ראשי » סגנון » מגזין

אדם-רובוט: פיתוח ישראלי מאפשר לנכים ללכת

איירון־מן, גרסת המציאות: פיתוח ישראלי חדשני מאפשר למשותקים ברגליהם לקום ולהתחיל לצעוד, בעזרת שלד רובוטי. משרד הביטחון בארץ עדיין מתמהמה, אבל צבא ארה"ב כבר החליט שזה מה שהוא רוצה בשביל הפצועים שלו

"כשחטפתי את הצרור ראיתי את המחבל מולי, בערך עשרים מטר ממני. ברגע הפגיעה אתה מופתע. אתה חושב שרק אתה רואה אותם והם לא רואים אותך. ואז אתה נופל, ומרגיש כאילו מכניסים לך בזנ"ט לגוף. מרגיש שמשהו נקרע. יש גם תחושת פחד, שהם קרובים. אתה שומע אותם מדברים בערבית, ומפחד שיחטפו אותך לאיזה מקום. הכול רץ בראש".

ראדי כיוף זוכר היטב את הקרב שבו נפצע, ואת הרגע שבו חייו השתנו לנצח. שם בסמטאות הלבנוניות הוא עדיין לא הבין שאיבד את היכולת לעמוד על רגליו – וגם לא העלה על דעתו שדווקא הפציעה שלו תהפוך אותו לחלק מסיפור הצלחה, שמחזיר לנכים רבים את התקווה לשוב וללכת.
 
ב־2 במאי 1988 יצא צה"ל למבצע "חוק וסדר" בדרום לבנון, שבמסגרתו הותקף בסיס חזבאללה בעיירה מיידון. כוחות שריון וצנחנים הקיפו את העיירה וניהלו קרבות קשים. בין הלוחמים במקום היה גם כיוף, אז תושב עוספיא, סמל מחלקה בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים. "בתחילת הלחימה המחבלים זיהו את הכוח שלנו. מהירי שלהם נהרגו מפקד הפלוגה, ציון מזרחי, ושני חיילים נוספים", נזכר כיוף. הפלוגה שלו נכנסה בהמשך לקרב פנים אל פנים בשטח הבנוי, והצוות של כיוף הסתער על מבנה שממנו נורתה אש עזה. במהלך ההסתערות נפגע כיוף מצרור בבטנו, וכשניסה לתפוס מחסה חטף כדור נוסף בגב.

כשהוא פצוע אנושות, כיוף גרר את עצמו אל מחוץ לסמטה שבה התנהל הקרב. בגלל תנאי השטח חילוצו משם היה כמעט בלתי אפשרי. האש הצפופה של חזבאללה לא אפשרה להנחית מסוק במקום, וכוחות מהחטיבה המזרחית של יחידת הקישור ללבנון נכנסו לכפר כדי לסייע בהוצאת הפצועים למנחת מאולתר. לנוכח מצבו הקריטי של כיוף, שסבל מפגיעות פנימיות, פגיעה בגב ורסיסים בראשו, הוחלט לבצע בו ניתוח חירום בשטח. הרופאים שטיפלו בו היו בספק אם יצליח להגיע בחיים לבית החולים רמב"ם. "איבדתי כליה וטחול, ונפגעתי בכבד ובמעיים", הוא מספר את מה שנודע לו מאוחר יותר. "שני רופאים נאבקו על החיים שלי. קיבלתי בשטח עשרים מנות דם, שזה המון. רק אחרי שפינו אותי למסוק, כאילו שחררתי את הגוף".

כשהתעורר בבית החולים, לאחר 19 ימים של חוסר הכרה, אף אחד לא הסביר לו מה קרה. אף אחד גם לא מיהר לספר לו שהוא נותר משותק מהמותניים ומטה.

ברגע שנפגעת, יכולת להעריך את חומרת הפציעה?
"חשבתי בעיקר שאני הולך למות. במצב כזה, כל התמונות של החיים והמשפחה עוברות לך מול העיניים. המחשבה היא בכלל לא על חומרת הפציעה. הרצון הוא לחיות, להחזיק מעמד, להגיע לפינוי ולצאת מהכפר. רציתי גם לשדר לכולם מסביב שאני בסדר, שיטפלו בי".

