט מתבקש אל הפרויקטים הגדולים – מדויק יותר: ענקיים - שתכנן ספדי בשנים האחרונות במזרח הרחוק, רובם מרכזי מסחר ומלונאות או מכלולי מגורים, אבל לא מדלגת על מבני הציבור הרבים שהוא חתום עליהם בארצות הברית ובקנדה, ובהם מוזיאונים, מרכזי תרבות, ספריות ובתי עירייה.

ישראלי שיבקר בתערוכה האמריקנית, יקבל דרישת שלום מהבית: דף האינטרנט של התערוכה, למשל, בחר בתמונה מינורית אך רבת משמעות כדי לסמל את מפעלו האדריכלי של ספדי. נראות בה כמה דמויות המביטות אל הרי ירושלים תחת משולש בטון, כשהנוף נפתח בפניהן ביציאה מן המוזיאון ההיסטורי של יד ושם. ספדי, שעיצב את המוזיאון, התעקש על הפתיחה אל הנוף – אל העתיד הישראלי, אם תרצו - בסיום המסע אל אימי העבר, שאותם העדיף לקבור באדמת ההר.

גם בלי הדרמה של יד ושם, ספדי הוא חלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי. אי אפשר לצאת לחו"ל, או לחזור מן הגולה, בלי לצעוד בחללים שעיצב האדריכל כחלק מפרויקט נתב"ג 2000. אם סובבתם את מפל המים העגול שבין החנויות ובתי הקפה של אזור הדיוטי־פרי, או אם הרמתם עיניים אל הפסיפסים המקדמים את פניכם בשובכם ארצה, אתם שבויים במרחב של ספדי.

בגלריה הישראלית שלו מונחים גם קווי המתאר של מודיעין, העיר הגדולה ביותר שנבנתה בישראל בשנים האחרונות, וכך גם חלק מהרובע היהודי ואזור ישיבת פורת יוסף, ומרכז יצחק רבין בתל־אביב. ויש גם פרויקט המבוצע בימים אלה: באזור המוזיאונים בירושלים, תחת קירות המסתור של אתרי בנייה, מוקמת "הקריה הלאומית לארכיאולוגיה של ארץ ישראל" – מקום שישמש בה בשעה בית לרשות העתיקות וחלון ראווה לממצאי ארץ הקודש. ההדמיה של המכלול הזה מראה רצף של מבנים מאופקים וחגיגיים, בעלי קווים נקיים ושילוב ארצישראלי של אבן ירושלמית וצמחייה מקומית. מעליהם מתוחה יריעה המזכירה את רשתות הצל של חפירות ארכיאולוגיות, ומנקזת את מי הגשמים אל פתח עגול, שממנו הם עתידים לגלוש במפל אל תוך ברֵכה.

החותם המובהק ביותר של ספדי בארץ הקודש ניצב ללא ספק בלבה של ירושלים – פרויקט ממילא, במשולש שבין כיכר ספרא, רחוב דוד המלך וחומות העיר העתיקה. במקום שכונת־המסחר הדלה והישנה נבנה קומפלקס יוקרתי המחבר את מרכז העיר הוותיק עם שער יפו והעיר העתיקה באמצעות שדרת חנויות ומסעדות נוצצת, כשבמפלס שמעליה טיילת מול־חומות. בכל זה משולבים גם מלון ממילא, דירות מגורים וחניונים גדולים. מעבר לכביש עיצב ספדי את מתחם המגורים כפר־דוד, את מלון מצודת דוד ואת הקמפוס של ההיברו יוניון קולג', ובסמוך לעירייה תכנן את כיכר צה"ל החדשה.
 

