מהכפר לאקדמיה: הפסיכולוגית הבדווית הראשונה
לסארה אבו־כף לא היה קל להפוך לפסיכולוגית הקלינית הראשונה שמגיעה מכפר בדווי. אבו־כף - עכשיו כבר דוקטור, בשבילכם - יודעת להסביר מדוע סטודנטים בדווים רבים כל כך סובלים מדיכאון
מהצד האחד מגדל השן האקדמי, מהצד האחר - אחד מיישובי הפזורה הבדווית, שאינו מחובר לרשת החשמל. הכפר אמנם הוכר בידי המדינה לפני כעשר שנים, אבל רק לפני חמש שנים חובר למערכת מים, וקווי החשמל לא נמתחו עד היום. בחלק מהבתים מסופק זרם ממערכת סולארית בהתקנה עצמית, מה שמאפשר שימוש מוגבל בחשמל, במיוחד בחורף כששעות השמש מועטות.
בתנאים הללו חיה סארה אבו־כף – דוקטור במחלקה לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן־גוריון בבאר־שבע, הפסיכולוגית הקלינית הראשונה שצמחה בחברה הבדווית בישראל, וחברה בוועדת סל התרופות. לפני כשנה היא אף זכתה להיכנס ל"היכל התהילה של נשים במדע" – הכולל חוקרות ומדעניות מצטיינות מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. ההישגים האישיים שלה בולטים במיוחד על רקע מצב ההשכלה הגבוהה בחברה הבדווית, שנותרה הרחק מאחורי המגזרים האחרים בישראל.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שלא כמו אנשי אקדמיה אחרים מהמגזר, שמתגוררים בערים הבדוויות הגדולות או בבאר־שבע, היא שומרת אמונים ליישוב שבו נולדה וגדלה. את שתי הבנות הגדולות מששת ילדיה חינכה בתיכון שהוקם באום־בטין לפני שנים אחדות, אף שעמדו בפניהן גם אפשרויות אחרות שלכאורה היו יכולות לפתוח דלתות עתידיות. "ללימודים בבתי ספר יהודיים יש מחיר רגשי - אולי אני משפרת את הסיכויים של הילדים שלי להצליח, אבל באותו זמן אני מאתגרת אותם בתחומים אחרים", אומרת אבו־כף. "גם היה לנו חשוב לעודד את התיכון המקומי שנפתח אז. אם הייתי שולחת את הבנות שלי ללמוד מחוץ ליישוב, איזו אמירה זו הייתה כלפי הקהילה שלי, שלאורך השנים תמיד נתנה לי תמיכה, גאווה ועידוד? צעד כזה מבחינתי הוא ניכור וכפיות טובה, וגם זה עמד לי ולבעלי בראש כשהתלבטנו לגבי חינוך הילדים".
אל ד"ר אבו־כף הגעתי בעקבות דברים ששמעתי לאחרונה מח'יר אלבז, מנכ"ל שותף ב"אג'יק מכון הנגב", ארגון הפועל לפיתוח קהילתי בקרב המגזר הבדווי. אלבז סיפר כי מבין 4,500 צעירים בדווים שמסיימים מדי שנה את לימודי התיכון, רק 500 מגיעים בהמשך ללימודים אקדמיים. כשמוסיפים לתמונה את הצעירים שכלל אינם מסיימים כיתה י"ב, מתקבלת תמונה עגומה על מצב ההשכלה הגבוהה במגזר.
כמי שחקרה את התחום ויזמה תוכנית ליווי לסטודנטים בדווים המתקשים בהתמודדות עם הלחצים האקדמיים, לאבו־כף יש לא מעט תובנות בנושא. אבל לפני כן חשוב לה להעמיד את הנתונים על דיוקם: "אין מידע בדוק לגבי שיעור התלמידים הבדווים שמגיעים לאקדמיה, אבל בהערכה גסה מדובר על בין שלושה לארבעה אחוזים בלבד מהאוכלוסייה הבוגרת. זה נופל בהרבה משיעור הסטודנטים באוכלוסייה הערבית הכללית, שנמצא באזור ה־15 אחוז, ורחוק מאוד מהנתון באוכלוסייה היהודית, שהוא מעל שלושים אחוזים. בקרב הסטודנטים הבדווים רק שליש לומדים באוניברסיטה, וכל השאר במוסדות שממוקדים בתחום ההוראה. זה אומר שלאוניברסיטה מגיעים רק כאחוז וחצי מהאוכלוסייה הבדווית. לכך צריך להוסיף את שיעורי הנשירה הגבוהים מהלימודים האקדמיים, שעומדים על שלושים אחוזים, ולפעמים גם על חמישים".