כשחזרת להכרה, מה הדבר הראשון שהרגשת?
"אני זוכר שקמתי מטושטש. זה קרה תוך כדי שאחת האחיות קילחה אותי. סימנתי לה שהיא מכאיבה לי. ידעתי שנפצעתי ושאנשים נהרגו. באותו שלב סיפרו לי רק שיש לי פגיעות בטן".

בהדרגה הלך והתברר לו מצבו. "בבית החולים יש שלבים: אתה עובר מטיפול נמרץ לשכב באחת המחלקות, אחר כך אתה עובר לשבת על הכיסא, והשלב הבא הוא עמידה. אז ציפיתי לשלב הזה, והוא לא הגיע. גם לא סיפרו לי למה. באחד מביקורי הרופאים, כשהעבירו משמרת, הייתי מטושטש אבל שמעתי אותם מדברים על המצב שלי, ומישהו אמר שאני 'פאראפלג' (משותק בגפיים התחתונות - א"מ). פניתי אחר כך לאחות ושאלתי אותה על מה הם מדברים, והיא ענתה 'עוד מעט נבוא לשוחח איתך'. אחר כך הגיעו האחות, עובדת סוציאלית ורופא מהמחלקה, ואמרו לי: 'תראה, יש לך פגיעה בעמוד השדרה. ניסינו כל מיני דברים, אבל ללא הצלחה. אתה לא תוכל עוד ללכת'".
 
ובכל זאת, הנה כיוף הולך. במרכז "צעדים" בתל־השומר, שבו אנו נפגשים, הוא מדגים את ה־ReWalk, פיתוח של ד"ר עמית גופר. המראה של המכשיר והקולות שהוא מייצר מזכירים את החליפה המשוכללת שעוטה על עצמו גיבור העל "איירון־מן". איש הפלדה כיוף, שהפך לחלק מהחברה המייצרת את ה־ReWalk, מסתובב בתוך המרכז כשהוא עוטה על גופו מכשיר מהדגם החדש והמעוצב, P6, שמאפשר הליכה מהירה יותר ובמשך שעות רבות יותר לעומת הדגם הקודם. אבל קודם כול, המכשיר מאפשר לו הליכה. וזה מרגש. בלעדיו כיוף חייב להיות צמוד לכיסא הגלגלים, לראות את העולם מלמטה; איתו הוא יכול לעמוד זקוף, מה שנמנע ממנו במשך 20 שנה. "המשפט הראשון שאמרה הילדה שלי, כשראתה אותי משתמש במכשיר, היה: 'אבא, אתה גבוה!'. היא מעולם לא ראתה אותי עומד", הוא מספר.

לא רק החלום לקום וללכת מתממש, גם החלום על הבאת הבשורה לכל רחבי העולם נראה כעת קרוב מתמיד: לפני כשבועיים דווח כי הצבא האמריקני החליט לרכוש לחייליו שנפצעו את המערכת שפיתח ד"ר גופר. "זו הרגשה טובה מאוד", מספר כיוף. "המניה עלתה ב־125 אחוז תוך שלושה ימים, ועכשיו גם חברות הביטוח באמריקה אמורות לאשר את המערכות האלו למבוטחים שלהן".

זה כמו זכייה בלוטו, לא?
"זה יותר. זה צעד ענק בשבילנו. זה יגדיל את טווח המכירה שלנו בכל העולם, ירחיב את השוק שלנו, ויגרום לעוד מדינות להזמין את המערכות האלה".

פתחו אצלכם בקבוקי שמפניה?
"האמת שלא. אנחנו עדיין לא מעכלים את גודל הבשורה. אבל עכשיו, כשיתחילו ההזמנות, אני מניח שנעכל". 

כיוף (49), נשוי בשנית ואב לארבעה, גר בדליית אל־כרמל. במסגרת עבודתו הוא מסתובב בעולם ונפגש עם נכים רבים. "כל אדם במצב שלנו לא ממש מתנתק מההליכה; אנחנו חולמים שאנחנו הולכים", הוא אומר. "לכן כשאנשים מבינים שיש מכשיר שיכול לעזור להם לצעוד, לעלות ולרדת במדרגות, העיניים שלהם נדלקות פתאום בתקווה, כאילו החזרת להם את החיים. אני רואה את השמחה שלהם, של המשפחה המורחבת, של הילדים. זה נפלא".
 

וכשכיוף מדבר על החזרת החיים לנכים, הוא יודע על מה הוא מדבר. בתקופה שלאחר פציעתו בקרב, השיתוק שנגזר על רגליו היה בעיניו גרוע ממוות. "לא קיבלתי את זה טוב. בבית החולים ניסו לנחם אותי, אבל זה כבר לא עניין אותי. הייתי אדם שממש נרתע מנכים, היה לי קשה אפילו להתקרב אליהם. זו הייתה סביבה לא מוכרת. היה לי קשה להתמודד עם זה, ומסביבי שמעתי רק אמירות מעצבנות כמו 'בנס אתה חי'".

למה מעצבנות?
"יש לך תחושות קשות כל כך בנפש, ואתה רוצה לחלוק אותן, ואז אומרים לך: 'תגיד תודה שאתה חי', כאילו מה שתקבל זה בסדר. אמרתי לעצמי שאני לא יכול יותר, וחשבתי לשים קץ לחיי".

כיוף לא הסתפק במחשבות אובדניות, ועבר למעשים. "זה קרה פעמיים, ממש בחודש הראשון של האשפוז. התכוונתי לזרוק את עצמי מהקומה השישית. ביקשתי מהאחות להעביר אותי לשבת ליד החלון כדי שיהיה לי אוויר, וכבר פתחתי אותו והתחלתי לצאת, אבל למזלי מישהו שעבד במעבדות ממול התקשר למחלקה, וממש ברגע האחרון תפסו אותי. אחר כך חשבתי לחזור על זה במחלקה אחרת. למדתי את השטח, עשיתי תוכנית. היה לי ברור שאני לא רוצה לחיות יותר, לא רוצה לראות אף אחד מהמשפחה. שוב תפסו אותי. אחרי הפעם השנייה כבר לקחו לי את הכיסא. אמרו לי: אתה לא יורד מהמיטה בלי ליווי".

לאחר כמה חודשי אשפוז וסדרת ניתוחים ארוכה הועבר כיוף למחלקת השיקום. שם, הוא אומר, השתנתה גישתו לחייו החדשים. "בשיקום ראיתי מישהו משותק מהצוואר ומטה, ושמתי לב שהוא אפילו לא יכול לגרש זבוב מהאף. אמרתי לעצמי, 'על מה אתה בוכה בכלל?'. פגשתי גם הרבה אנשים במצבי, וכל זה הכניס אותי לפרופורציה".

ההבנה הסופית שעליו לצאת לדרך חדשה ולהשתקם הגיעה בפעם הראשונה שיצא לבית הוריו. "קמתי בלילה כדי ללכת לשירותים. לא רציתי להעיר את ההורים, אז נכנסתי לשם איכשהו ונתקלתי בכל מיני דברים. ראיתי שאי אפשר ככה, ואמרתי לעצמי: 'אם אתה לא לוקח את עצמך בידיים – פה סיימת את החיים שלך'. זאת הייתה נקודת המפנה".

לאחר תקופת השיקום החלו במשרד הביטחון לדבר איתו על סיוע בלימודים אקדמיים. כיוף, שלפני הפציעה חשב ללמוד רפואת שיניים, החליט לשנות כיוון. הוא עבר מכינה מזורזת של חצי שנה באוניברסיטה לצורך השלמת תעודת הבגרות, ופנה ללמוד מחשבים ומתמטיקה לתואר ראשון במכללת ספיר שבשדרות.

במשך השנים הוא המשיך לעבור טיפולים בתל־השומר, וכך פגש את ד"ר עמית גופר, מדען ויזם היי־טק מצליח שבשנת 1997 הפך למשותק בכל ארבע גפיו בעקבות תאונת טרקטורון. אחר כך הובילה ההיכרות ביניהם לשיתוף פעולה שעשוי לשנות את חייהם של אנשים רבים. "לפני כשבע שנים עמית ביקש ממני לבוא ולנסות מכשיר חדש שהוא מפתח, משהו שיעזור לנכים לעמוד על הרגליים. בשבילי הרעיון נשמע מאוד מרגש. עמית אמר שהוא כבר בנה את השלד, ועכשיו הוא רוצה לפתח שיטת הליכה. היות שאני גם נכה וגם מבין במחשבים ויודע על מה הוא מדבר, החיבור בינינו מאוד התאים. ככה הפכתי לנסיין ואיש פיתוח בחברה שלו, שנקראה אז ארגו".
   
הרעיון הראשוני מאחורי מכשיר ה־ReWalk שפיתח גופר היה ליצור מערכת שמזהה באמצעות חיישנים את תנועת הנטייה קדימה של הגוף; כאשר האדם שולח לפנים את היד האוחזת בקב, משלימה המערכת את הפעולה ומניעה קדימה גם את רגלו. המתקן בנוי משלד חיצוני ממונע שנצמד לגוף בעזרת רצועות, וממחשב קטן שלומד את תנועות הגוף ומשגר למכשיר פקודות בהתאם. משותקי גפיים תחתונות אמנם מסוגלים להתנייד גם בכיסא גלגלים, אך המתקן הזה מאפשר להם לראות את העולם שוב בגובה העיניים, להגיע לחפצים שמונחים על מדף גבוה, להזדקק להרבה פחות עזרה, ובאופן כללי להפוך לפעילים יותר פיזית ביומיום. ההליכה הזקופה גם מסייעת להם במניעת דלקות בדרכי השתן, פצעי לחץ, הפרעות קרדיולוגיות והפרעות נשימה.

את הכסף הראשוני לפיתוח ההמצאה שלו הוציא גופר מכיסו, אך עד מהרה זכה למימון מ"קרן תנופה" של המדען הראשי. בהמשך נכנס ל"חממה" של הטכניון, שבה קיבל תמיכה ומימון נוספים. לאחר שהאבטיפוס הראשון היה מוכן, זכתה החברה להשקעות מקרנות חיצוניות. ב־2011 התחילו לשווק את המכשיר באירופה, בעיקר במרכזי שיקום. בקיץ 2014 התקבל אישור ל־ReWalk מהאף־די־איי, מנהל המזון והתרופות האמריקני, ואז החלו המכירות גם לאנשים פרטיים. צחוק הגורל הוא שד"ר גופר עצמו אינו יכול להשתמש בהמצאתו פורצת הדרך, היות שהוא משותק חלקית גם בידיו. אך אל דאגה: החברה שלו עובדת כבר על מכשיר חדש, שיתאים גם לנכים כמוהו.

משרד החוץ כבר זיהה את הפוטנציאל ההסברתי של ה־ReWalk, ובמהלך פגישתנו כיוף מתייצב מול המצלמות ומציג את הפיתוח הישראלי בגרסה השישית שלו: הסוללה והמחשב הם כבר חלק מהשלד, ואינם נישאים על הגב כפי שהיה בדגם הקודם.

בתחילת 2013 צלח כיוף מסלול של עשרה קילומטרים במרתון תל־אביב, כשהוא עוטה עליו את ה־ReWalk. "ראיתי בזה אתגר אישי", הוא אומר. "כשדיברתי עם הרופאים הם אמרו לי שזה לא נורמלי: אדם שלא הלך עשרים שנה, העצמות שלו הן כמו של זקן בן שמונים, והגוף עובד הרבה פחות טוב. אבל זו הייתה המטרה שלי, והתאמנתי בשביל זה. רציתי להראות שאני הולך, ולעורר מודעות לאפשרויות שהמכשיר מעניק לנכים".
 

כדי להתאמן לקראת המשימה המפרכת, כיוף הלך בכל יום במשך יותר משעתיים. "באימונים לא הגעתי לעשרה קילומטרים, אלא לשבעה לכל היותר. במרתון עצמו הלכתי במשך ארבע שעות רצוף, לאורך מסלול מיוחד, כשמלווים אותי אנשים מבית החולים שיבא ומהחברה. אגב, המרתון הזה כמעט התבטל בגלל מזג האוויר, שהיה חם מאוד, אבל בסוף לשמחתי הוא התקיים".

אתה מתכנן לעשות מרתון שלם?
"בנובמבר 2016 אני מתכוון להשתתף במרתון ניו־יורק, במסלול מיוחד של 21 קילומטר, יחד עם נכים אמריקנים. אני רוצה לסיים את המסלול באותו יום, ולא למשוך את זה יומיים".

כשלרשותו האפשרות החלומית לעמוד על הרגליים, אני שואל את כיוף מדוע בעצם אינו מסתובב עם המכשיר כל הזמן. "כיסא הגלגלים מהיר יותר לצרכים היומיומיים", הוא אומר, "אבל כשאני רוצה למשל לטייל עם הילדים בקניון או לעשות דברים במסגרת משפחתית, אני משתמש ב־ReWalk. לפני פחות מחודש מישהו מהשיקום שהתאמן פה בתל־השומר ביקש ללכת עם המכשיר לחופה שלו, וככה הוא באמת התחתן. זה היה מרגש מאוד".

לפני שנתיים הפכה ReWalk Robotics לחברה ציבורית שנסחרת בבורסה, ולדברי כיוף השווי שלה כיום נאמד בכ־300 מיליון דולר. ההמצאה הישראלית, הוא אומר, מעוררת עניין בכל רחבי העולם. "קונים את המכשיר הזה באירופה ובארה"ב. לפני שנתיים החלטנו להיכנס לשווקים באסיה, וכבר הגענו ליפן, לסין ולהודו. לאחרונה התחלנו גם באוסטרליה. לא מעט בתי חולים רוצים להכניס אותו לשימוש, והמטרה שלנו היא להגיע לכל מקום".

גם למדינות ערב?
"שם יש בעיה, כי הם לא רוצים מותג ישראלי. ובכל זאת הם קונים את המכשיר, דרך אירופה או דרך הודו. כבר הוזמנתי פעם לתערוכה טכנולוגית בדובאי, אבל בסוף זה לא יצא לפועל מכל מיני סיבות. המכשיר פותח כדי לעזור לאנשים, לאנושות, ואנחנו רוצים שהוא יהיה נגיש לכולם".

מתחרים?
"יש חברות שפיתחו מכשירים דומים, אבל הן התחילו אחרינו. היתרון שלנו הוא שכבר קיבלנו אישור של האף־די־איי" (מנהל המזון והתרופות האמריקני).

סיפור פציעתו והשתקמותו של כיוף זכה להדים בתקשורת העולמית. בעקבות זאת הוא הוזמן לביקור במרכזי שיקום לנכים בניו־יורק ובבוסטון, ובמסעו שם נפגש עם סנטורים ועם מושלי מדינות שונות. גם הנשיא ברק אובמה שמע על סיפורו וביקש לפגוש אותו. במארס 2013 התקיימה הפגישה הזו, כשאובמה ביקר בארץ והתארח בתערוכה הטכנולוגית במוזיאון ישראל. כיוף וחיילת נכה מצבא ארה"ב הציגו שם בפניו את נפלאות המכשיר הישראלי. "אובמה התעניין בו גם בשביל הצבא האמריקני, וגם בגלל עניין פרטי: חמיו משותק, והוא חשב שאולי המכשיר יוכל לעזור לו".
 
והוא עזר לו?
"לא. לרוע המזל, במקרה שלו השיתוק נובע מאירוע מוחי, ויש לו בעיה של שיווי משקל. הסברנו לנשיא שבשלב הזה המכשיר לא יתאים לו".

לפגישה שלהם עם אובמה הוקצבו בלוח הזמנים שתי דקות, אך לבסוף היא נמשכה שמונה דקות, "ואובמה רצה עוד. פתאום אתה רואה איך הדימוי שלו כנשיא מתנפץ, והוא מדבר איתך כמו בן־אדם רגיל. הייתה פגישה מרגשת מאוד, והוא העניק לי את 'מטבע הנשיא', שהוא מעין צל"ש. אני החייל הלא־אמריקני היחיד בעולם שקיבל את המטבע הזה, ואובמה נתן לי אותו במעמד שבו השתתפה גם חיילת אמריקנית, כדי להראות את החיבור בינינו ובינם".

כשאני שואל את כיוף על חלומות לעתיד, הוא נשמע החלטי. "הדבר הראשון שאני רוצה הוא שחיילים במדינה שלי שנפצעו והפכו לנכים יוכלו להשתמש במכשיר. אני רואה אותו כבר בהודו, באירופה, בארה"ב, ואין סיבה שמשרד הביטחון לא יכניס אותו לשימוש. זה מצחיק: ידוע לנו על אדם מלוב שהגיע לשיקום בשווייץ, קיבל את המכשיר ומשתמש בו באופן יומיומי - אבל אצלנו החיילים לא יכולים לעשות את זה".
 

 
הבעיה היא תקציבית?
"לא. בארץ יש 350 נכי צה"ל שזה יכול לעזור להם, והעלויות לא כל כך גבוהות - 70 אלף דולר למכשיר. זה רק עניין של פרוצדורה. המכשיר צריך להיות מוצר על המדף, ובמשרד הביטחון צריכים לאשר אותו ולהכניס אותו לתקציב. בלי מק"ט במחשב אי אפשר לעשות את זה. יש במשרד הביטחון מכשירים שנכים יכולים להתאמן עליהם, אבל לא לרכוש אותם".

עד כמה זה רחוק מאישור?
"אי אפשר לדעת. משרד הביטחון הוא גוף שאישור ממנו יכול להגיע בעוד חודש, וגם בעוד שנה".

אתה חושב שהמכשיר הזה יתפוס את מקומו של כיסא הגלגלים?
"אני לא יודע מה יקרה איתו, אני יודע מה הייתי רוצה שיקרה: שיגיע לכל העולם, שיהיה קטן יותר כך שאפשר יהיה להכניס אותו מתחת לבגדים, וגם שיהיה ידידותי ונייד יותר".

מה עם הקביים? תמיד יצטרכו אותם כחלק מהשימוש בפיתוח שלכם?
"קשה לי לראות איך יהיה אפשר בלעדיהם, אם כי ייתכן שימצאו איזה פתרון בעתיד. אי אפשר לדעת".

סיפורו של ראדי כיוף הוא רק אחד מעשרות סיפורים שאוגדו לתוך ספר אלבומי מושקע שכותרתו "דרוזי – לוחם, אמיץ, ישראלי גאה" (בעריכת דני דור ואילן כפיר, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן). הספר מגולל את סיפורה של העדה, שקשרה את גורלה בגורל מדינת ישראל. הוא פותח בטווייתה של ברית הדמים, עובר בדרכים שחיזקו אותה, ומסיים בסיפוריהם האישיים של לוחמים דרוזים שהקריבו את חייהם למען המדינה.

"הספר הזה גילה לי כל מיני סיפורים שלא הכרתי", מודה כיוף. "העדה שלנו מחוברת למדינה עוד לפני הקמתה, וחשוב מאוד שהציבור יידע שיש דוברי ערבית נאמנים למדינת ישראל. יש אצלנו אנשים שתרמו, ותרמו הרבה. חשוב לי מאוד שתהיה מודעות לתרומה הזו של הדרוזים. בפן האישי, אני לא מצפה שהחברה תעריך אותי. אני נתתי את החלק שלי, אני אפילו לא אומר שתרמתי. מי שתרם זה מי שנהרג ולא חזר למשפחה שלו. אני נפצעתי וממשיך בחיי".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg