ראשי » סגנון » מגזין

דבש בלי עוקץ: ממצא חסר תקדים בעמק בית שאן

מדוע התגוררו בעיר ישראלית עתיקה, לצד 2,500 התושבים, גם יותר ממיליון דבורים? מי היה מסוגל לאכול כל כך הרבה דבש, וכיצד הצליחו הדבורים לשרוד? תערוכה חדשה מציגה ממצאים מפתיעים ותעלומה גדולה: שורות של כוורות שלא היו כמותן בעולם העתיק

סוף הקיץ סימן את דמדומי עוד עונת חפירה בגדול התלים בעמק בית־שאן. אחרי תשע עונות הצטיידו המתנדבים מבית ומחו"ל בעוד מנת אורך נשימה השמור לארכיאולוגים, ועמלו על חשיפת ריבועי חפירה אחרונים בתל־רחוב.

עוד כותרות ב-nrg:
- מחיר הסלפי: תיירים הרגו דולפין-תינוק
- אחרי הביקורת: אגד פרסמה מודעה חדשה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בשנים האחרונות ראו את העיר הכנענית קורמת לה עור וגידים לנגד עיניהם: מבנים בעלי ארכיטקטורה ייחודית צצו ממעבה האדמה, רחובות ורחבות פנימיות הדגימו תכנון עירוני מוקפד, והמון כלי קרמיקה ופולחן לימדו על עיר גדולה ומשגשגת שהתקיימה בימי ראשית המלוכה בישראל.
 
זמן קצר לפני אריזת הפקלאות הבחין מנהל החפירה, פרופ' עמיחי מזר, במראה לא שגרתי שמגיח בינות למבנים, ממש בלב מתחם בתי המגורים: פדחת ראשו של גליל גדול וחלול. אורך החפץ שנחשף היה 80 ס"מ וקוטרו 40, והוא עשוי בוץ לא צרוף.

סקרנותם של חברי המשלחת התעוררה. הם המשיכו במלאכת ההברשה, וראו כיצד לצדו של הגליל מתגלה אחד נוסף, בקוטר ובאורך דומים. את הגליל השני סתמה דופן מבוץ, ובאמצעה חור. משמאלו החל להיחשף גליל נוסף, שנראה שכוח הרסני גרם לו לקרוס לתוך עצמו.

"אני מסתכל על שלושת הגלילים הללו, ופשוט לא מבין מה אני רואה", אומר לנו מזר, חתן פרס ישראל לחקר הארכיאולוגיה לשנת 2009. "מסביב הכול מפויח, רובד שלם של חורבן ואפר, ואני מוצא את עצמי בוהה במשך שעות בממצאים. פתאום באה לי הברקה: אני עומד מול כוורות. כנראה אי־שם בתת־המודע שלי ישבו תמונות של כוורות מסורתיות שראיתי במוזיאון או בשטח, והן שנתנו לי את הרעיון".

השנה הייתה 2005. זמן קצר קודם לגילוי ההוא, שקדה במכון וייצמן דבורי נמדר על הישורת האחרונה בעבודת הדוקטורט שלה, שבמסגרתה עבדה על זיהוי מולקולות של דונג דבורים בכלי חרס עתיקים ממדבר יהודה. בעקבות התגלית הנדירה בעיר רחוב נקראה נמדר לדגל, ויחד עם צוות חוקרים משולב שקדה על אנליזה כימית של דפנות שניים מהגלילים. כעבור שבועיים היא כבר חזרה עם תשובה. ההרכב הכימי שמוצה לא הותיר ספק באשר לטיב הממצאים - אלה אכן כוורות.

התגלית הממה את החוקרים. עדויות כתובות ומצוירות באשר לתעשיית דבש במזרח הקדום כבר היו מוכרות, אבל לא נמצאה ולו עדות ארכיאולוגית אחת למכוורת בעולם העתיק. אחרי שסיומה של עונת החפירה קטע את חשיפת הממצאים והשאיר את המשלחת כשחצי תאוותה בידה, העונה הבאה השיבה את החופרים מלאי העזוז אל סנסציה נוספת.