מתוך כל האתרים הירושלמיים הללו, המצליח ביותר הוא ללא ספק מדרחוב ממילא, אך הוא גם זה שסבל מהסחבת הארוכה ביותר. כבר בראשית שנות השבעים תכנן ספדי עבור עיריית ירושלים את המתחם, אך רק בסוף שנות השמונים הושלם פינוי השכונה והריסת המבנים הישנים, ועברו כמעט שני עשורים נוספים – והחלפה של כמה יזמים ותוכניות – לפני הפתיחה החגיגית. היחיד שליווה את הפרויקט מתחילתו ועד סופו הוא משה ספדי, שללא ספק מרוצה מהתוצאה: את המשרדים הצנועים שהותיר לעצמו בירושלים, אחרי שסגר את המשרד הפעיל לטובת סינגפור, הוא מיקם בבניין ישן הצמוד למלון ממילא; ואתר הצילום המועדף עליו לכתבה זו, כך נראה, הוא במדרחוב עצמו, השוקק עוברים ושבים.

העיתונאית אסתר זנדברג כתבה אמנם ב"הארץ" כי פרויקט ממילא הוא "סמל לעוול משווע ולמגלומניה תכנונית ואדריכלית שאין לה אח ורע אפילו בישראל", אבל הירושלמים והתיירים מצביעים בעדו ברגליים. מעבר ליופי ולהדר של המתחם כולו, יש לפרויקט לפחות שלושה הישגים בעיניים תכנוניות: הוא הפך את העיר העתיקה ממקום שעבור רוב ישראלים נמצא אי־שם, להמשך רציף של מרכז העיר; הוא הוכיח שניתן ליצור "קניון" שאינו סגור וממוזג, אלא פתוח לאוויר ולאווירה הירושלמיים, וכך הופך אטרקטיבי לאין־ערוך למקומיים ולתיירים כאחד; והוא מציע שילוב מוצלח של מבנים עתיקים בתוך קומפלקס חדש.

ספדי בהחלט לוקח קרדיט על עניין המדרחוב הפתוח, ועל עצם קיומו של הפרויקט. "אני יכול לומר שאם לא הייתי מתמיד בממילא, הוא לא היה קיים. היו יזמים שבאו והלכו, התייאשו, ואני המשכתי לחפש עד שמצאתי את אלפרד אקירוב, שבסופו של דבר היה היזם של המתחם. לפני כן הבאתי לכאן את דוד עזריאלי – שאיתו עבדתי בקנדה – והוא אמר לי שיש מבחינתו רק דרך אחת: לבנות כאן קניון ממוזג, סגור. אמרתי לו: כאן זה לא קניון, אני לא אתן יד לזה. הוא היה משוכנע שזה לא יעבוד כלכלית, כי אי אפשר שאנשים יהיו בחוץ, חם וקר וחורף וירושלים - אבל אני התעקשתי. ואז באו לאדברוק, חברת אחזקות בריטית שהייתה הבעלים של רשת הילטון, שדווקא אהבו את הרעיון והתחילו להוציא אותו לפועל".

למה כל כך התנגדת לכיוון של עזריאלי?
"אם זה היה קניון, זה היה נראה אחרת לגמרי. לא היינו מקבלים את התמהיל האנושי של מי שקונים ומבקרים בממילא היום - יהודים וערבים, חילונים וחרדים, תיירים ומקומיים. זה פחות קניון ויותר רחוב".

לקראת פירוק הבניין ההיסטורי שבו לן הרצל בביקורו בירושלים, נכתבו מספרים על האבנים, כדי שיסודרו אחר כך בצורתן המקורית. בתום הבנייה מחדש עמדו הפועלים למחוק את המספרים, אך ספדי עצר אותם. "זה פשוט כל כך יפה", הוא אומר, "והסיפור נמצא בתוך זה". הסיפור של השיקום והשחזור, ואולי גם כמה אחרים: הוא מעיד שכבר שמע מורי דרך עוצרים מול האבנים הממוספרות ומוכרים לקהל שומעיהם שלל אגדות דמיוניות ומקוריות.

שפת הגוף הרעננה של ספדי לא מסגירה את 77 שנותיו; הוא נראה ומתנהל כמי שנמצא בשיאה של קריירה פעילה ולא בשוליה. אבל הפרטים הביוגרפיים של ספדי, כיום נשוי בשנית ואב לארבעה, מסגירים את היותו יליד עולם קצת אחר: כילד הוא היה נוסע בכל חופשת קיץ ללבנון, אל הדודים שחיו שם. אצל הסבתא בחאלב, העיר שממנה עלתה משפחתו ארצה, ביקר רק פעם אחת, זמן לא רב לפני שמלחמת השחרור מתחה את קווי הגבול. מכל זה לא נשאר הרבה: "כל המשפחה שלי עזבה את סוריה ב־46' או 47', למעט מישהי שהייתה נשואה למוסלמי ואין לנו קשר איתה. אז זה לא שיש לי היום איזו תחושה ש'מולדתי בוערת'. כמובן, כמו כל אדם, כואב לראות את מה שקורה שם".
 

 
מה שנשאר זו קצת ערבית שהוא עוד זוכר, ושפם לבן המעניק לו שיק אוריינטלי. את השפם, כמו גם את ההתנהלות הבטוחה־בעצמה של מי שעבד עם רבים משועי העולם, יכול המתבונן לרקום אל זיכרונות מקדם, בנוסח הדרמה הטלוויזיונית "מישל עזרא ספרא ובניו". זהו המזרח התיכון הישן והטוב, שבו יהודים אמידים מתחו קווי מסחר בין חאלב ודמשק לפריז ולמילאנו, כשהם לבושים בחליפות שלושה חלקים, לוגמים קפה מספלי חרסינה קטנים ומסבים אל שולנות בעלי פיתוחים דמשקאיים. ספדי אמנם אינו מייחס חשיבות למוצאו החאלבי – מבחינתו הוא ישראלי שחי ועובד בחו"ל – אבל דומה שגם בו דבק משהו מהקסם שהביא רבים מבני הקהילה להצלחה בינלאומית.

הסוד, אולי, הוא במתינות ובפיכחון, שתי תכונות שנחשפות בבהירות ככל שאנו ממשיכים לשוחח. ערכים שמרניים של האצולה הישנה. אדריכל הוא הרי אמן, ובוודאי אדריכל בינלאומי בקנה המידה של ספדי, שעוסק במבנים מונומנטליים ולא בשיכון הסמוך; אבל בניגוד לאמן, האדריכל בא לשרת שני דברים שאינם הביטוי האישי שלו: את הלקוח, מזמין העבודה; ואת הצרכים המעשיים והאסתטיים של האנשים שיגורו או ישתמשו במבנה. יש כיום אדריכלי צמרת המשעבדים הכול לאמנות שלהם, אך ספדי נמנה על הסוג הדבק ב"תפיסת השירות" של המקצוע. "לקוח טוב זה לקוח שיש לו ראש פתוח לרעיונות של האדריכל, אבל יש לו גם רצון ועמדה משלו. הוא לא כזה שאומר 'יש לך יד חופשית'", מסביר ספדי. "אני מכיר אדריכלים שחלמו כל השנים על היד החופשית הזו, וכשקיבלו אותה הם בנו את הבניינים הכי פחות מוצלחים שלהם".

הפרויקט שסלל את הדרך לקריירה המטאורית שלו היה "הביטאט 67'", שהוצג כחלק מתערוכה בינלאומית במונטריאול. הייתה זו שכונת מגורים העשויה קוביות־קוביות של בנייה טרומית, בדרך המשלבת בין צפיפות עירונית ליתרונות הפרבר – חצר, כיווני אוויר, פרטיות. בריבוי המפלסים והזוויות, המכלול מחקה במידה רבה את הכפר המסורתי המצטופף על גבעה, כשהגג של אחד הוא החצר של האחר. התוצאה לא בהכרח מרהיבת עין למי שאדריכלות לא עושה לו את זה – בעיניים ישראליות מיד חושבים על ה"מדורגים" ועל מרפסות הסוכה, שהגיעו הרבה אחר כך למחוזותינו – אבל רבים מאוד הוקסמו מהחדשנות שבמודל, ולשכונה העומדת עד היום במונטריאול יש לא מעט מעריצים.
 

היומרה שבהביטאט 67' נותרה הבסיס לפילוסופיית השירות של ספדי, המבקשת גם להעניק פנים אנושיות לתהליך העיור האדיר שהאנושות עוברת. "ב־2006 הייתי בסין, כשביקורי הקודם היה ב־1973", סיפר ספדי בריאיון אינטרנטי, "ואת כל השגיאות שהמערב עשה בתכנון עירוני, הם עשו עשרת מונים. בתכנון נכון, אפשר לייצר מרחב ציבורי שבו יש מפגש בין בני אדם".

כשאני שואל אותו על העיטור הגבוה שזכה בו, 48 שנה אחרי הפרויקט המהפכני ההוא, ספדי אומר כי מה שריגש אותו היה המשפט שנלווה לפרס: עבודתו תוארה שם כבעלת "גישה הומאנית לעיצוב מרחבים ציבוריים" - כלומר כזו השמה במרכז את האנשים שהבניינים נועדו בעבורם. לכן לא תמצאו אצלו מבנים פרועים מדי, הנראים כפסל סביבתי. אדריכלות ספדית קלאסית תשלב כמעט תמיד תשתית בעלת יופי שמרני וקווים ישרים, עם אלמנט "מרחף" או פיסולי, מיוחד ונועז, שיעניקו למבנה אמירה מובהקת.

הפרויקטים שלו מבקשים במקביל לאמץ את השפה הוויזואלית של הסביבה, האורבנית או הטבעית, מתוך רצון להשתלב בה ולכבד אותה - אבל כמעט תמיד האימוץ הזה ילווה באיזו קריצה שתיקח את הסגנון המקומי אל מקום חדש או חומרים חדשים. כך, המוזיאון למסורת הסיקית בפונג'אב, שצורותיו המעוגלות הן פיסול מודרני בבטון, מהדהד את אבן החול והמבצרים הסובבים; וכך בכפר־דוד שובצו כיפות וקשתות כמחווה והמשך לעיר העתיקה, אבל כאלה העשויות זכוכית ומתכת. גם המבנה של "מכון השלום" בוושינגטון, אחד הפרויקטים האהובים על ספדי, משתלב עם העיצוב הקלאסי של הבירה האמריקנית, בעוד הגג מציע עיצוב חופשי הרבה יותר.

זו, כמובן, פרשנות אוהדת של ספדי, התואמת את הצהרותיו. אך במבחן התוצאה, יש המאשימים אותו דווקא בבנייה מגלומנית, הפוצעת את הנוף הטבעי ומציעה תחתיו אורבניות מנוכרת או מונומנטים כוחניים. ספדי טוען בלהט שמושכל היסוד בתכנון שלו הוא ההשתלבות במרחב ובנוף, אבל המתינות שלו מתובלת במידה נדיבה של פיכחון כלפי העובדות הכלכליות, ומכאן הבריחה מאידיאולוגיות נוקשות של שימור וצניעות. כשאני שואל אותו על מה שמתרחש בירושלים, כאשר המרכז הקלאסי של העיר נעשה מקום של פרויקטי־יוקרה לתושבי חו"ל, הוא לא מתכחש ולא מתלונן.

"שובר את הלב לראות את כפר־דוד ריק", אומר ספדי על המתחם הקרוב ללבו, "אבל צריך להבין שזו בעיה שקיימת בכל הערים המבוקשות. הרבה ניו־יורקים חיים בשכונות רחוקות, כי הנדל"ן במנהטן יקר כל כך, ובמידה רבה הוא מוחזק בידי זרים שבאים לעיר רק לשבועות ספורים בשנה. לנו כמתכננים אין השפעה על כוחות השוק הללו, שמתעוררים כאשר קרקע באזורים מסוימים נעשית מבוקשת. ראש עיריית ניו־יורק עשה דבר חשוב לאחרונה, כשקבע ששבעה אחוזים מהדירות בכל פרויקט חדש ייבנו מלכתחילה ככאלה שמחירן יהיה נמוך. הם לפחות מנסים להתמודד עם זה. בארץ בינתיים פשוט מתעלמים מהבעיה".

בשנים האחרונות נכנס ספדי למעורבות בשורה ארוכה של פרויקטים גדולים במזרח הרחוק, הקשורים בתהליך העיור המואץ. בחלקם – כמו בישאן בסינגפור וקולומבו בסרי־לנקה - הוא מנסה לחזור על עקרונות ההביטאט, גם אם מדובר במגדלי מגורים בסדרי גודל שאינם מאפשרים יישום מלא של העקרונות הללו. הגובה והממדים שם רחוקים מאוד מרעיון ה"כפר" והסביבה הטבעית שהניעו אותו בפרויקט המקורי, וכשאני שואל את ספדי על כך, הוא שב אל עובדות החיים. "אני מנסה לשפר את זה בכך שליחידות יש מרפסות, ובכמה מפלסי גובה יש מעין רחובות ופארקים. זה לא שהקומות הגבוהות מנותקות לגמרי מהמרחב הציבורי, אבל ללא ספק, מעצם היותו מגדל מגורים, זה לא הכפר ואלו חיים אחרים. אבל זו המציאות הכלכלית, זה מה שאנשים רוצים. זה לא דווקא מגיע מרצון של היזם לנצל את השטח, אלא מהלקוחות שמחפשים צורת מגורים כזו, אורח חיים עירוני".
 

 
בצ'ונגצ'ינג, עיר ענקית הצומחת במהירות במרכז סין, בונה ספדי פרויקט אדיר של 800 אלף מ"ר, שעתיד להיות המרכז המסחרי והתרבותי של העיר. שלא כמו בממילא, רחובות המסחר, הפארקים והמוזיאונים ייבנו כולם בתוך קומפלקס סגור וממוזג - "מזג האוויר שם בלתי נסבל, וזיהום האוויר שם נורא", מסביר ספדי את האילוץ. מתחם סגור נוסף שנבנה במזרח הרחוק תחת ניצוחו הוא טרמינל בשדה התעופה בסינגפור: בועה גדולה תאכלס קומות של מסחר, גנים תלויים וכמובן גם מפל מים עגול, בסדר גודל שאם היה מיושם בנתב"ג היה מחייב מפעל התפלה חדש.

פרויקט ענק אחר בסינגפור כבר הושלם והפך לסמל: מרינה ביי סנדס, קומפלקס של מלונאות, מסחר ותרבות, שמגדליו הפכו למייצג המובהק של קו הרקיע החדש של העיר. המפלסים התחתונים של הפרויקט הם למעשה שטח ציבורי, ומתוכם מתנשאים שלושה מגדלים בני 55 קומות, שעליהם "מונח" מה שמכונה סקייפארק - שדרה אופקית הנראית כמו חללית או ספינה. לאורך הסקייפארק נמתחת ברכת שחייה ענקית, הנראית כנטולת שוליים, המציעה חוויית שחייה יוצאת דופן בגובה בלתי נתפס. הקומפלקס, המכיל גם קזינו ומרכז כנסים גדול, נבנה על ידי חברת ההשקעות האמריקנית סנדס, בבעלות שלדון אדלסון (המוכר בארץ כבעלים של "ישראל היום" ו"מקור ראשון"). מדובר אמנם ביזמות פרטית, אך מי שדחף את הפרויקט וליווה אותו מראש ועד סוף הייתה הממשלה הסינגפורית. את השטח שיובש מן הים היא ייעדה להקמתו של עוגן חדש לעיר המשגשגת, וגם ליצירתו של סמל.

"אני לא איש של קזינו, ולא לקחתי את הפרויקט הזה כדי לבנות קזינו", אומר ספדי. "אהבתי בו שני דברים: ראשית, היה צריך להראות כאן איך ליצור מרכז עיר תוסס שהוא גם בחוץ וגם בפנים, גם חנויות וגם טיילת, שילוב פנים־חוץ שנראה לי שאין שני לו בעולם. הדבר השני שאהבתי היה שיש כאן הזדמנות ליצור סמל לעיר, קו רקיע. הם מראש ביקשו משהו שיהפוך להיות איקוני עם העיר". קו הרקיע, אגב, השתנה מעט מהתוכנית המקורית: "זה היה אמור להיות סימטרי, אבל בעקבות הערה של יועץ הפנג־שווי הזזנו את הכול שישים מטר לצד אחד, ואני מודה על כך. זה יצא הרבה יותר טוב".

מפלצות הנדל"ן הגרנדיוזיות במזרח הרחוק הן רומן צעיר של ספדי. הקלאסיקה של עבודותיו היא שורה של מבני ציבור בארצות הברית, שהאחרונים והידועים שבהם הם מכון השלום הלאומי בוושינגטון, מוזיאון קריסטל ברידג'ס בארקנסו, המרכז היהודי "סקירבול" בלוס־אנג'לס, המרכז לאמנויות הבמה בקנזס, בית המשפט הפדרלי בוושינגטון והספרייה הציבורית בסאלט־לייק־סיטי. אם הפרויקטים בסין ובסינגפור עשויים להיראות כוחניים מדי בעיני רבים, רוב הפרויקטים האמריקניים מציעים יופי קונצנזואלי ומלטף שקשה להתווכח איתו. קריסטל ברידג'ס מושתת על משחק עם אגמי מים, סקירבול נטוע בתוך החורש של פאתי לוס־אנג'לס, ומכון השלום בתוך הגנים המאפיינים את הבירה האמריקנית.
 

אדריכלות היא שילוב מיוחד של אמנות ופרקטיקה. מצד אחד אדריכל הוא צייר שהמכחול שלו הוא בטון, זכוכית וברזל, ומצד שני התפקיד שלו הוא להכניס כך וכך יחידות דיור בשטח נתון, ולדאוג שלכולם יהיה נוף מהחלון. איפה אתה שם את עצמך על הסקאלה הזו?
"אני בכלל לא מפריד בין השניים. יש גישה שלפיה קיים מתח בין הצד הפיסולי לצד הפרקטי באדריכלות, והאמת היא שהרבה ארכיטקטים שמדגישים את הצד הפיסולי כביטוי אישי, מתעלמים מהתפקוד של בניין. זו קריקטורה, לא ארכיטקטורה טובה. אם אתה בונה אולם קונצרטים שהאקוסטיקה בו אינה מצוינת ולא רואים טוב את הבמה, אז מה זה שווה? אני מאמין שהפתרון לבעיות הפונקציונליות יכול לתרום לעושר הארכיטקטוני של בניין, לשם אני שואף".

אני מספר לספדי שרק בגיל די מאוחר גיליתי שכל השיכונים בארץ, אותם "מבני רכבת" טרומיים שהפכו לסמל של מצוקה, לא נוצרו כאילוץ של חיסכון בכסף אלא דווקא כתוצאה של תחרות אדריכלים. כלומר, בשנות השישים העיצוב הזה נחשב למתקדם ויפה. מה שמעלה את השאלה על אופנות אדריכליות: האם יש דברים שתמיד יהיו יפים, ואחרים שהיום הם מגניבים אבל יתגלו כבכייה לדורות? "אני חושב שזה המבחן הכי קשה באדריכלות - מה קורה למבנה עם הזמן", אומר ספדי. "נכון, יש אופנות.

הארכיטקטורה הפוסט־מודרניסטית של שנות השמונים־תשעים, עם צבעוניות ומשולשים וכל מיני דברים כאלה, הייתה בזמנו בשורה, ותוך 10־15 שנה זה נראה כמו בדיחה. לעומת זאת יש אדריכלות שהייתה מאוד אופנתית, ועם השנים רק משתבחת. קשה לדעת. הנה, אני מאוד התנגדתי למרכז פומפידו בפריז כשהוקם – לי הייתה הצעה אחרת – ודווקא הזמן עשה לו טוב. ובכל זאת, אפשר לומר שדברים שהם אופנתיים בצורה שטחית נוטים להתבלות מהר, ודברים שיש בהם ערכים שורשיים מחזיקים מעמד".

אילו יצירות אדריכליות בנות זמננו אתה מעריך במיוחד?
"יש הרבה, קשה לשלוף משהו מסוים. אין ספק שבית האופרה של סידני הוא יצירת מופת, ציון דרך. בין האדריכלים בני זמננו הייתי מונה את נורמן פוסטר, שעשה תוספת נהדרת לבריטיש מיוזיאום, וגם שדה התעופה שתכנן בסטנסטד שבאנגליה הוא מצוין. פרנק גרי עשה כמה מבנים מרשימים מאוד, במיוחד ה'דיסני הול' בלוס־אנג'לס, בניין מצוין גם מבפנים וגם מבחוץ. כך גם הדויטשה בנק שלו בברלין, המוכר הרבה פחות. אדריכל קנדי בשם אריקסון, שנפטר לאחרונה, עשה כמה בניינים טובים מאוד. לא חסרים אדריכלים טובים, הבעיה היא שהם מיעוט קטן".

אבל עם כל מבטו חובק העולם, הלב של ספדי, כפי שפתחנו, הוא בירושלים. הלב הזה חטף לא מעט מכות כואבות, כאשר תוכניות המתאר הגדולות שלו לבירת ישראל  - "תוכנית ספדיה" לפיתוח העיר מערבה, ו"תוכנית ספדי" לעיצוב מחדש של רחבת הכותל המערבי - בוטלו לאחר שנים של דיונים. "התנאי שלי לפני שהתחלתי לתכנן את מערב ירושלים היה שהתוכנית תיעשה בעצה אחת עם הגופים הירוקים, וכך היה. למרות זאת, הם בסוף אלו שהפילו אותה. חבל", אומר ספדי.

הלב הירושלמי שלו סופג גם כעת, כשהוא מתבונן בדאגה על הבנייה בעיר. "הולילנד הוא פרויקט גרוע, אבל מטריד אותי שמסתכלים עליו ואומרים 'תראו כמה זה גרוע' - ובו בזמן בונים פרויקטים אחרים שהם לא פחות גרועים. אתה יודע כמה בניינים של 25 קומות מאשרים לבנות במרכז העיר? דניאל ליבסקינד הציע עכשיו בניין של 30 קומות. פירמידה. אתה ראית אנשים שיוצאים לרחוב להפגין נגד זה? צריך לעלות על בריקדות!"
 
בתוכנית החדשה קטמו לפירמידה את הראש.
"זה לא מספיק. אסור לבנות בניין כזה במרכז העיר".

בגלל הגובה, או בגלל המשולש המוזר?
"גם וגם. אם כבר בונים לגובה, זה בניין לא מתאים. אבל אני חושב שבכלל לא צריך לבנות לגובה כזה בירושלים. זה במרכז העיר, באותו אגן ויזואלי עם העיר העתיקה".

אין כללים בוועדה המחוזית שמונעים את זה?
"תוכנית מתאר ירושלים, שאמנם לא אושרה, ממליצה לעבור לבניית מגדלים של 25 קומות במרכז העיר, ובאזור הכניסה לעיר - 30 קומות ויותר. אני מתנגד לזה, כי אני חושב שלא צריך להאפיל על עיר היסטורית כמו ירושלים ולא צריך לגמד אותה. בממילא הייתה תוכנית מתאר שהציעה מגדלים, ואני התנגדתי ותכננתי לפי כלל של לא יותר משמונה קומות. וושינגטון היא דוגמה טובה לעיר של 12 קומות מקסימום. גם פריז. אז אם כולם מבינים כמה הולילנד הוא טעות, למה לא לוקחים את הדגל הזה למקומות האחרים בעיר?"

את גשר המיתרים אתה אוהב?
"אני אוהב את העבודה של קלטראווה, אני אוהב את הגשר עצמו כמבנה, אבל צפוף לו שם. המיקום הוא בעייתי".

האיש שחתום על מגדלי ענק מונומנטליים בסינגפור, ובונה כעת כאלה בסין ובסרי־לנקה, מבקש לשמור על ירושלים מחוץ למשחק. "זו עיר היסטורית, שחשובה כל כך לנו וגם לדתות אחרות", הוא אומר. "זו אחריות אדירה שמוטלת עלינו"

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...