המפגש המעמיק הראשון של אבו־כף עם תופעת הנשירה המגזרית היה במהלך עבודת הדוקטורט שלה, שבחנה פגיעוּת לדיכאון ולמצוקה גופנית בקרב סטודנטים מקבוצות תרבותיות שונות. היא ביקשה לבדוק האם לסטודנטים הבדווים יש מאפייני אישיות שגורמים להם להיות פגיעים יותר בהשוואה לעמיתיהם היהודים, והאם המשאבים העומדים לרשותם מביאים אותם למצוקה רגשית וגופנית שונה. המחקר ליווה קבוצות סטודנטים מכניסתם לאקדמיה – וכעבור שנה גילתה אבו־כף שהיא בבעיה: "היינו צריכים לאסוף סטודנטים חדשים, כי אלו שהשתתפו במחקר פרשו מהלימודים מסיבות כלכליות ותרבותיות. אחוזי הנשירה היו גבוהים במיוחד אצל הבנים: גילינו שבנות יכולות לסבול קושי אקדמי אבל להישאר במערכת ולסחוב שלוש־ארבע שנים ויותר. בנים, לעומת זאת, אם יש להם מצוקה - הם מיד פורשים. המסקנה הייתה שצריך לעזור לבנים בהתמודדות כבר באמצע השנה הראשונה".
אבו־כף, כאמור, לא ביקשה לחקור את שיעור הנשירה אלא את הפגיעות, וגם הממצאים בתחום הזה היו קשים. המחקר שלה העלה בין השאר שסטודנטיות בדוויות פגיעות לדיכאון ב־60 אחוזים יותר מהיהודיות. "המדד הממוצע של דיווחים על דיכאון בקרב הסטודנטים הבדווים היה גבוה מאוד בהשוואה ליהודים, וכך גם התלונות שלהם על מצוקה גופנית ומיחושים שונים. אמנם השאלון שהשתמשתי בו לא בחן דיכאון קליני אלא מצוקה דיכאונית, שיכולה להתאפיין גם בסימפטומים ששכיחים בקרב הרבה שכבות באוכלוסייה, אבל הממצאים חצו את החתך של סתם דכדוך למשהו יותר רציני. מחצית מהסטודנטים נמצאו במצוקה רגשית שהקשתה עליהם לתפקד, ורבים נזקקו לעזרה נפשית. הציונים שלהם במדד המצוקה היו מדאיגים מאוד. בספרות המחקר ציונים כאלו ידועים כפוגעים בתפקוד ובהצלחה האקדמית".
מה מייצר את המצוקה הנפשית בקרב הסטודנטים הבדווים?
"יש כמה גורמים. החברה הבדווית היא קולקטיביסטית מאוד, עם יחסים חברתיים מודגשים. ציפינו שלסטודנטים מהמגזר תהיה תמיכה חברתית גדולה יותר מאשר לסטודנטים יהודים, ומצאנו שבדיוק ההפך: הם דיווחו על תמיכה חברתית נמוכה. בדיעבד, כשחשבתי על הסביבה החברתית שלי, זה נשמע לי הגיוני מאוד. קולקטיביזם לא שווה בהכרח לתמיכה חברתית גבוהה. קבוצה יכולה להיות עסוקה מאוד ביצירת שלום והרמוניה בתוכה, ועדיין החברים בה לא יחשפו את הקשיים האישיים ואת מה שהם מרגישים.
"ההסבר שלנו לממצאים הקשים היה שהרוב המכריע של הסטודנטים הם דור ראשון להשכלה גבוהה, וגם אם הם פונים לבני המשפחה - אין למשפחה מספיק מידע ומשאבים שיכולים לעזור להם להתמודד עם לחצים אקדמיים. סטודנטיות תהו, 'למה שאספר לאמא שלי על הקשיים? הרי יש לה מספיק דאגות יומיומיות, מטלות ואתגרים, ואני גם יודעת שהיא לא יכולה לעזור לי'. המבוגרים לא יודעים מה היא אוניברסיטה ומה הוא קורס. הם מתייחסים ללימודים האקדמיים כמו ללימודי תיכון".
חוויותיה האישיות של אבו־כף (39) במסלול האקדמי היו בין הגורמים שהביאו אותה לחקור את קשיי הסטודנטים הבדווים. "בשנתיים הראשונות שלי באוניברסיטה הרגשתי שונה ולא שייכת למה שקורה סביבי", היא מספרת. "חוויתי ירידה בדימוי העצמי: בתיכון הייתי תלמידה מצטיינת בכל משימה, וכשהגעתי לאקדמיה ראיתי שהשקעה מרובה מצדי מובילה להישגים בינוניים ומעלה בלבד".
בכפר הולדתה אום־בטין, רוב התושבים משתייכים לשבט אבו־כף. היא למדה בבית הספר היסודי בכפר, ולאחר מכן הייתה בין התלמידים הראשונים שיצאו מאום־בטין לתיכון ביישוב הבדווי תל־שבע. את בחינות הבגרות שלה, במגמה מדעית־ריאלית, היא סיימה בציונים גבוהים. את האמביציה להשקיע בלימודים היא זוקפת בעיקר לזכות הוריה. "אבא שלי לא יודע קרוא וכתוב, ולעומת זאת לאמא שלי, כבוגרת תיכון, הייתה השכלה מתקדמת באופן יחסי לסביבה. היא עזרה לנו עד שלב מאוחר בבית הספר היסודי. בתיכון היא כבר לא הייתה יכולה לעזור, אבל גם היא וגם אבא עודדו כל הזמן. הם תמיד אמרו לי ולארבעת האחים שלי שהשכלה היא נשק לחיים, ושבלעדיה החיים קשים הרבה יותר. האמירה הזאת שלהם נבעה מקשיי היומיום שהם חוו. אבא שלי היה מהיחידים בכפר שעבדו, והוא החשיב את עצמו כבר־מזל מפני שיש לו פרנסה קבועה. הם לא ידעו מה היא השכלה אקדמית, אבל המשפט החוזר שלהם היה: חייבים לצאת לחיים עם השכלה גבוהה".
בתום לימודי התיכון היא התחתנה עם קרוב משפחתה, ג'אזי, וכשהחלה את לימודיה האקדמיים הייתה רק בת 19, אבל כבר נשואה ואם לתינוקת בת חודש וחצי. מצב כזה עלול להערים קשיים נוספים בתקופת הלימודים, על פניו, אבל הוא דווקא העניק לה כוח. "זה עזר לי לשים את האקדמיה בפרופורציה נכונה. מי שמגיעה מהמגזר שלי לפני הקמת משפחה, כל הצלחה וכל כישלון הם דרמטיים בעבורה. הצרות והדאגות של אמא טרייה רק נתנו לי איזון. כשקיבלתי ציונים לא גבוהים, אמרתי לעצמי: זה בסדר, יש לי משפחה וילדה בריאה. זה עזר לי להיות עם רגליים על הקרקע ולהבין שאמנם קשה לי, אבל אני במציאות מאתגרת".
בהתמודדות עם הקשיים האקדמיים סייע לה בעלה האדריכל, שהגיע כמה שנים לפניה לעולם ההשכלה הגבוהה. "זכיתי לליווי צמוד שלו. כמי שלמד תואר ראשון בפיזיקה, גם הוא נכנס לתחומים אקדמיים שאינם שגרתיים לסטודנטים מהמגזר הבדווי. ההתמודדות שלו העניקה לו משאבים, כוח וידע, והוא נתן לי תמיכה חברתית ואינפורמטיבית, וייעץ לי בסוגיות אקדמיות. התמיכה שלו נמשכה לאורך כל הדרך, גם בשלב הפוסט־דוקטורט שלי בבוסטון. במידה רבה אפשר לומר שהוא היה המנטור שלי".
בתמיכתו של ג'אזי היא נרשמה לתואר ראשון במדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן־גוריון, ושם פנתה למסלול הפסיכולוגיה. "כשישבתי עם בעלי והתלבטנו מה המקצוע שיהיה בו צורך בתקופה הקרובה, הוא הצביע על הכישורים הבינאישיים המפותחים שלי. גם כילדה וגם כמתבגרת תמיד נתפסתי כמי שמבינה היטב את האנשים שסביבה. היום אני רואה את זה אצל אחת הבנות שלי, שהתקבלה לאוניברסיטה ללימודי פסיכולוגיה. כדי להתאים לתחום הזה צריך להיות אדם שרגיש לאנשים, אחד שמזהה קושי ויכול להירתם לעזרה".
בין 300 הסטודנטים למדעי ההתנהגות באוניברסיטה, אבו־כף הייתה הבדווית היחידה. בסביבה שבאה ממנה לא הכירו פסיכולוגים. "כשאמרתי שאני לומדת פסיכולוגיה, היו שואלים אותי מה אני עושה בפועל. היום כשהבת שלי אומרת שהיא לומדת פסיכולוגיה, הם אומרים 'אה, כמו אמא שלך'. עדיין לא יודעים מה בדיוק עושים בתחום הזה".
בניגוד לפסיכולוגיה, לימודי רפואה דווקא נפוצים יחסית בחברה הבדווית, ולא מעט מבני המגזר השתלבו בשנים האחרונות כרופאים בבית החולים סורוקה. "תלמידים מצטיינים ייטו ללכת לרפואה כי היא מקצוע מוחשי יותר מפסיכולוגיה", מסבירה אבו־כף. "במגזר גם נתקלים יותר ברופאים, וסיבה נוספת היא קיומן של תוכניות ספציפיות שמכשירות צעירים בדווים ללימודי רפואה. צריך לזכור גם שחלק מהסטודנטים לרפואה לומדים בחו"ל, והמשפחות מוכנות לממן את זה בגלל היוקרה של המקצוע".
הציונים הגבוהים שהשיגה בלימודי התואר הראשון אפשרו לאבו־כף להיות בין הסטודנטים היחידים בחוג שלה שהתקבלו לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. במהלך הלימודים היא החלה לעבוד כמתרגלת ועוזרת הוראה, וגם התנסתה בפרקטיקום של שנתיים במרפאות הפסיכיאטריות בבית החולים סורוקה. "הייתי שם דוברת ערבית יחידה, מה שיצר עומס עבודה גדול. בגלל השפה וההיכרות עם החברה הבדווית הפכתי שם למשאב חשוב, אבל זה שם אותי בעמדת תפקוד של כיבוי שרפות בלי שתהיה לי יכולת למידה. זו אחת הסיבות לכך שבחרתי להתמקד במחקר, שאני רואה בו שליחות, ולא בטיפול. סיבה נוספת היא שתחום הטיפול תובעני מאוד, ואני לא אחת שלוקחת על עצמה יותר מדי דברים".
מהתואר השני המשיכה אבו־כף לדוקטורט, במחקר שעסק כאמור בפגיעות לדיכאון ולמצוקה גופנית בקרב סטודנטים. בעקבות ממצאי מחקרה היא הקימה באוניברסיטה תוכנית התערבות לליווי הסטודנטים הבדווים. "היעדים המרכזיים של התוכנית היו לספק להם תמיכה חברתית ואינפורמטיבית, לתת הדרכה, הכוונה והפניה, וגם לאפשר להם לשתף בבעיות. היה לי חשוב שהתוכנית תהיה קבוצתית - גם כדי לחסוך במשאבים, אבל גם כדי שתהיה לסטודנטים הזדמנות לשמוע מה חווים חבריהם שנמצאים באותם שלבים".
שתי בנותיה הגדולות לומדות כיום באוניברסיטה - האחת היא כאמור סטודנטית לפסיכולוגיה, והאחרת לומדת מדעי המחשב. שתיהן השתתפו בפרויקט "ניצני מדבר", תוכנית קדם־אקדמית שנועדה להנגיש את ההשכלה הגבוהה לסטודנטים מהמגזר הבדווי.
בשנת 2012 נסעה אבו־כף עם משפחתה לבוסטון, ללימודי פוסט־דוקטורט באוניברסיטת הרווארד. מאז שחזרה היא משלבת הוראה אקדמית עם ייעוץ למערך השירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה ולמרפאות פסיכיאטריות. "יש עוד הרבה מה לשפר במערך התמיכה, בתרגום של השירותים הקיימים ובהנגשה שלהם לסטודנטים הבדווים. יש עדיין קשיי תקשורת, בעיקר אצל סטודנטים חדשים. צעירים בדווים נוטים להשתמש באסטרטגיות של הימנעות: כשהם פוגשים בעיה הם מרחיקים את עצמם ממנה, ולא נוקטים בהתמודדות אקטיבית. אם למשל יש להם בעיה ברישום לקורס, הם לא יחפשו אינפורמציה באופן פעיל או יפנו לעזרה; הם יכולים לחכות, להאמין שזה יסתדר לבד או להשלות את עצמם שמישהו יפנה אליהם. לפעמים זה ילווה גם בהלקאה עצמית. אני מסבירה להם שההימנעות עשויה להיות יעילה בהקשר תרבותי מסוים, אבל לא יעילה בהקשר תרבותי אחר שמעודד יזמות, אחריות אישית ועצמאות. המטרה היא להעשיר את הרפרטואר ההתנהגותי שלהם באסטרטגיות שיותר מתאימות לעולם האקדמי".
4,000 תושבים מתגוררים בכפר אום־בטין, המשתייך למועצה האזורית אל־קסום. "דברים לא זזים במועצה הזאת", אומרת אבו־כף. "בעבר היינו שייכים למועצת אבו־בסמה, שלפחות טיפלה קצת בתכנון. עכשיו כל תחום התכנון עבר מהמועצה אל מנהלת הרשות לפיתוח והתיישבות של המגזר. התוצאה היא שכל התכנונים נתקעו, ואין אישורי בנייה.
"אני גרה בבית ישן ורעוע שהיה של המושל הצבאי. כשחזרתי מהפוסט־דוקטורט בחו"ל, התחלנו במשא מתן לקבלת אישור שיפוץ, וזה נתקע. אז הבית שלי אמנם לא בסכנת הריסה, ויש עוד הרבה בתים שהוכרו, אבל לרבים אחרים אין רישיון. בשנתיים האחרונות הריסות הבתים חזרו להיות אינטנסיביות כמו בכפר לא־מוכר. כמעט בכל שבוע נכנסים כוחות אדירים של משטרה להרוס בתים חדשים".
אם היה מגיע לכאן עכשיו השר אורי אריאל, שאחראי על הרשות לפיתוח והתיישבות הבדווים בנגב, מה היית אומרת לו? מה הכי חשוב למגזר?
"אם ללכת לפי תיאוריית הצרכים של הפסיכולוג אברהם מאסלו - אנשים צריכים קודם כול להרגיש ביטחון בביתם. כשאני מציצה מהחלון אני רואה שיירה ענקית של מכוניות משטרה שבאות להרוס בית ועוצרות את כל התנועה. אני רוצה שהילדים שלי יראו את המשטרה כשומרת על הביטחון של האזרחים, ולא כגוף לבוש שחור ומצויד בנשק שעוצר את שגרת החיים. הדבר הראשון שצריך הוא הכרה בסיסית בכך שהחברה הבדווית פשוט שואפת לחיים טובים. אנשים רוצים לחיות בבתים טובים, עם חיבור לחשמל, רוצים את כל הכיף של החיים המודרניים ואת סיפוק הצרכים הבסיסיים שלהם.
"הרבה פעמים תוהים אם החברה הבדווית בכלל רוצה להישאר אקזוטית ולהמשיך לגור באוהלים. אני אומרת שהחברה שלנו עוברת שינויים מהירים, ורוצה את הקִדמה. האוכלוסייה הזאת היא משאב אדיר. הצעירים משתוקקים להשתלב בתעסוקה, רוצים להיות עצמאיים כלכלית, להיות חלק מהחברה בישראל. זה מה שמעסיק אותם. לכן צריך לדאוג לתחבורה ציבורית, להשקיע בתשתיות, להביא מפעלים ומקורות תעסוקה. אחת הסכנות הגדולות ביותר היא שלצעירים אין מפלט מהעוני והם לכודים. הערוצים ליציאה מהעוני הם השכלה ותעסוקה, ואלו אמורים להיות היעדים להשקעה. צריך להתחיל בחינוך כי הוא כלי להשתלבות. ככל שהמערכת החינוכית תשתפר, זה יקרין על כלל החברה הבדווית".
אבו־כף מודעת לכך שרבים מהישראלים תופסים את החברה הבדווית כאיום ביטחוני וכמקור לאירועים פליליים. "האיום הוא רק מהאוכלוסייה המתוסכלת, וזה מדאיג אותי כאזרחית וכבת החברה הזאת", היא אומרת. "זה איום פנימי יותר מאשר חיצוני. כשבני נוער מסתובבים ואין להם מה לעשות, הם מדאיגים קודם כול אותי. מדאיג אותי מה הם מרגישים, מה קורה איתם, מה הם עושים לשכנים, מה הם עושים למבנים הציבוריים, ומה הם יעשו לבנות הזוג שלהם. לעומת זאת, כשיש צעירים שרואים עתיד טוב לפניהם, הם טובים בחוץ וטובים בפנים באותה מידה".
את מדברת על איום כלפי פנים, אבל לפני כמה שבועות חווינו גם איום אחר, כשתושב בדווי מחורה ביצע פיגוע בתחנה המרכזית בבאר־שבע.
"כשזה קרה, ברגע הראשון לא האמנתי. התגובה הראשונית שלי הייתה שיש פה איזה עיוות, או שזו רק רכילות. עכשיו אני אומרת שאי אפשר לשפוט את החברה הבדווית לפי מקרה של צעיר יחיד מאוכלוסייה של אלפים רבים. אני חושבת שההכללה הזו מדוגמה אחת, שאין לה אחות, היא עוול והטיה קיצונית. אסור לתת לזה משקל יותר ממה שזה".
הבעיה היא שהתנועה האסלאמית חודרת למגזר, ויש השפעה על הצעירים לכיוונים לאומניים.
"נכון שיש התחזקות של אלמנטים דתיים. התנועה הדתית מחזירה היום לתקופת הנביא מבחינת לבוש וטקסים, אבל אני לא חושבת שזה בהכרח מצביע על התחזקות של לאומיות. אני דווקא רואה שזה במנותק מלאומיות, ואפשר לשמוע את זה במסגדים. לא תשמע בדרום דרשות שקושרות בין דת ללאום. מעבר לכך, הרבה צעירים רואים בדת סולם סטטוס. כמו שתלמידים טובים הולכים להשכלה גבוהה בשביל מוביליות חברתית וסטטוס חברתי, כך היום צעירים הולכים גם לדת, כי אפשר להתקדם בה – להיות אימאם, מדריך דתי או שייח'. לכל המושגים האלה יש משמעות כסטטוס חברתי. לצערי, לוקחים את חיי החברה מהדת. היום מתמקדים בטקסים ומאבדים את המשמעות החברתית".
אבו־כף עצמה עוטה לבוש ערבי מסורתי ומכסה את ראשה בחיג'אב. כשאני מתעניין ברמה הדתית של משפחתה, היא אומרת שבאסלאם אי אפשר להיות חילונים לגמרי, ומגדירה את משפחתה כדתית־לייט. "בעלי לא מתפלל בכלל, אני כן מתפללת, והילדים במקום כלשהו באמצע. הרמדאן הוא חודש דתי־חברתי, והילדים בוחרים באיזה שלב הם חזקים מספיק כדי לצום. הדת חשובה לי, אבל היא לא מאתגרת את האישיות שלי ואת היכולות שלי. אני בוחרת ומעבירה לילדים דברים שחשובים לי במסגרת המשפחה והקהילה, ועוזבת את מה שלא תורם לי, או שמשעבד אותי לדברים שאני פחות מאמינה בהם".
בקרב צעירי המגזר הבדווי נרשמת גם ירידה בשיעור המתגייסים לצה"ל בשנים האחרונות. לדברי אבו־כף מספרם המוחלט של המתגייסים לא השתנה, אך החברה הבדווית גדלה. "שיעור הגיוס תמיד היה נמוך", היא מוסיפה. "במשפחה שלי מתגייסים רק בודדים, וזה תמיד היה כך. במשפחות שבהן הגברים נהגו להתגייס אנחנו רואים גם היום שהבנים מתגייסים. יש העברה דורית בנושא הזה, אבל מצד שני יש גם קושי, בגלל תנאי המחיה הקשים של החברה הבדווית. אם פעם היה קשר בין מילוי חובות לקבלת זכויות, היום ברור להרבה צעירים בדווים שהדברים לא תלויים זה בזה. אתה יכול להיות חייל בצה"ל, לחזור מהבסיס ולראות את הבית שלך הרוס. השירות בצה"ל לא נותן לך היום זכויות והנחות יותר מכל בדווי אחר, וההבנה הזאת עושה משהו לצעירים. הם אומרים לעצמם - מה ארוויח מהשירות? המציאות הקשה ששוללת מהם זכויות ולא נותנת הכרה ותנאים מאתגרת את תחושת השייכות שלהם".
גורם נוסף להתגברות הניכור הוא האפשרות ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה ביו"ש ובירדן. שם, בניגוד למוסדות בארץ, הם לא נאלצים להתמודד עם מחסום השפה. "עדיין יש יתרון מספרי למערכת האקדמית בישראל, אבל בשלוש השנים האחרונות הוא במגמת ירידה", אומרת אבו־כף. "שיעור הלומדים בגדה ובירדן עומד להשתוות לשיעור הלומדים בארץ, וייתכן שהוא אפילו יעבור אותו. אין ספק שמקום הלימודים משפיע על השייכות. סטודנטים שלומדים בעברית, במוסדות הישראליים, מתקרבים לחברה הישראלית. כחוקרת יחסי תרבות אני יודעת שאם אתה נפגש עם תרבות אחרת, אתה מושפע ממנה. אם אנחנו רוצים השתלבות טובה יותר של הערבים בחברה הישראלית, צריך לאפשר להם כניסה רחבה יותר להשכלה הגבוהה".
ואיך עושים את זה?
"היום הדו"חות מצביעים על פער של כמאה נקודות בממוצע בין סטודנט ערבי ליהודי בבחינה הפסיכומטרית. לדעתי הקריטריונים לקבלה צריכים להיות שונים, כדי לאפשר הזדמנויות שוות לסטודנטים שמלכתחילה מגיעים מבתי ספר פחות טובים, ועם ציון נמוך יותר בפסיכומטרי. אם הסטודנט המצטיין בחברה הבדווית מקבל קרוב ל־600 והמצטיין בחברה היהודית מתקרב ל־700, חייבים לקחת את זה בחשבון בקריטריונים לכניסה לאקדמיה. זו לא הטיה, זה לא שינוי רף, אלא משהו שצריך לעשות אם רוצים לקבל את המצטיינים משתי אוכלוסיות שונות.
"לסטודנטים עצמם אני אומרת שהם צריכים לקחת בחשבון את ההסתגלות לשפה. השנה הראשונה של סטודנט ערבי באקדמיה היא שנת הסתגלות; ההמלצה שלי היא שבשנה הראשונה ייקחו מספר מופחת של קורסים, וידאגו לשפר את השפה".
אחד הקורסים שאבו־כף מעבירה בתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים עוסק בחברה הבדווית כחברה בקונפליקט. "אני נותנת רקע כללי על חברות בקונפליקט ומנסה ללמד על החברה הבדווית מבפנים ומבחוץ. כשיש לסטודנטים חומרי רקע ומקורות, אני מבקשת מהם שיעתיקו את הידע הזה לחברה אחרת בקונפליקט שמעניינת אותם בתוך החברה הישראלית, ושימחישו עליה את הדברים. החברה הבדווית היא מצד אחד מיוחדת, אבל מצד שני לא כל כך. אנחנו רואים מה קורה עם חברות מיעוט אחרות בישראל, ולא פעם זה דומה. פעמים רבות כשאני מתחילה לדבר על החברה הבדווית, עוצרות אותי סטודנטיות יהודיות דתיות ואומרות: 'אבל זה ממש דומה למה שאנחנו חוות'. מתברר שאפשר ללמוד ממה שקורה לבדווים גם להקשרים תרבותיים אחרים".
אקו"ם