אט־אט הם חשפו שלושה טורים מקבילים של כוורות, כל אחד מהם בעל שלוש קומות לפחות. על סמך הממצאים העריכו החוקרים כי במקום היו בין מאה למאתיים כוורות, רובן ככולן בעלות אותה צורה: גלילים ארוכים בעלי מידות זהות, חתומים מצדם האחד בכיסוי בוץ שבאמצעו חור המאפשר לדבורים להיכנס ולצאת, ובצדם השני - מכסה נפתח בעל ידית, שבאמצעותו רדו את הדבש.

הפתעה גדולה נוספת בעונה זו של החפירות – שימשיכו עד 2012 - הייתה חומר שחור שנמצא בשתיים מהכוורות. "נאוה פניץ־כהן, מנהלת החפירות בשטח המכוורת, העלתה את האפשרות שמדובר בחלות דבש שרופות", משחזר מזר. "ואז היא אומרת: 'אני רואה כאן שרידי דבורים'. אלה היו גושים גדולים יחסית ומבריקים. על מנת לגלות במה מדובר תרתי אחר כתובת מתאימה, וכך שמעתי על פרופ' גיא בלוך, חוקר מהמכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית, שעוסק במנגנון הזמן במוח הדבורים.

"לקח לנו זמן לשכנע אותו לגעת בזה בכלל, כי לכאורה מה לו ולזה. בסוף הוא נעתר לנו, הכניס את הממצא למיקרוסקופ אלקטרוני, ונדהם – מתחת לעדשה נגלו אליו שרירים, כנפיים, רגליים ועיניים של דבורים מלפני קרוב ל־3,000 שנה. השרידים היחידים של דבורים מהעולם העתיק. הוא אמר לי 'שמע, אני חייב לראות את הממצא בשטח', הגיע למקום, וגם הוא השתכנע שיש לנו פה מכוורת. מהרגע הזה התחילה סאגה ארוכה של מחקר".

"כמו שמשאת נפשו של הארכיאולוג היא לחשוף ממצא שכמותו עדיין לא נודע בארכיאולוגיה, ויזרע אור חדש על היבטים רבים בחיי העבר, כך אוות נפשו של האוצֵר במוזיאון היא להיות הראשון להציג את הממצא המרעיש ברבים. אין ספק שתל־רחוב מגשים את מאווייהם של הארכיאולוג והאוצר כאחד", אומרת לי האוצרת ד"ר עירית ציפר בכניסה לתערוכה החדשה במוזיאון ארץ ישראל - "דבש מלכים".

חלת הדבש המפוחמת, צילומי המיקרוסקופ, כתובות הרות משמעות ועוד שרידים רבים וחשובים מהחפירות בתל, מוצגים בתערוכה ומלמדים על עיר שהייתה חלוצת גידול הדבורים במזרח התיכון הקדום.

בשיתוף עם מכוורת יד־מרדכי תשוחזר בקרוב בשטח המוזיאון כוורת שתדגים את עקרונות פעולתה של המכוורת שהייתה בתל־רחוב. מי שסבלנותו פוקעת, יכול בינתיים לחזות בתיעוד של מכוורות כאלה גם מכפרים ערביים־ישראליים.
 

על קיר המוזיאון מוצגות תמונות שצולמו בח'רבת אלקום ובנחף, ומגלות דמיון מפליא לממצאי תל־רחוב. גם בתמונה שצולמה בשנות השבעים באלמיניא שבמצרים נראות שורות של כוורות עשויות טין בלתי צרוף, ערומות זו על זו. כוורות כאלה ניתן לראות גם בכרתים, ירדן, קפריסין, טורקיה, איראן, מדינות במזרח אפריקה ועוד.

העדויות האתנוגרפיות שיש בידי החוקרים מאפשרות להעריך את תפוקת הדבש בתל־רחוב. מכל כוורת בודדת ניתן היה לרדות בממוצע 5־3 ק"ג דבש בכל שנה, וכן 0.5־0.7 ק"ג דונג - כמויות שעלו בהרבה על הצריכה הפרטית של בני המקום, ומעידות על מכוורת תעשייתית גדולה שערכה הכלכלי רב.

התגלית של מזר ואנשיו סוקרה בהרחבה בעולם, ועשתה דרכה לכל ספר שעוסק בתולדות המזון או במסורת הדבוראות. "תביני, מכוורת תל־רחוב היא לא רק יחידה מסוגה, היא המכוורת היחידה שהתגלתה אי־פעם בארכיאולוגיה", אומר מזר. "בדקתי את כל ארצות המזרח הקדום - מצרים, אנטוליה, מסופוטמיה וסוריה, בדקתי גם בעולם האגאי, ואין כל ממצא כזה. אפילו בתקופה היוונית־רומית, למשל בערים ידועות כמו פומפיי, לא גילו מכוורות תעשייתיות. יש לנו מהתקופה הזו כלי חרס ששימשו ככוורות בודדות, אבל זאת המכוורת היחידה שידועה לנו מהעולם העתיק, וכאן החידוש".

אז מה כן היה לנו? עדויות כתובות. למשל של תחותמס השלישי, ממלכי מצרים הבולטים, שכבש את ארץ ישראל וסוריה במאה ה־15 לפנה"ס. רק לפני כשבועיים מצא מטייל בקרני־חיטין חותם בצורת חיפושית, ששמו של המלך מופיע עליו. באחת התעודות מספר לנו תחותמס כי נשא עמו מהאזור שלל של 430 כדי דבש. בתעודה אחרת ציין תשלום מס שכלל 264 כדי דבש.

חמישה תיאורי כוורות וייצור דבש מופיעים בציורי קיר ובתבליטים מצריים, החל מהאלף השלישי לפנה"ס ועד לאמצע האלף הראשון. בכולם מופיעות שורות הקנלוני עשויות הטין. אחד מהם, מעניין במיוחד, מגיע מקברו של הפקיד המצרי הנודע רח'מירע. 600 שנה קודם לימי פעילותה של המכוורת בתל־רחוב, התמלא הקבר בציורי קיר המציגים סצנות יומיומיות, ואלה הפכו ברבות הזמן למקור חשוב להבנת חיי המצרים באותה תקופה.

באחד הציורים נראות שלוש כוורות גליליות מונחות זו על זו. למולן מצויר דבוראי שלא שכח להתאפר בבוקר, והוא שעון על ברכיו ואוסף את חלות הדבש בקערות. רעהו בעל החצאית עומד מעליו ומחזיק קערה שממנה מזדקרות להבות אש.

כאן מתוארת למעשה טכניקת העישון המוכרת בתעשיית הדבש גם היום: רדיית הדבש גורמת לדבורים לחוש מאוימות והן מתחילות לתקוף, וכדי להרגיע אותן מחדירים עשן לכוורת. הדבורים חשות בסכנה המוכרת להן עוד מימי שבתן בעצים, כששרפות יער היו עניין של שגרה, והן זוללות דבש כדי להתמלא במצבורים לשעת חירום. אז, על בטן מלאה הן פורשות לסייסטה, וכך יכול הדבוראי המצרי לעבוד בשקט ולשוב לתמרוקיו.

בטקסטים מצריים נזכר הדבש כממתיק מזונות, כחומר גלם בייצור משחות ותרופות, וכבסיס למתנות מלכותיות. הדבורה, אומרת ציפר, מופיעה גם במיתוס החתי, שמייחס לה מעמד חשוב. החוק החתי קובע עונש מיוחד לגנבי כוורות מאוכלסות או נחילי דבורים: "באחד החוקים נאמר שפעם העונש על גנבה כזו היה חשיפת הגנב לעקיצות דבורים, אבל העונש הומתק בקנס כספי", מציינת ציפר.

בטקסים פולחניים קדומים שימש הדבש כאחד המוצרים שהוקרבו לאלים. לא בכדי מופיע בתורה איסור מפורש להעלותו על המזבח - "כי כל שאור וכל דבש לֹא תקטירו ממנו אִשֶׁה לַה'" (ויקרא ב', י"א). ריבוי כלים פולחניים באזור המכוורת בתל־רחוב, מעלים את האפשרות שפולחן דבש התקיים גם כאן.

55 פעמים נזכר הדבש בתנ"ך, פעם אחת בלבד נזכרות הדבורים - ולא כענף ייצור חקלאי. בדרכו אל האישה הפלשתית שלקח מהעיר תמנה למורת רוחם של הוריו, פגש שמשון בכפיר אריות "וישסעהו כשסע הגדי".

נחיל דבורים התנחל אז בגוויית האריה, ושמשון רדה ממנה את הדבש. האנקדוטה גם מצאה דרכה אל החידון שחד שמשון במשתה חתונתו, והפך למרחץ דמים בסופו. התנ"כי השני שאכל דבש דבורים היה יהונתן, כשפספס את השבועה שהשביע אביו את העם לפני מלחמת מכמש. שאול דרש שלא לאכול דבר עד הערב, יהונתן מצדו אסף במקלו מיערת הדבש וטעם.
 

16 פעמים מופיע הצירוף "ארץ זבת חלב ודבש", והשאלה הנשאלת היא באיזה דבש מדובר. הדעה הנפוצה, המקבלת חיזוק ברוב הלקסיקונים עד היום, אומרת שהכוונה לדבש המופק מפירות - דבש תמרים או תאנים, או אולי הדיבס, דבש הענבים.

מחקר טקסטואלי מעניין טוען כי חלק ניכר ממופעי הדבש בתנ"ך מתייחס דווקא לתוצרתן של הדבורים. "בשנת 2006, בין גילוי שלוש הכוורות הראשונות לחשיפת המכוורת הגדולה, חוקרת תנ"ך בשם ד"ר טובה פורטי מאוניברסיטת בן־גוריון פרסמה מאמר באנגלית שעסק במונח דבש במקרא", מספר מזר. "מטעמים פילולוגיים לחלוטין היא הגיעה למסקנה שברוב המקרים, הכתוב מתייחס לדבש דבורים. אחרי שנים, כשהממצאים מתל־רחוב הגיעו לידיעתה, היא פרסמה מאמר נוסף בעברית שבו היא שילבה את התגלית שלנו".

אגב, לא רק הדבורים נעדרות מהתנ"ך, אלא גם העיר רחוב עצמה. לו היה מדובר בעיר קטנה וזניחה - ניחא, אבל הכרך האמור ישב על 100 דונם ומנה 2,500 נפשות לערך, עיר מפוארת במונחי הזמן העתיק. "השטח שלה דומה לגן ציבורי בינוני של תקופתנו, אבל אז סדרי הגודל היו אחרים לגמרי", מחדד מזר את הקושי. "בתקופה העתיקה אוכלוסיית הערים הייתה הרבה יותר קטנה. ירושלים בימי דוד הייתה בת 50 דונם, מגידו - 80 דונם. כלומר, רחוב היא עיר גדולה בהשוואה לערי התקופה".

כיאה לאחת מעשרים ערי מדינה גדולות שיושבות תחת ריבונות האימפריה המצרית, העיר מופיעה בכמה מקורות כתובים מצריים ואכדיים. היא מוזכרת גם בכתובת מאוחרת יותר (והיחידה מתקופת הברזל), על קיר מקדש אמון בכרנך שבמצרים, שם מנציח פרעה שושנק הראשון - המוכר יותר בשמו התנ"כי השיקי שישק - את מסעו לארץ ישראל.

כלומר, יש לנו כאן עיר מרכזית מתקופת המקרא, עם מכוורת תעשייתית אדירה – ובתנ"ך היא לא נזכרת, וגם לא ענף הגידול.
מזר: "התנ"ך לא חתם איתנו חוזה שהוא יספר לנו הכול. יש בו הרבה סיפורים על ממלכת ישראל הצפונית, אז לכאורה הייתי מצפה שהעיר רחוב, שהתקיימה כל תקופת המלוכה ועד המאה השמינית לפנה"ס, תופיע בו. אבל מה לעשות - היא לא, ואין לי דרך להסביר זאת. כך גם לגבי תעשיית הדבש, והמקרא הרי נותן די הרבה מידע חקלאי. אם טובה פורטי צודקת במאמר המרתק שלה, אז יש אזכור יפה לדבש דבורים".

אם הדבורים נזכרות במקרא ואם לאו, בתל עצמו הן נוכחות בהחלט. רצה החוקר בלוך לתת בהן סימנים. אחרי שביקר בשטח, מיהר ליזום קשר עם שני חוקרי סיסטמטיקה של דבורים (כלומר, המיון שלהן לזנים ותתי־זנים): סטפן פוקס מאוניברסיטת גתה שבגרמניה, וטיאגו פרנקוי מאוניברסיטת סן־פאולו בברזיל.

על סמך מדידות של עורקי הכנפיים הגיעו השניים למסקנה ששרידי הדבורים שנמצאו בתל־רחוב אינם תואמים את תכונות המבנה של הדבורה הסורית, אלא את אלה של הדבורה האנטולית. זו האחרונה עומדת גם היום בבסיס תעשיית הדבש הטורקית, שהיא השנייה בגודלה בעולם.

דבוראים ישראלים קשישים עוד זוכרים היטב את הדבורה הסורית ומעלליה. לעומת הדבורים האיטלקיות, שיובאו ארצה מאז שנות השישים, הדבורה הסורית ניחנה במזג ים־תיכוני אופייני: אלימה, עוקצנית, קשה לגידול ובעלת תנובת דבש נמוכה. הדבורים האירופיות הביאו איתן מזג נעים ותנובה יפה, והשתדלו להשאיר את העוקץ בבית.

"דיברתי לאחרונה עם מגדל דבורים שהיה מדריך בשנות החמישים, ומתגורר היום בבית אבות בשורש", מספר מזר. "הוא אמר לי - 'הדבורה הסורית הזאת היא קטסטרופה'. הוא עוד זוכר איך הביאו לכאן את הדבורה האיטלקית השקטה, ואפשר היה להרים חלת דבש עם מיליון דבורים עליה בידיים לא מוגנות, ושום דבר לא קרה.
 

"לפני כמה שנים נכחתי בכנס דבוראים ברחובות, והגיעו עשרות מגדלי דבורים מטורקיה. הם דיברו על הדבורה האנטולית, ומתברר שהיא נהדרת מבחינת התפוקה ונוחות הגידול. זה אולי גם מסביר מדוע באימפריה החתית, שמרכזה היה באנטוליה במאה ה־14 וה־13 לפנה"ס, גידול דבורים נזכר בחוקים ובמיתוסים. העובדה שגילינו את הדבורה האנטולית כאן היא מדהימה, כי היא מראה שאנשי תל־רחוב כנראה ייבאו נחילי דבורים מטורקיה.

"הנתון הזה מעורר קשיים חדשים במחקר, הפעם בחזית הביולוגית: מלכת הכוורת מזדווגת עם זכרים, שמתים זמן קצר אחרי לידתם. הדבורים הפועלות חיות שלושה חודשים. בנחיל מיובא כזה, המלכה תחזיק מעמד שלוש שנים, אבל כל היתר ייעלמו. עם מי היא תזדווג בהמשך חייה? עם זכרים מקומיים, סוריים. אז מה עשינו? כלומר, יש לנו בעיה להבין איך עבד המנגנון של הייבוא ומה הוא דרש. אנחנו כן סוברים שעמד מאחוריו גוף שלטוני רציני, שניהל קשרים כלכליים בין־לאומיים".

שאלה נוספת שנותרה פתוחה היא מדוע יושבי העיר רחוב ראו צורך למקם כוורות בין בתי המגורים. אם אכן – בהסתמך על מחקרים אתנוגרפיים - היו בעיר בין מאה למאתיים כוורות, וכל כוורת הכילה 12 אלף דבורים, מדובר על כ־1.5 מיליון דבורים שחיות בתוך עיר צפופה מאוד. מדוע לא להציב את הכוורות בשדות העמק? עם כל הכבוד לחברות האנטוליות הנוחות, סביר להניח שגם להן מדי פעם משתחרר העוקץ. כאן, מתוודה מזר, אנחנו נכנסים לשלב האהוב על הארכיאולוגים, ופחות על מבקרי התחום: השלב הספקולטיבי.

"בסוגיה הזאת אין לי תשובה טובה. העליתי כאן סברת כרס, שגורסת שכנראה הייתה למכוורת חשיבות מעבר לדבש, ואני מכוון כמובן לעניין שעוות הדבורים, הדונג. השעווה הייתה חשובה מאוד לתעשייה אחרת, ואני מנסה לקשור אותה עם ממצא ארכיאולוגי שהתגלה לפני למעלה מעשור ופורסם לאחרונה. בחפירות בח'רבת אלנחס באזור פינאן שבירדן, מול עין־יהב, נתגלה מכרה נחושת אדיר־ממדים שאין לו מקבילים במזרח התיכון הקדום.
 

כידוע, גם בבקעת תמנע ישנו מכרה נחושת, ושניהם תוארכו בעזרת פחמן 14 למאה ה־9־10 לפנה"ס - מקביל לתקופת המכוורת. המכרה מלמד שבתקופה זו הייתה תעשיית נחושת חשובה מאוד בערבה. לצורך מלאכת יציקת הנחושת נדרשה שעוות דבורים, ואני שואל את עצמי האם ייתכן כי נחושת מהערבה ודונג מהמכוורת בתל־רחוב שימשו יחד את ממלכת ישראל.

"בספר מלכים מוזכר ששלמה יוצק כלי נחושת עצומים למקדש במעבה האדמה בין סוכות ובין צרתן. סוכות וצרתן נמצאות בבקעת הירדן, 35־15 ק"מ דרומית לתל־רחוב. אני טוען שסיפורים כאלה לא סתם נכתבים בתנ"ך, הם משקפים איזושהי מציאות גם אם לא חייבים לקרוא אותם כפשט. ייתכן שהסיפור של שלמה משקף קיום של תעשיית מתכת גדולה מאוד. ייתכן שהיו גם מכוורות נוספות שטרם מצאנו".

הזיקה בין שעוות דבורים לתעשיית המתכת עוברת בטכניקת יציקה הנהוגה גם היום, והייתה בשימוש כבר בתקופה הכלקוליתית, 6,000 שנה אחורנית - "שיטת השעווה האבודה" (lost wax). על מנת לצקת פסל או אובייקט מתכת אחר, יוצרים את צורתו בדונג, ועוטפים את הדונג בטין.

אחר כך מחממים את הטין, וכך הדונג נמס ונשארת תבנית, שאליה יוצקים את המתכת. לא רחוק ממקום מושבנו, בביתו של מזר שבשכונת רמות הירושלמית, ניצבת אנדרטת מגילת האש המפוארת, מעשה ידיו של נתן רפפורט. גלילי הברונזה האימתניים נוצקו בשיטה זו, כשאת הטין מחליף גבס.

את המכוורת המקורית של תל־רחוב כבר אי אפשר לראות בשטח. במשך כמה שנים ניסו מזר ושותפיו לשמר אותה, אבל ללא הועיל. במאמץ אדיר העבירו את אחת מהכוורות להר הצופים עם העפר שבתוכה, ושם היא שוכבת עד היום, גוססת לאטה. שחזור הוא בלתי אפשרי מכיוון שהחומר מתפורר, ומה שנותר להתרפק עליו הם הצילומים והציורים. למעשה, כבר כשנחשפה המכוורת היא הייתה מחוצה תחת מפולת, כתוצאה ממה שנראה כשרפה אדירה וחורבן.

הכוורות, כאמור, הן לא המידע היחיד שמספק לנו תל־רחוב על העבר. העיר רחוב התקיימה כבר מהמאה ה־15 לפנה"ס, ושרדה את המאות ה־12 וה־11, כשערים רבות בארץ נכחדו. במאות 9־10, תקופת המכוורת, הפכה העיר לחלק מממלכת ישראל, ובשלהי התקופה חוותה הרס אלים.
 

האחראי הוא כנראה חזאל מלך ארם, מי שהפך את ארם־דמשק לאימפריה החולשת על חלקים נרחבים מארץ ישראל. כתובת תל־דן - מצבת הניצחון שלו והראיה הארכיאולוגית המובהקת היחידה שמזכירה את בית דוד - מלמדת על פועלו המדמם של חזאל בארץ.

בקרב רמות גלעד, אחת המלחמות הרבות בין ארם לישראל, נפצע יורם מלך ישראל. יהוא בן נמשי, אחד משרי צבאו, נמשח באותם ימים למלך על ידי שליחו של אלישע הנביא. יהוא הגיע אל יורם לביקור חולים, והחליט לחסוך ממנו את הכאבים: הוא הרג אותו ואת אחזיה מלך יהודה. לא סתם הפך גיבור ראשי בהצגה שעולה בשנית בימים אלה בתיאטרון הבימה.

נראה שהגילויים בתל־רחוב עזרו למלא כמה משבצות בעבודת השורשים של יהוא. "תל־רחוב מצטיין בכך שנמצאה בו קבוצת הכתובות הגדולה ביותר באתר אחד מאותה תקופה. רובן כתובות על גבי קנקנים, שמגלות לנו כמה משמותיהם של אנשי העיר", מסבירה ציפר.

בכניסה לתערוכה מוצגים הקנקנים הכתובים. ניכר שעברו תהליך רפאות ארוך, עליו הייתה אמונה בין השאר רעייתו של מזר, אורה. על שניים מהם מוזכר השם נמשי. האחד התגלה בשטח המכוורת, עם הכתובת "לנמשי". על השני, שנמצא במבנה בתל, כתוב "לשקי נמשי". "נמשי במקרא הוא אביו או סבו של יהוא, או שם משפחתו", אומרת ציפר. "ל' היא ציון שייכות - 'של'. 'שקי' הוא כמו שר משקים. כלומר, הכתובת מתייחסת לפקיד גבוה ממשפחת נמשי, או למי שעבד בשירותה".

"אני סבור שיהוא יצא מהעיר הזאת", טוען מזר. "שם משפחתו מופיע פעמיים בתל־רחוב, ופעם נוספת בתל־עמל הקרוב".
 

אם יהוא הגיע מכאן, זה מצביע על כך שבמאה התשיעית לפנה"ס התגוררו כאן ישראלים?
"במאה התשיעית כן. התל נמצא אז תחת שלטונו של אחאב מלך ישראל, וכנראה בתקופה זו חיה משפחת נמשי. אני לא יודע בוודאות, אבל ייתכן בהחלט שמוצאה הוא מהאוכלוסייה הכנענית המקומית. אם קוראים את תחילת ספר שופטים, מבחינים שכל אזור עמק בית־שאן, עמק יזרעאל והחוף באזור דור המשיך להיות כנעני, והישראלים סיפחו אותו מאוחר יותר, כאשר הממלכה התחילה להתפתח.

"הכנענים המשיכו להתקיים, ולאט־לאט הם נספחו לממלכת ישראל ועברו תהליך של ישראליזציה. כמו כן היו משפחות ישראליות שהתמקמו בתל. כלומר, ישנה אפשרות שמשפחת נמשי היא משפחה מקומית שמקבלת את הזהות הישראלית, וליהוא כבר יש שם עם המרכיב התיאופורי 'יהו'. כך או כך, כנראה מדובר במשפחה חשובה מאוד, משפחת עילית, שכן מסתמן שהיא הייתה בעלת הכוורת".

נחזור לשלב ההשערות, אבל הפעם נעוף איתן רחוק. הפעם הן נוגעות בבית מעניין ביותר שנמצא בתל ואין לו כל מקבילה מבחינת המבנה שלו. הבית הזה כולל שמונה חדרים, המחולקים בין שני אגפים. לכל אגף כניסה נפרדת, אבל חדר קטן אחד מחבר בין השניים ומאפשר תנועה ביניהם.

הבית עשיר בממצאים: ספסלים שנמתחו לאורך הקירות, שני מזבחות בכניסה לחדר הקטן, למעלה מ־220 כלי חרס שרבים מהם קשורים בסעודה ומזון, כלי פולחן ייחודיים, ממגורה יחידה במינה, ותבנית ליציקת פסלונים וצלמיות ששימשו לחזית המזבח. התגלית החשובה ביותר היא כתובת בדיו אדומה ובאותיות גדולות - "אלישע", כשהאות א' משוחזרת.

"אפשר לטעון בהחלט שזה שם של מישהו אקראי, אבל אני התפתיתי לומר - ושוב אני מודה שאני חוטא בסופר־ספקולטיביות - שאולי צריך לקשור את המקום לפעילותו של הנביא אלישע בן שפט", אומר מזר. "הוא אמנם נולד באבל־מחולה, כעשרה ק"מ מדרום־מזרח לעיר רחוב, אבל הוא התייחד במעשי נסים שעשה כשהוא נע ונד ברחבי ממלכת ישראל. הוא גם זה שיוזם את המלכת יהוא בן נמשי, כלומר יש קשר ישיר בן אלישע לבין יהוא.
 
"אם נכונה הסברה הקודמת שלי, שמוצאו של יהוא מרחוב, ואם הכתובת 'אלישע' מופיעה כאן בסמיכות לממצאים כל כך מיוחדים, מדוע לא לומר שאלישע היה פעיל ברחוב לתקופה מסוימת? אני מציע שהבניין המיוחד הזה שימש לטקסים ופעילות פולחנית, וארחיק ואומר שאולי כאן אלישע קיבל פני אנשים ונערכו סעודות לכבודו ובחברתו. העובדה שישנם שני מזבחות בכניסה לחדר, והעובדה שמצאנו כל כך הרבה כלים שקשורים בסעודות, מזכירות לי את מה שקורה היום בנתיבות. ייתכן שגם כאן היו מעין חגיגות או טקסים שקשורים לאדם קדוש.

"תמיד אני נזכר בביתו של הרבי מלובביץ' - היה תור ארוך של אנשים שעמדו שעות כדי להגיע אליו, ואז התחילה מין סירקולציה: מקבלים אוכל, מתפללים, כל אחד מקבל דולר, ויוצאים החוצה. בדמיון הפרוע שלי אני רואה משהו כזה כאן, עם האיש יוצא הדופן הזה".

מישהו כבר כעס על הפרשנות שנתת למבנה?
"לעת עתה לא. דווקא חשבתי שיהרגו אותי. כתבתי את ההשערה בכתב־עת שוויצרי יוקרתי העוסק בחקר ביקורתי של המקרא, ועד כה איש לא הגיב, כולל העורכים. תראי, לזהות אנשים מהתנ"ך בממצאים ארכיאולוגיים, זה כמעט תמיד בעייתי ומעורר חשדות שהאדם רודף פרסום. הייתי רוצה מאוד לראיין את אחד מתושבי תל־רחוב, אבל זה ככל הנראה כבר לא יקרה. כארכיאולוג, אני צריך לדבר במקומו. מבחינה זאת ארכיאולוגיה היא תחום מחקר מפונק: אף אחד לא יכול לקום, לערער ולהגיד 'מה פתאום, אני זוכר שזה היה אחרת'".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg